טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא רק מאיר איינשטיין - מתי נוכל לראות עוד אנשים עם מוגבלות על מסך הטלוויזיה?

יותר לאט, פחות רחוק, לא הכי גבוה. ההודעה העצובה של שדר הספורט היא הזדמנות לחשוב מחדש על אנשים עם מוגבלות על המסך ומחוצה לו

תגובות
מאיר איינשטיין באולפן הרדיו 103
אסף עברון

גילוי נאות: לא צפיתי ב"שבת ביציע" בערוץ הספורט, אבל מיד לאחר השידור תיבת המייל והפיד התמלאו בפיסת הטלויזיה הנדירה הזאת, בה הישיר שדר הספורט הותיק מאיר איינשטיין מבט למצלמה ואמר באורח מעורר כבוד ובפשטות: "לכל הדורשים בשלומי, אני רוצה לספר לכם שאני מתמודד עם פגיעה במערכת השרירים...לכן הדיבור איטי, לכן אני יושב בכסא גלגלים. תודה על ההבנה".
איינשטיין הוא בן בית: דמותו על המסך מוכרת כמעט לכל צופה טלויזיה, שנותיו הארוכות במדיום, סגנון הדיווח הייחודי שלו - שילוב של מקצוענות וידע עם תשוקה מרוגשת של אוהד מושבע - קנו לו מעריצים ומבקרים כאחד, וכל מי שצפה בו או שמע אותו בחודשים האחרונים יכול היה להבחין באיטיות הדיבור.

שידורי ספורט לא סובלים איטיות. כמו העולם הריאלי מתוכו הם ניזונים, יושבי האולפנים והכתבים המסקרים ארועים מתחרים ביניהם מי מהיר יותר, מי מצליח להשחיל מקסימום מילים במינימום זמן, לעתים מעבר לסף הקליטה של הצופה הממוצע, ותמיד מהר יותר, רחוק יותר, גבוה יותר בווליום. גם משדרים אחרים שמובילים מגישי אולפן, לפחות אצלנו, הם כאלה: לכולם נתונה זכות הצעקה, למנחים - החובה למהר ולהתמקצע בדיבור מאוד זריז, כי הרי אסור שתהיה ולו שניה אחת של פאוזה בין הריגושים שחייבים לתווך לצופים. ואסור בתכלית האיסור לדבר לאט, או לגלות מוגבלות פיזית כלשהי. המסך שייך למהירים, לבריאים, ורצוי גם שיהיו צעירים. לגברים כמו מאיר איינשטיין כבר מותר להזדקן עליו בחן,  נשים עדיין צריכות להיראות צעירות לפחות בעשור משנותיהן. אבל עכשיו, עם ההודעה של איינשטיין, מגיעה גם שעת מבחן: עד כמה יהיה ערוץ הספורט מוכן להכיל את המגבלה של איינשטיין? וחשוב מזה, עד כמה יהיו מוכנים הצופים?

את כיסא הגלגלים לא ראינו, אבל איינשטין ודאי מגלה עכשיו, כמו המוני אנשים לפניו, עד כמה עולמו המקצועי אינו נגיש לאנשים עם מוגבלות פיזית. אני יכולה להעיד על זה מנסיוני המועט: אולפני טלוויזיה שקשה מאוד לתמרן בהם בין שלל הכבלים על הרצפה כשאת על קביים, שאי אפשר למצוא בהם מושב נוח למי שיכול ורוצה לצאת לרגעים מכסא גלגלים או קלנועית ולהניח את גופו הדואב בכסא זהה לזה של יושבי אולפן אחרים: מדרגות בלתי עבירות, דלתות שצריך לחכות שמישהו יפתח לך. תחושת תסכול איומה מלווה את המרואיין המזדמן, שהוא במקרה אדם עם מוגבלות פיזית שהוזמן לאולפן עוין, מבחינתו. זה קרה לי פעמים רבות מדי. פעם אחת היתה קשה במיוחד, ב"פגוש את העיתונות"; כשהתבקשתי לטפס לפודיום וגם המדרגה האחת בדרך היתה מעבר ליכולתי הפיזית, ואין רמפה, וכל מיני אנשים שוחרי טוב ומודאגים מתגייסים דקותיים לפני השידור לאלתר איזשהו פיתרון, ואני עומדת שם ורוצה להתאייד לגמרי, כי אישה עם קביים לא צריכה לחולל מהומה כזאת. האולפן, כמו העולם שמחוצה לו, צריכים להיות נגישים לה.

הסידרה פלפלים צהובים
צחי צלינקר

אבל "נגישות", במובן הטלוויזיוני, לא מתחילה ולא נגמרת בהזדמנות פיזית שווה להגיע לאולפן, או למסך בכלל. זו בסך הכל נגישות טכנית, ואפשר להגשים אותה בפתרונות לוגיסטיים די פשוטים. הבעיה הקשה יותר, טלוויזיונית וחברתית, היא נגישות מהותית, כלומר - יצירה של שוויון אנושי עמוק בין אנשים עם מוגבלות ואנשים "רגילים" בכל מישור של עשייה בטלוויזיה.

זה כמובן חזון אחרית הימים: אנשים עם גמגום כבד לא יוכלו, בעתיד הנראה לעין, להגיש חדשות דרך קבע, ולכל היותר ישאפו לעוד נוכחות על המסך אחרי "עשרת הדיברות", סדרה מצויינת של רונאל פישר. אנשים עם אוטיזם עוד לא ראינו כגיבוריה של דרמה ישראלית: "פלפלים צהובים" עסקה בהתמודדות של המשפחה עם ה"בעיה". אחרי שערוץ 10 הוריד מהמסך סדרה קומית של עוזי ווייל בה יהורם גאון גילם בהלעגה מכאיבה דמות עם תסמונת טורט, למדנו לא לצחוק על טורטניקים, וכשאחד מהם הופיע ב"האח הגדול",  ראינו שהוא אדם כמונו, בדיוק כמו מתמודד נמוך קומה, או עיוור. ועדיין, כל אלה, תמיד, הם "חריגים". בין אחרית הימים לבין המצב הנוכחי, אפשר וצריך לעשות כברת דרך שתנכיח יותר אנשים עם מוגבלויות, ולו כדי שהצופים יתרגלו לקיומם: ולו כדי שיהפכו ממושא עקיף לסובייקטים ראויים בזכות עצמם. לא מפני שיש להם מגבלה, אלא מפני שהם בני אדם.

הפגנת נכים למעם השוואת קצבת נכות לשכר המינימום
תומר אפלבאום

למאיר איינשטיין שלוחה מכאן כל האמפתיה האפשרית בצד איחולי החלמה, כמובן, ובצידם סוג של משאלה שיישאר על המסך. מעבר לאירועי הספורט שידבר עליהם, חשוב שידבר, אפילו מעט ולאט. מי ייתן וירבו עוד שנותיו על המסך, ומי ייתן ונלמד לצפות בו בסבלנות, שיפה לפעמים אפילו לחובבי ספורט, ותמיד - לכל בני האדם. "תודה על ההבנה", אמר מאיר איינשטיין. בעתיד, כשכולם יהיו בני אדם טובים יותר, אולי ההבנה תהיה פשוט מובנת מאליה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות