מי אמר שטלוויזיה לא מסרטנת

קל מאד להזדעזע מאיום הסרטן ולוותר על המאכל הלאומי האהוב על ילדינו - צ'יפס, אבל על התכנים המסרטנים רגשית בערוצי הילדים אף אחד לא מדבר

אריאנה מלמד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ילדה אמריקאית  בת 3 חובשת כתר של רשת ברגר קינג ואוכלת צ'יפס
בשבוע שבו צ'יפס וטוסט וכל עמילן מושחם אחר הפכו לאוייבינו המסוכניםצילום: בלומברג
אריאנה מלמד

בשבוע שבו צ'יפס וטוסט וכל עמילן מושחם אחר הפכו לאוייבינו המסוכנים, התפרסמו - די בשקט - ממצאי האגודה האמריקנית לרפואת ילדים, עם ההמלצה החד משמעית להגביל את זמן הצפייה של בני שלוש עד עשר לשעתיים ביום. בכל המסכים, לא רק בקופסה השחורה השטוחה שפולטת שטויות.

שנים עמלו הטובים שברופאי הילדים בארצות הברית והגיעו למסקנה - המוכרת במעומעם לכל הורה - שמגוון הצרות והבעיות הנגרמות בשל צפיית יתר, פשוט מזיקות לילד שלכם. פוגעות בו. עושות לו לא טוב. אפילו מאד לא טוב.

כמה הורים הקשיבו למסר הזה באותה חלחלה כמו להתראת הצ'יפס האחרונה, או לבלגן התקשורתי שעוררה אזהרה מפני בשר מעובד? כמה הורים בדקו את ההמלצה ומיהרו ליישם, בשני המקרים? בכמה בתים בארץ דיברו הורים זה עם זה ועם ילדיהם על הצורך הדחוף לקנות פחות נקניקיות לעומת הצורך הדחוף להרחיק את האוצרות הקטנים מהמסך?

שלוש בנות צופות בטלוויזיה
ההמלצה החד משמעית להגביל את זמן הצפיה של בני שלוש עד עשר לשעתיים ביום. בכל המסכים, לא רק בקופסה השחורה השטוחה שפולטת שטויותצילום: אייל טואג

טוב, זה לא היה פשוט וקל. בעוד שהטלוויזיה פמפמה את חרדות הבשר בצילומי תקריב מגרים- מאיימים של נקניקים ונתחים מדממים, לא הראו לנו אפילו ילד עצוב אחד מונח על הספה, בוהה כזומבי במסך בעודו בולס משהו מבלי משים. לא הראו גם ילדים שקטים ונייחים להפליא בהפסקה בבית הספר, כל אחד רכון על הסמארטפון שלו, כל אחד לעצמו. וגם אי אפשר עדיין ממש להוכיח שריבוי הפרעות הקשב בעידננו קשור לשליטה המוקדמת מדי בשלט, אז הכל בסדר. לכו לחדר, ילדים. תראו איזה סרט.

המלצות הצפייה הצחיקו אותי: מבלי דעת יישמתי כל אחת ואחת מהן עם ילדיי כשהיו קטנים. הרופאים האמריקניים אמרו, בלי טלויזיה בחדרי הילדים ועם צפייה בלווית מבוגר לבדיקת תכנים? כך עשינו. כן, בשלב מסויים בחייהם הם היו הילדים היחידים בגן ואחר כך בכיתה, שלא היתה להם טלוויזיה בחדר, וזה הציק להם. בגיל שבע, מישהו אמר לבני שזה בטח בגלל שאנחנו עניים נורא. "למה לכולם יש ולנו לא" היה מוטיב חוזר: בהתאם, חזרתי והסברתי ש"כולם" זו מחשבה של עדר ואני, במחילה, לא מגדלת כבשים, וגם - בהיותי אז מבקרת טלוויזיה, אני מיטיבה להכיר את התכנים ואת הנזק, ומאמינה שטלוויזיה היא השמרטף הכי זול והכי גרוע שאפשר להצמיד לילדים.

נקניקיה בלחמניה
כמה מכם יוציאו את הטלוויזיה מחדרם של הקטנטנים? וכמה מכם הפסיקו לקנות נקניקיות? צילום: דניאל צ'צ'יק

אבל גם אם החלטתם להוציא את הנזק מארמון הילדות, לא די בזה. במשפחות רבות מדי, בשעות אחר הצהריים, הטלויזיה פועלת בסלון כאילו היתה איזו לווית חן לחיינו האפרוריים, והטף הנודד מהכא להתם ומשחק על השטיח, נחשף למה שמואילים לשדר לו. דוגמה מקרית, 18 בנובמבר 2015, מהדורת חדשות מוקדמת, שש עם עודד בן עמי. ליינאפ: דאעש, כמובן, והרבה ג'ון הג'יהדיסט עורף הראשים בלווית קרבנות פוטנציאליים כורעים בחול וסכין קצבים. אחר כך: האם צ'רלי שין אמר או לא אמר לנשים ששכב איתן שהוא נשא HIV. אחר כך: שאקירה ובן זוגה נסחטים בשל קלטת מין. לקינוח, ב"אנשים", ראיון עם אלנה זדורוב רעייתו של רומן זדורוב המואשם ברצח תאיר ראדה. העילה: יש להם תינוק חדש, וחיים אתגר רוצה לברר בדיוק איך הגברת זדורוב נכנסה להריון.

בבתים רבים מדי, הדבר הזה היה פתוח, הקשיבו לו בחצי אוזן תוך כדי הכנת ארוחת ערב בריאה לטף בלי שום נקניקיות, והאוצר פיזר לגו על השטיח. הרמוניה ביתית? זהו, שלא. התכנים האלה - אבני הבנין של טלויזיה מסחרית, מין ומוות אלים - נקלטים. נספגים. מעובדים בלי כלים מתאימים במוחות צעירים מדי. נטמעים בתמונת עולם. הופכים להרגל. במקרים הפחות טובים,  ההרגל הופך לצורך.

ואם תגידו, אז שיצפו בטלויזיה מותאמת לגילם, מה את חופרת - אזמין אתכם ליום של התבוננות מרוכזת בתכנים מצויירים בערוצים מסחריים שמיועדים לטף. אם תתגברו על הצעקנות האיומה של הדמויות המאויירות שיודעות רק לצרוח אבל לא לדבר, תמצאו שם תערובת של אלימות קיצונית שעניינה השמדת כדור הארץ, עם יותר מדי התנהגויות מיניות בוטות של ילדות גבעוליות מעפעפות ומצווחות ככרוכיה. בסך הכל הקדמה להבנת העולם הטלוויזיוני הבוגר.

ברור שיש יוצאים מן הכלל. רובם משודרים בערוץ לוגי. היום שבו ילדכם מודיע לכם ש"לוגי זה לתינוקות" הוא יום רע בחייו. מעתה ואילך ייצמד לערוץ הילדים, המציע תועפות פרוטו-פורנו-רך עם גלוריפירציה של כלומניקים וכלומניקיות שהילד מתאווה להיות כמוהם, בעוד אתם עומדים מול הטלוויזיה הפתוחה ומוחים.

קל מאד להזדעזע מאיום הסרטן ולוותר על המאכל הלאומי לשומרי הכשרות, טוסט נקניק. קשה הרבה יותר לאמוד, לשקלל ולדחות בשתי ידיים את המתקפה על מוחו, הכרתו ומצפונו המתפתחים של ילד בן זמננו. הקושי גובר ככל שהטכנולוגיה וההיצע החינמי - כביכול שלה להמונים הופכת נגישה יותר ויותר.

בימיה של סבתא שלי, הקושי העיקרי בגידול ילדים היה במישור הפיזי. חיתולים צואים ואין מכונת כביסה? סיוט. בגדי ילדים שצריך לתפור ולסרוג? מכה. בישול, בהעדר שניצל טבעול, מיקרו או אפילו מקרר? אללה יוסתור. תוסיפו לכל זה את הצורך להנחיל לדור הבא את כל המלאכות שייאלץ לעשות עד שהטכנולוגיה תשחרר אותו: סבתא לימדה את אמא לתפור חצאית ולסרוג סוודר ולהטליא גרביים, לכבס ולגהץ כל דבר, כולל ממחטות, לבשל ולאפות ולהוציא כתמים משטיחים, לייצר ציפיות רקומות בראשי תיבות הדורים - ובמשפחה שלנו, בה חיו נשים עמלניות ופמיניסטיות, גם את יסודות החשמל ופתיחת סתימות בסיסיות בכיורים ואסלות.

זה רק חלק ממה שהיה ברור שמנחילים לילדים, כדי שיוכלו "להסתדר בחיים": לא במובן הכלכלי, אלא כערכה בסיסית להישרדות. וזו היתה כרוכה בבילוי של אלפי שעות עם הילדים, בעשייה ובשיחה, ואני לא זוכרת שסבתא אי פעם התלוננה על כך. היתה לה קריירה, היתה לה משפחה - ולא היה לה זמן פנוי. זמן פנוי נחשב כהזמנה לחטא, כמשהו שרק בטלנים מתאווים אליו.

באה הטכנולוגיה ושחררה את אמא שלי, ואחריה אותי, להורות שונה לגמרי. לזכותה של אמי, דעתנית ונון קונפורמיסטית קיצונית, אני זוקפת את העובדה שהטלוויזיה בשחור לבן נכנסה לביתנו רק כשהייתי בת 12, אחרי דיונים ארוכים על התועלת והנזק שבה. קיומם של מכונת הכביסה ושואב האבק ובגדי הפוליאסטר של שנות השבעים לא שכנעו אותה שכך יותר טוב, ולכן אני יודעת להוציא כתמים מכל דבר בכביסת יד וגם לחבוט בשטיח במכשיר המקסים הקרוי טרפאצ'קה. ואם אני קורסת לעת ערב מול הקופסה השחורה, זה מפני שאני יודעת מה אני רוצה לראות, ולא מפני שבמקרה מרצד שם משהו עתיר מין ומוות.

אז השתחררנו - בערך - וכעת צריך לגלות שהשחרור היה מדומה. כי ה"טיפול בילדים" של ימינו הוא אולי הכי נוח וקל  מבחינה פיזית בהיסטוריה האנושית (במערב השבע), אבל בעוד שפינינו לנו המון זמן ממלאכות ארכאיות, וגם להם, שכבר לא ילמדו את המלאכות האלה אף פעם - יצרנו אדם חדש: ילד שחייב להתבדר כל הזמן, אחרת ייצא מדעתו ויוציא אותנו מדעתנו ב"אמא אבא, משעמם לייייי'. ומה לעשות שאיננו קציני הווי ובידור. טוב שיש טלוויזיה. שיראה משהו  שיירגע. שישתוק  שיירדם מול זה. מלאך של אמא.

לטעמי, הדרך הנכונה לשחרור מן השמרטף הקלוקל אינה כרוכה רק בהחלטה נחושה להגביל צפייה. הרופאים האמריקניים מדברים על שעתיים: זמן הצפייה הממוצע של ילד ישראלי בטלוויזיה לבדה, בלי מישב-טאבלט-סמאטרפון, קרוב לארבע שעות ביום, כך שגם מי שנחוש להגביל, אנוס לעבוד קשה. אלא שההגבלה צריכה להתלוות לשליטה הורית בתכנים, וודאי של הצופים הקטנים עד גיל 10. כי רוב התכנים המוצעים לגילאים האלה פשוט לא טובים, לא נכונים ומזיקים: אולי לא יחוללו סרטן, אבל יסרטנו את העולם הרגשי והתרבותי של הילד, בגידולים ממאירים של וולגריות, גסות וקהות חב. אולי לא מחלה סופנית, אבל בהחלט כרונית וכזו שמשפיעה על איכות החיים.

כשהטכנולוגיה שחררה אותנו, לא סיפרו לנו שכעת יהיה עלינו להגן על ילדינו מפני התרבות הפופולארית. זו לטעמי אחת המשימות החשובות ביותר של הורים בעידן הזה: לעזור להם להפוך לצרכני תרבות ובידור ותקשורת מודעים, ביקורתיים וחושבים. לסייע להם לבנות תמונת עולם עצמאית, למרות ובניגטד למה שהמסכים מפמפמים להם. ובעיקר - ללמד אותם לכבות את המכשיר.

ועכשיו, יד על הלב: כמה מכם מוכנים למשימה הזאת? כמה מכם יוציאו את הטלוויזיה מחדרם של הקטנטנים? וכמה מכם הפסיקו לקנות נקניקיות? 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ