שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אין אהבות גבוהות ונמוכות

השיעור הכי חשוב שלמדתי בהורות על האהבות וההתאהבויות הראשונות של הילדים

אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ילדה וילד נותנים ידיים בחתונה חסידית
צילום: מוטי קמחי
אריאנה מלמד

"איך מתחתנים", שאל מייד כשהגיע הביתה, סוער כדרכו: אני התבוננתי בבגדים המרובבים מיום עתיר פעילות בגן הילדים ובפרצופון המרוח בשוקולד ורציתי לטפל קודם כל בזה, אבל באטריס -  אמא שלי, נבונה ומנוסה ממני, הושיבה את בן החמש וחצי על ברכיה ושאלה מתי הוא רוצה להתחתן. "מחר", הודיע. היא חייכה ואמרה שהיא מאד שמחה בשבילו, ומזל טוב, אבל אי אפשר להתחתן ככה מהיום למחר. מה כן – אפשר לעשות מסיבה. ואם הוא רוצה להזמין את החברה שלו ועוד כמה ילדים מהגן הביתה, נעשה את זה בשמחה. מיד נכנסו לדיון רציני על אופי העוגה ומהות החטיפים שיוגשו, והעבירו לי בסיפוק את תוכניותיהם המשותפות: הרמתי גבה. באטריס סימנה לי במבט של "אחר כך", וכששככו סערות היום והטף עלה על יצועו, הושיבה אותי לשיחה על אהבות של ילדים.

"זה שהם אנשים נמוכים, לא אומר שהרגשות שלהם קטנים", הודיעה לי. יחסית לחומרה הייקית בה גדלתי תחת השגחתה הקפדנית, זה היה משפט יוצא דופן שנשמע פתאום לגמרי נכון: "הם מתאהבים בעוצמות דומות לאלה של מבוגרים, רק שביטויי האהבה כמובן שונים לגמרי", הוסיפה, ואני מבקשת ממך לכבד את האהבה שלו. את מכירה אותה?

הייתה בגן ילדה אחת שבני היה כרוך אחריה: רק אחרי שבאטריס נזפה בי קצת הבנתי שהילד מאוהב, ובגלל זה ישב לידה כשהייתה חולה יום שלם וצייר לה ציורים ונתן לה בובה של סוניק במתנה, ואחר כך נכנס לעסקת ברטר סבוכה עם אחותו שבסיומה השיג צמיד מנצנץ שניתן במתנה לילדה יפת העיניים, וגם דרש להתאמן בגלגיליות בחוג שלה ולא בזה שלו: הכל התבהר, יחד עם הצורך שלי לכבד את רגשותיו, לא לזלזל בהם כלל ולא לצחקק בנוכחותו על כמה שהוא חמוד כשהוא שואל, מעשי לגמרי, איך מתחתנים.

"את זוכרת איך זה היה אצלך", שאלה - קבעה באטריס. איך אפשר לשכוח: שתינו שתקנו קצת, כואבות. מי שהיה הילד הראשון שאהבתי נורא חזק, בגיל תשע, מת בייסורים בדמי ימיו, ועשרה ימים בדיוק אחרי מותו של אבי.

קראו לו עוזי, הוא היה מבוגר ממני בשנתיים וקצת, נצח שלם במונחים של ילדים – והוא היה השכן החדש בדירה שמתחתינו, בקומה השנייה. אני לא זוכרת איך התחלנו לשוחח, אבל מרגע שהתחלנו נוצר קליק פלאי ורב עוצמה, ועד מהרה בילינו שעות ארוכות ומענגות ביחד, בהאזנה לפופ סכריני של מצעד הפזמונים, בציור, בחלומות, בשיטוטים ב"גן אלישבע" באשדוד, שם – ברגע מכונן של חיי – אחז בידי וככה צעדנו יד ביד לפחות חמש דקות תמימות. את ההתרגשות הזאת קשה היה לי לשאת לבדי וגם לא העליתי בדעתי לחלוק עם חברות. זה היה אישי מדי ורגיש מדי וחשוב מדי. כשחזרנו מן הגן סיפרתי לבאטריס, תוך שאני מסמיקה עד תנוכי אוזני. והיא חיבקה אותי ואמרה משהו כמו, אני שמחה בשבילך וזה נעים להרגיש ככה, והוא ילד מקסים ושיבוא אלינו הביתה כמה שיותר.

עוד אני זוכרת את היחס המכבד שלה ושל אבי לאהבת הילדים שהתרקמה שם: לראשונה בחיי, כשישבתי עם עוזי לבד בחדר, ההורים נקשו על הדלת שהיתה חצי-פתוחה ושאלו אם אפשר להיכנס. באטריס הביאה טסים של קקאו חם ועוגיות, גרישה – אבא שלי – עזר לעוזי להתקין מכשיר קשר עשוי משתי קופסאות ריקות של נס קפה מחוברות בחוט, שזה בדיוק כמו טלפון – והמכשיר שימש אותנו לשיחות ארוכות מלאות עונג מחדרי לחדרו שהיה בדיוק מתחת לזה שלי. החוט העביר את הקולות יפה מאד, והמבוגרים התבדחו רק על כך שסוף סוף יש טלפון בבית, כי לא היה: בשנות השישים, למי שלא יודע, ההמתנה לקו טלפון ביתי בישראל נמשכה לפעמים עשור.

ובדיוק כשכבר הפך לחלק מחיי, הוריו של עוזי החליטו לעבור דירה לעיר שנדמתה רחוקה מהררי חושך, והקשר בינינו ניתק – אבל הזכרונות נשארו. כמעט שני עשורים אחר כך, באורח פלא, נפגשנו שוב: אני הייתי מבקרת ספרות ב"חדשות"  והוא כבר היה סופר הילדים האהוב, המוכשר והיצירתי כל כך עוזי בן כנען. זה לא היה שם המשפחה שבו היכרתי אותו בילדותו. נהיינו חברים, הוא ורעייתו, הסופרת והציירת (המוכשרת לא פחות) מיקי בן כנען. מוקדם מדי חלה במחלה קשה. מאד מוקדם, כי אין שום צדק בעולם, ידע שהוא עומד למות.

בנובמבר 1991 מת אבי. נדמה לי שלא סיפרנו מיד לעוזי כדי לא לצער אותו, כי הוא היה אז על ערש דווי, אבל הוא שמע איכשהו. תימרנתי כמיטב יכולתי בין השבעה בביתה של אמא והאבל שלי לבין הביקורים אצל עוזי, שבחר למות בבית. שלושה ימים אחרי מותו של אבי אמר לי, תלמדי אותי משהו קצר ברומנית  להגיד לגרישה כשאפגוש אותו שם, אבל קצר מאד, כי אין לי הרבה זמן". מחיתי וצחקנו ובכיתי והחזקתי לו את היד. עוזי נפטר עשרה ימים אחרי אבי, ואני הרגתי שבבת אחת מתה גם כל הילדות שלי.

ישבנו, באטריס ואני, שקועות במחשבות, ואז היא אמרה: בכל גיל שיהיו מאוהבים, תני לזה את הכבוד המגיע לפרץ עצום של רגשות שאנשים מבוגרים מהם נוטים לא להבין, או ללעוג להם, או לחשוב שזה מצחיק ולא חשוב. זה לא מצחיק וזה חשוב מאד להתפתחות הרגשית שלהם, הודיעה: למחרת,  דניאל באמת לא התחתן אבל שמח מאד במסיבה המאולתרת שנערכה לחבריו מהגן, ככה סתם כאילו, בביתנו: נדמה לי שלא גילה למיועדת שלו את העילה המדוייקת. ובאטריס, כמובן, לבשה את מיטב מחלצותיה והגיעה למסיבה ונזפה בי על כך שלא בישלתי קקאו לילדים.

כמעט עשור חלף מאז. היו עוד אהבות, כולן עצומות וסוערות, לשני ילדיי: את השיעור שלימדה אותי באטריס אני מבקשת להעביר כעת הלאה, כי הוא שיעור חשוב וחיוני בקשר שלנו עם ילדינו, בעוצמת ההיקשרות ההולכת ונקרמת בין הורים לילדים כל הזמן, על פי נסיבות החיים - וביכולת שלהם לתפוס את עצמם כאנשים אהובים ובעלי ערך, בכל גיל ובכל גובה.

ילדה מימין  וילד בגן ילדים דו לשוני
צילום: אבישג שאר-ישוב

כשהם מתאהבים, נסו להקשיב להם. ראשית, כדאי שתיזכרו בעוצמת האהבות שלכם בגיל צעיר מאד. ותזכרו גם שאהבה זה דבר מאד מאד מבלבל לפעמים, או כמו שכתבה נורית זרחי בשיר חכם: "הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול/החברה הכי טובה שלי זה אתה". אם הם זקוקים לעצה טובה בבלבול הזה, אם נדמה לכם שהילד מקדיש יותר מדי זמן לבחירת ליבו הרגעית או שהילדה מציירת לבבות באובססיה במקום לעשות שיעורים – תזכרו איך זה היה אצלכם, ושתפו אותם: זה רק יעזור לאינטימיות של יחסיכם, ויקל עליהם בידיעה שהם לא לבד בעולם בסמטוכה הרגשית שעוברת עליהם.  

כשהם מתאהבים, כדי שתתוודעו למושא אהבתם. ילדים רבים חוששים שמא רואים עליהם מה הם מרגישים, וייתכן כי האהוב או האהובה יחושו מבוכה או אי נוחות במפגש ראשון אתכם. הפתרון לכך הוא קואופטציה: לשתף את החבר או החברה החדשים בחיי המשפחה שלכם בדרך הטבעית ביותר שאפשר, מקקאו חם ורביצה מול סרט בטלוויזיה ביחד ועד תכנונים משותפים לפעילויות וטיולים. בכלל לא מזיק ליזום היכרות עם המשפחה של האהוב, במקרה – הנדיר למדי – שהוא לא לומד בבית הספר עם הילד הפרטי שלכם.

ואם תראו אותם מחזיקים ידיים, חייכו לעצמכם והעמידו פנים כאילו לא ראיתם: בבקשה, אל תגיבו בהתחכמות או בהגזמה. האהבות האלה עצומות מני ים, אבל גם פריכות ושבירות מאד. רובן לא מחזיקות מעמד. יש גם יוצאים מן הכלל, אפילו במשפחה שלי: דודה דורה המנוחה ודוד יוזף נפגשו בגן הילדים ומאותו יום לא נפרדו: עברו יחד שתי מלחמות עולם, יותר מחמישים שנות נישואים, ילדים ונכדים נולדו וגדלו – והכל בגלל שיבוץ של עיריית צ'רנוביץ, אי אז ראשית המאה העשרים, שקבעה כי השניים הללו יילכו לגן אחד.

מובן שכל האמור לעיל מתייחס לאותו שלב נפלא בחייהם בו הם קטנטנים ומתוקים, לפני המפגש הראשון עם מפלצת ההורמונים ועידן הגהינום הקרוי גיל ההתבגרות. אז, כמובן, חלים כללים אחרים לגמרי – אבל עד שיגיעו לשם, טוב שיגיעו בטוחים באהבה שלכם לאהבה שלהם, כפי שהיינו, עוזי ואני, בשנה מופלאה אחת בחיי לפני עידן ועידנים.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ