בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרצח בירושלים - קודם כל לזעזע ממש, אחר כך עוד קצת

ואולי אפשר - אחרי הניסיון להלום בצופים בכל התיאורים הגרפיים, ההעצמה וההכברה של זוועת האירוע - גם לנסות ולהסביר, ולהותיר אותנו עם מעט יותר מאשר פה פעור

37תגובות
הילדות שנרצחו על ידי אימן

"אף אחד, אף אחד לא יודע שום דבר על אף אחד. אפילו לא על שכן קרוב. אפילו לא על בן זוג. גם לא על הורה שלך ולא על ילד שלך. כלום. וגם לא כל אחד על עצמו שום דבר לא יודעים". אלה המלים שעמוס עוז שם ב"סיפור על אהבה וחושך" בפי אמו, פניה קלויזנר, שהתאבדה כשהיה ילד, והן מהדהדות בייאוש העולה מהן, אחרי יומיים של צפייה בטרגדיה האחרונה הזאת, בזוועה שאין מלים טובות כדי לתאר אותה באופן שנבין: או שבעצם יש, אלא שהמלים נדחות מפני מראות הזוועה כי תמונה אחת שווה אלף מהן, ורצף של תמונות של גוויות בשקיות ניילון שווה, ועוד איך שווה.

כדי לקבל ייצוג טלוויזיוני מתקבל על הדעת במהדורה המרכזית, טרגדיות צריכות להתרחש בבוקר, כשנותר זמן מספיק לברר את רצף האירועים ולמסגר אותם בנראטיב מקובל על צופיהן. בירושלים, בדרך חברון, במקום שבו אישה אחת ובנותיה כבר היו הרחק מעבר ליכולת אנוש להצילן, זה פשוט קרה מאוחר מדי בלוח הזמנים התובעני של המהדורות.

כולנו צופים בטרגדיות בחסות החדשות. כולנו מציצנים לזוועה של הזולת, לא מפני שאנחנו משחרים לטרף או נבלות במובן המוסרי. טרגדיות תמיד מעוררות ענין, מפני שכך בנוי המוח האנושי: רצף של תמונות מבהילות מפחידות או מזעזעות מרתק אותנו יותר מאשר צפיה בנאום של ראש הממשלה. מחקרים בנוירוסינמטיקה, ענף מדע חדש שמבקש לבדוק מה קורה למוח בזמן צפיה בקולנוע, כבר הוכיחו זאת יפה; סצינה מזוויעה מ"הציפורים" של היצ'קוק גירתה, הפעילה והפיחה חיים ביותר חלקים במוח ובעוצמה גדולה בהרבה מצפיה בקונצרט משודר. במונחים טלוויזיוניים, מעטים הצופים שיוכלו לזפזף למקומות אחרים כשלעיניהם נגלה אסון.

צוות זק"א
אמיל סלמן

עורכים מנוסים של מהדורות חדשות יודעים זאת היטב ומודעים לצורך לספק כיסוי לארועים האלה, והכיסוי הולך ומתרחב. בשנים האחרונות יש בכל הערוצים נוהל-טיפול-באסונות, שהבעיה המרכזית בו היא הנטייה להעצים ולהכביר, להאריך בתיאור ולבחור בזעזוע במקום להתאמץ להבין ולתווך את ההבנה לצופים.

כך, בשלושת הערוצים, בכל המהדורות, כשהטרגדיה אירעה שלשום וממדיה לא היו ברורים די הצורך בזמן, קיבלנו רק את הזעזוע, מפיהם של אנשי ההצלה שלא יכלו להציל, אבל היו מוכרחים לדווח על הזעזוע. מוכרחים, כי גם הם כבר חלק מנוהל הכיסוי: יש אסון? המצלמה מתמקדת על הפרמדיק/כבאי/שוטר, העורך רוצה את "הראשון שהגיע לאירוע"  שהוא בדרך כלל מי שיודע פחות מכולם, ואחר כך את "עד הראיה" שלא היה כאן, ולכן היה צורך לשאול שוב את אנשי ההצלה ולחלץ מהם את הזעזוע, ואחר כך "שכנים", בעיקר כי הם זמינים, בלי לברר בכלל עד כמה הם מכירים את המעורבים בטרגדיה, בהנחה השקרית ששכנים יודעים משהו עמוק ואינטימי על יושבי אתר הטרגדיה, ומאוחר יותר יגיעו מי שהכירו את הקורבנות ויזדעזעו גם הם. ולמחרת, תלוי בגודל הטרגדיה, אפשר יהיה לספר לצופי המהדורה את הסיפור כולו.

זירת ארוע ההתאבדות .צוות זק"א
אמיל סלמן

למחרת היום בו אישה בת 36 הרגה את ארבעת בנותיה ונעלה חדר אחד בדירה ושרפה את הבנות, או שמא את גוויותיהן, ונעלה את דלת הבית ותלתה את עצמה, בחרו בערוץ 10 ובערוץ 2 לחזור לנוהל, להעצים את הזוועה ואת חוסר הפשר: בערוץ 10 חשפו הקלטה של דיווח בקשר מפי לוחם האש בדירה. כדי שנבין טוב יותר את הדברים אבל עדיין לא נבין שום דבר על האסון. תמללו את ההקלטה והציגו את התמליל על המסך, כך ששמענו וראינו את המלים, ושמענו את נשימתו של האיש ואת המצוקה בקולו כשהוא מדווח על "אדום" - הרוג בשפת הקוד הנחוצה לקשר תקין, דיווח נחוץ למי שמנהל את הארוע, אבל מאוד לא נחוץ לצופים, אלא אם כן ערוץ 10 מעיד על עצמו שהוא מעוניין להעצים את הזעזוע עוד קצת.

גם בערוץ 2 התעכבו עוד קצת על יסודות הטרגדיה: הנוהל משותף לכל הערוצים, וגם כאן היו אתמול השכנים שלא ידעו, שידור חוזר של גוויות קטנות בשקיות, זעזוע מקיר לקיר, עורך הדין המלווה את המשפחה, הרב המלווה את האב שהוא גם אביה של רותי פוגל שנרצחה בפיגוע, כאילו שפיסת המידע הזאת תבהיר משהו לבד מן הצורך לחטט בזעזוע ולהגביר אותו קצת. 

בערוץ 1 לא הצליחו להימלט מן הנוהל אבל לא דבקו בו כאלטרנטיבה יחידה להסבר, וכך אפשר היה לצפות ולהקשיב גם למומחים לבריאות הנפש, שהיו צריכים להיות נושאי הכתבה ביום שאחרי, בכל הערוצים: כי חדשות טלוויזיה לא אמורות להיות רצף של ארועים חסרי פשר, אלא (גם) נסיון להבין. ואפשר, אם רוצים, להתמקד בהבנה. שיש מופעים של דיכאון, מחלה מושתקת מדי, שמובילים לתמונת עולם איומה ומעוותת אצל מי שלוקה בהם. שבתמונה הזאת, העולם כה איום וחסר פשר עד שהנחמה היחידה היא מוות.

שהאנשים האהובים ביותר, כולל ילדות חסרות ישע, מתפרשים בנפש הדואבת של אשה עם דיכאון כזה כמי שייטב לכולן אם ימותו, והיא איתן. שלעתים ניתן להציל את מי שלוקה בדיכאון כזה, אבל לא תמיד. שכדאי להמיר מעט מן הזעזוע והפאפוט על הזעזוע בנסיון להבין יותר, ואולי כך למנוע את הזעזוע הבא, הגם שהוא יהיה, בהעדר פשר, מרתק כל כך, בנוהל הידוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו