בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מתנות בין חברים" - התרגיל הרטורי הוולגרי של יעקב וינרוט

אם יש מישהו שמבין את השטחיות של המדיום הטלוויזיוני - הרי זהו ויינרוט. בהיותו אדם חד, הוא יודע היטב כיצד לנצל זאת

303תגובות
יעקב וינרוט
מתוך ערו. 2

כל בר דעת יודע שטלוויזיה היא מדיום וולגרי. לא מפני שהצופים הם וולגריים, חלילה, אלא מפני שאילוצי המדיום לא מאפשרים לערוך בירורים רציניים של נושאים מסובכים ומסועפים: תמיד "זמננו תם" לפני שנושא טעון מוצה, כמעט תמיד מתקיים יחס הפוך בין הזמן המוכתב לבין ריבוי הפרטים, דאגה מתמדת מלווה את עורכי התוכן המתאמצים לשמור על יחס נאות בין "מעניין" לבין "חשוב", לרוב המעניין - הפיקנטי, יוצא הדופן, החדש - גובר על החשוב. ההנחה המובלעת היא שצופים לא מסוגלים, ולכן גם לא רוצים, להתמסר ל"חשוב".

הוסיפו אילוץ חיצוני: יצרני התוכן לא תמיד שולטים בסיטואציה המצולמת. עו"ד דוקטור יעקב וינרוט איננו מין ח"כ ביטן שכזה, שמתרוצץ מיוזע מאולפן לאולפן ומדקלם את קול אדוניו. הוא גם לא חלק ממקהלת אדלשטיין, אקוניס, הנגבי, רגב ושות', הנקראים חדשות לבקרים לשמש מליצי יושר לבוס. כל בר דעת מבין שוינרוט, מבכירי הפרקליטים בישראל, מגינו ומושיעו של ראש הממשלה בעיתות חשד, לא יטריח את עצמו לדברר את פרשת הסיגרים בכל הערוצים, יבזבז את זמנו היקר על כסא המאפרת או יענה בחדווה על שאלות קשות. מאידך, הרפלקס האוטומטי של יצרני החדשות אומר להם, "צריך תגובה", וברור שראש הממשלה לא יגיב, אז מה לעשות? אין ברירה. מתייצבים, כל הערוצים, כל העיתונים, כל אתרי החדשות, בגינת ביתו ירוקת העד של וינרוט ברמת גן, וממתינים למוצא פיו, ולא מצליחים לשאול אפילו שאלה אחת.

עו"ד יעקב וינרוט
עופר וקנין

ומה מקבל הצופה? 1:51 דקות של מופע דמגוגי מושלם, כל כולו טיעונים פופוליסטיים הנסמכים על הדימוי הציבורי של הפרקליט הבכיר,  שהוא גם להטוטן מילולי עילאי, מבורך ביכולת רטורית מרשימה, ברהיטות המאפשרת לו לנאום במשפטים מדודים היטב בלי טקסט כתוב, באינטליגנציה נוקבת.

עוד מעט נראה איזה שימוש עשה בכל מתנות האל המרובות האלה, אבל תחילה, הסבר וגילוי נאות. מה שכתבתי כאן על יכולותיו איננו דוגמה לכשל הרטורי הקרוי "שבח קלוש", שבו מתחילים בדברי קילוסין לאיש המשמיע טענה רק כדי לנגח אותה. פעם, כשוינרוט היה פרקליט מתחיל וג'ינג'י לוהב וסוער, היה לי העונג (המסובך) לתרגם מקצת מן הדוקטורט שלו על דיני מורדת במשפט העברי לאנגלית, ואני יכולה להעיד על איכות הכתיבה וחדות החשיבה, שבהמשך הקריירה שלו התגלתה שוב ושוב בכתבי טענות מבריקים. האיש אשף רטורי.

ועכשיו, נתבונן מעט בתגובה: "הרי כל בר דעת מבין שאם ידיד, חבר קרוב, מביא לחברו סיגרים כמתנה, אין בזה ולא יכול להיות בזה, שום בדל של איסור, שום בדל של עבירה פלילית".

סיגרים בקופסאות
בלומברג

הפניה ל"כל בר דעת" היא מה שידוע כטיעון ad populum", כלומר, פניה אל ההמון, על דרך החנופה: מי מן הצופים לא רוצה לחשוב על עצמו כ"בר דעת", או להשתייך לקבוצה של בני הדעת או בנותיהן? כל בר דעת מבין, אבל צריך גם לשאול את עצמו מייד, הכיצד זה היועץ המשפטי שהורה על החקירה, לא מבין? נסתתרה בינתו פתאום?

כי הרי, מה כל כך מסובך פה? "ידיד, חבר קרוב, מביא לחברו סיגרים במתנה". כיוון שאי אפשר לשאול את וינרוט, נעלמו מן התגובה שלו כל העובדות החשובות לענין: כמה סיגרים?  לאורך כמה שנים, לפחות אחת לחודש על פי הפרסומים, לאורך כמה שנים? איזה סיגר, כי הרי יש ביניהם זולים ונחותים ויש כאלה שמחירם מאות דולרים לאחד? וכמה זה יוצא בסך הכל, בשקלים? פחות או יותר מו הסכום ששלח את אולמרט לכלא? ואת דרעי? והעיקר - מה הביא מקבל הסיגרים כמתנה לחברו, אם הביא? והאם התקיימה איזשהי הדדיות או שוויונות בחילופי הדורונות הללו, או שמא, ברגע שנפתח את תיבת הסיגרים הזאת נגלה שהיא תיבת פנדורה?

עו"ד יעקב וינרוט
דודו בכר

וינרוט סומך על הצופים, ולאחר שזכה באהדתם כשהחמיא לתבונתם, הוא מוסיף: "אין בזה, ולא יכול להיות בזה", שמהדהד בעוצמה את "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" של הלקוח - "שום בדל של איסור, שום בדל של עבירה פלילית". כאן הכשל הרטורי כבר זועק לשמיים. "אין (ולכן) לא יכול להיות" הוא טיעון המבקש להסיק מקיומן של "עובדות", שכמובן לא פורטו כאן, על משמעותן המשפטית, שכמובן לא אוזכרה כאן. זה לא רק בלבול מכוון בין הרצוי (לראש הממשלה) לבין המצוי בספר החוקים, אלא גם בין אלה ובין זה למערכת הערכים הנורמטיביים שיצרה את החוק ונועדה להגן על טוהר המידות.

שכן, מה שבר דעת רואה כ"מתנות בין חברים" המחוקק רואה לעתים כטובות הנאה. לחברים מותר להעניק זה לזה תשורות בשווה כסף, אפילו במעטפה עם מזומנים לבריתות, ברמצוות או חתונות. לראש ממשלה אסור לקבל מעטפות כסף. וסיגרים? גם שווה כסף, אומר המחוקק, יכול להקים הרבה יותר מבדל של איסור (שמתם לב למשחק המלים? בדל סיגר, בדל איסור?) ואפילו עבירה שלמה, ואפילו עבירה של אי דיווח על קבלת המתנה ופדיונה בכסף. איש ציבור, עובד מדינה, נושא תפקיד, אמור על פי חוק לדווח על קבלת המתנה, שהיא בכלל לא קניינו-שלו אלא שייכת למדינה. ובהחלט יכול להיות שמה שבר דעת רואה כמתנה, מערכת המשפט רואה כהתנהגות אסורה. ובכלל, טוב מאד שציבור בני הדעת אינו קובע נורמות התנהגות, בשביל זה המצאנו את המחוקק.

יש עוד פרשה, כולנו יודעים, ולעת עתה אין לנו מושג מהי. לתעלומה הזאת, וינרוט מגיב בטיעון מן הסמכות, כשהוא עצמו מתנדב לשמש כסמכות. "אחרי ששמעתי את תשובות ראש הממשלה, הייתי ונשארתי רגוע", הוא אומר, ובעצם מבקש מכל בר דעת להבין שכשוינרוט הפרקליט הבכיר רגוע, "אין שום אבק של עבירה פלילית". פחות מבדל, אפילו. אלא שהאוזן שומעת והעין רואה אדם עם קמטים מרובים במצחו, אלה שצופים מזהים אוטומטית כקמטי דאגה, אדם שאינו מחייך ואינו מפגין בטחון או רוגע בשפת הגוף הקפואה, שמישיר מבט כמעט מיכני למצלמה, שבינו לבין שלוות נפש, או זחיחות חלילה, אין דבר וחצי דבר. בדיוק ההיפך הגמור מן הקליינט שלו והופעתו הטלוויזיונית.

מה לעשות, המדיום וולגרי. אולי בכל זאת צריך היה להיעזר במאפרים הצמודים של הקליינט לפני שוינרוט התייצב מול המצלמות. כל בר דעת מבין שראש הממשלה היה דואג לפרקליטו לשירותי איפור טובים לו נתבקש. אחרי הכל, הם חברים, ומתנות בין חברים זה בסדר גמור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו