משחקי הרעב: מותק, חצי תפוח זה לא ארוחה

ילדות רבות מדי נתקלות בחברה ההיא, שמנימוקים השמורים עימה חייבת להרוס למישהי את היום, באמירה הנוראה ביותר שאפשר להטיח בנקבה בשנת 2015: את שמנה. מה יותר גרוע מזה?

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים שיבאצילום: אלון רון

היא חוזרת הביתה מבית הספר עם פרצוף תשעה באב, משליכה ילקוט איפושהו, דוהרת לחדרה וטורקת דלת. מובן שהיא לא רוצה לדבר עם אף אחד על שום דבר. את נושמת עמוק, סופרת עד מאה ונוקשת על הדלת. בפנים, עם פנים דומעות בתוך הכרית ואחרי השתדלות רבתי מצידך, הילדה מוכנה למלמל שנהרסו לה החיים. למה, מותק? כי אושר-בת אמרה שאני שמנה, היא מייבבת. וכנרת אמרה שהיא צודקת ומעיין אמרה גם.

עיניים מיוסרות נתלות בך. יום קשה, קשה מנשוא עבר על בת התשע שלך. כן, תשע: זה הגיל שבו ילדות בישראל מתחילות להשתעבד לדימוי גוף לא להן. זה הגיל בו חלק מהן  כבר מפלרטטות עם המשקל באמבטיה כל יום, למרות שאמהות רציונליות אומרות להן שלא צריך, כי הן יפות ובריאות וחכמות ומוכשרות ונראות מצויין, ומי זו לעזאזל אושר-בת?

הפוסט הזה נועד בעיקר לאימהות. לא מטעמי סקסיזם אלא מטעמי יעילות. ברוב הבתים בישראל בהם יש אמא, היא זו הממונה על תזונת המשפחה. בבתים שבהם יש אמא ובת, לעתים קרובות מדי, עוד לפני פרוץ גיל ההתבגרות, נוצרת זירה דרמטית קשה סביב אוכל, דימויי גוף מעוותים והתחושה שאמא, עד אתמול מעוז של בטחון וחוכמה, לא מבינה כלום. ולא, לא יעזור אם אבא יעשה שיחת מוטיבציה לעת ערב ויספר לה שהנסיכה שלו היא הכי בעולם והבנות האחרות רק מקנאות בה ושתתעלם. היא לא יכולה להתעלם, גן אם היא אהובה נורא ויש לה תחושת ערך שהנחילו לה הוריה מאז לידתה.

ילדות רבות מדי נתקלות באושר-בת, שמנימוקים השמורים עימה חייבת להרוס למישהי את היום באמירה הנוראה ביותר שאפשר להטיח בנקבה ב2015: את שמנה. מה יותר גרוע מזה, בעולם רווי דימויים ויזואליים של מקלות מהלכים על מסלולי דוגמנות, דוגמגישות שהן גיבורות תרבות, אופנה שמקדשת את העדרם של חמוקיים נשיים וסוגדת לדימוי אנדרוגני, מורעב, שקרי לגמרי של אשה? מה יכולה לעשות ילדתך האחת, יחידתך-אהובתך, מול הלחץ החברתי הנורא הזה, להיראות כמו עוד מקל מהלך, שאם לא כן - תנודה? מה לכל הרוחות יכולים אנחנו, הורים, להציע להן כמתקפת נגד על כל התרבות הפופולארית?

אנג'לינה ג'וליצילום: אי־פי

המחלקות הפסיכיאטריות לילדים ולנוער מתמלאות בעלמות עצובות, צעירות מדי, שמשחקי הרעב שלהן יצאו מכלל שליטה והפכו לאנורקסיה נרבוזה. כן, גם בגיל 9: וגם בנים, אם כי הם עדיין במיעוט. אני לא יודעת - וגם הרופאים לא יודעים - אם משחקי רעב ביתיים, כאלה שיגיעו אחרי העלבון הצורב מאושר-בת, יכולים להיות עדות לאנורקסיה חבויה שמתפרצת פתאום, אבל אני יודעת משיחות כואבות עם אמהות, שהמשחקים האלה נפוצים מאד. נפוצים מדי.

זה מתחיל בכריך הבריא והטעים שהיא אוהבת שהכינו לה לבית הספר. הוא חוזר הביתה בשלמותו, ובאומה שיש לה אובססיה לתזונת ילדים, אמהות רבות (מדי) יעירו לכשתיווצר תופעה, אחרי כמה ימים של כריכים כאלה, משהו על הצורך לאכול בבית הספר כדי להיטיב לתפקד ועל כך שילדים רעבים לא מצליחים בלימודים, באמת, יש מחקרים על זה.

הו, טעות: מעתה ואילך הכריכים יושלכו לפח בדרך הביתה. ילדות רבות יודיעו שאכלו אותם. להד"ם. כשביתי היתה בכיתה ו' היא הודיעה לי ש"זה נורא לא מגניב לאכול סנדביץ' בביצפר ומי שאוכלת נראית כמו פרה". פרוסת עוגה ביתית במקום? לא, מה פתאום. יש בזה קלוריות. כמו בכל דבר אחר מגלידה ועד מלפפון, שפתאום תתעניין בערך הקלורי המדויק שלו ותשאל אם נכון שמים מנפחים את הבטן, שניצל עושה ציצים גדולים וכרובית נורא משמינה.

זה ממשיך בניקור המנוכר בצלחת. כמו לילדים רבים (מדי), מתקינים עבורה רק מה שהיא אוהבת, אבל פתאום לאהבות אין טעם, או שיש בהן יותר מדי רוטב או מלח או אלוהים יודע מה. בסדר. מה את רוצה במקום? מותק - חצי תפוח זו לא ארוחה ולא, אין הבדל בקלוריות בין תפוח אדום מתוק לירוק חמוץ, ואת חייבת קצת חלבונים כדי לגדול, וממתי את צמחונית? מהבוקר? חביתה? לביבות ירק? אפויות, ברור. אבל נסיכה שלי, גם חצי לביבה זו לא ארוחה.

ופתאום, מבלי ששמת לב, השולחן הפך לזירת התגוששויות מכאיבה. קטנים הסיכויים לנצח בהן, ולא חשוב מה תעשי. שיחות על תזונה בריאה וגוף בריא הופכות לדיונים מעגליים מאד לא פוריים, כל ביס מהוסס חייב להיות, מבחינתה, מגובה בטונות של מידע שתשכח מייד על ערכיו התזונתיים המיטיבים של הביס, וזה עוד לפני שאושר-בת לוחשת שוב בארס, ש-מ-נה, והג'ינס המגניבים משנה שעברה באמת לא עולים עליה, ולכי תשכנעי אותה שזה בגלל שגדלה.

לאמהות ולילדות שמתייסרות במשחקי רעב ביתיים, בגחמות אוכל פתאומיות, בלחץ חברתי ובדאגה המתמדת האופיינית לאמהות בישראל, לא חשוב מאיזו עדה - אני מבקשת לחלוק כמה צעדים שעשינו בבית כשמשחקי הרעב הופיעו, ודווקא מטעמים לא שגרתיים.

אני אשה שמנה. מאד. תסקלו אותי אם אתם רוצים, זה בסדר, התרגלתי: את ילדי אימצתי ולשמחתי הגנים שלהם לעניין זה שונים לגמרי משלי, ומילדות שחיפית מדאיגה צמחו והיו לבני נוער אתלטיים ואנרגטיים בלי שום בעיות אכילה ניכרות לעין. ופתאום, ניקור צמחוני דל קלוריות ("ובלי מלח. מלח עושה תיאבון"), וברור שצריך לעשות משהו, אבל אולי אני לא האישה הנכונה לכך.

מצאתי את עצמי אומרת לנסיכתי, את יודעת מה? במקום להתווכח על אוכל? בואי נקבע תור לתזונאית. היא תעזור לך להחליט מה את צריכה ורוצה לאכול. סבבה?

עיניה אורו, ובמועד הקבוע מצאנו אישה חכמה ואמפתית שידעה להסביר היטב מה הגוף רוצה וצריך, למה אין לה שום סיבה להסתער על איזו דיאטה מופרכת, וכן, ששוקולד אינו האויב ולפעמים חטיפים מרובי קלוריות ודלים בתוכן זה דווקא בסדר. כל כך מעודדת היתה מן השיחה הזאת, כל כך בוגרת הרגישה עם הדפים שקיבלה מהתזונאית, שתבעה אחר כך שאזמין אותה לגלידה עם קצפת. נשכתי את הלשון והחנקתי חיוך.

התזונאית סייעה לנו להפחית עד מאד את החיכוכים סביב הארוחות, ובתבונתה - לימדה את ביתי ליטול קצת אחריות על משטר האכילה שלה, מבלי שהנושא יעמוד בין שתינו ועליו תולבש כל הדרמה המפוארת של יחסי אם ובת.

זה לא היה הכל: הייתי צריכה ללמוד לשתוק ולא להתייחס לכל ציוץ שהעלמה משמיעה בענייני מזון. כשנתבקשה אינפורמציה על הערכים הקלוריים השערורייתיים של אפונה ירוקה, משכתי בכתפי והצעתי שתעשה גוגל: כש"אבל אני שמנה" עלה שוב, אמרתי בפשטות, את לא - והחלפתי נושא, קצת למגינת ליבה. והשלכתי את המשקל הביתי. לי הוא לא מסייע בכלום, וגם על זה אתם מוזמנים לסקול אותי, ולה הוא רק מזיק. אין שום תועלת בסחרחרת הקילו לכאן - קילו לשם עבור ילדות שעדיין לא יודעות כי רוב הנשים במערב חיות על הסחרחרה הזאת רוב חייהן. מצידי, אם איו ברירה, שתתחיל מאוחר יותר.

חצי שנה נמשכו משחקי הרעב. מרגע שזזתי הצידה, חל שיפור משמעותי: פתאום היינו יכולות מדי פעם לדבר, לא להתכתש, סביב אוכל. היא כבר לא סופרת קלוריות, אבל היא עדיין מגיעה הביתה מזועזעת מאיזושהי אגדה אורבנית על קלוריות מסתוריות בליפסטיק או משהו דבילי כזה. לא נורא: מותר לצחוק על זה, וודאי מותר ללעוג למי שמפיצות שמועות כאלה. יום בלי סנדביץ' איננו הקדמה לשואה, ולילקוט אפשר גם להכניס קצת קרקרים וגבינה קטנה וחמודה וארבעה זיתים, לא יותר, על פי בקשתה.

אינני יודעת אם כבר עברנו את המשוכה הזאת בשלום לתמיד. אני יכולה רק לקוות. אושר-בת, אם חשוב לכם לדעת, התחילה לבקר בשומרי משקל יחד עם אמא שלה. אני בטוחה שזה יעשה טוב לשתיהן. באשר לנו, היא לא צריכה ואני כבר לא רוצה, וכן, אם נורא דחוף לכם, תסקלו אותי שוב, אבל אל תשכחו לקבוע  לילדה המשחקת ברעב פגישה עם תזונאית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ