בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מזפזפת

גשם גשם מיטפטף - יא, ערביה, איזה צחוקים!

כשמבטא מעורר צחוק, לעולם יהיה זה צחוקו החלול של הגזען הקטן, זה שמבחין בין "אנחנו ואיך אנחנו אמורים להישמע" לבין "הם, שלא מסוגלים לזה"

163תגובות
ג'יהאן ג'אבר
מתוך ערוץ היוטיוב

דקה לפני שהמורה ג'יהאן ג'אבר ו"גשם גשם מיטפטף" שוקעים לתהום הנשיה של ההומור העברי, אני מתבוננת שוב במקור ובחיקוי הפרודי ב"ארץ נהדרת", שלא הצליח להצחיק אותי, כפי שכמעט מליון צפיות בסרטון לא חיממו לי את הלב, ולא גרמו לי לחשוב שאזרחי ישראל היהודים שצפו ראו פתאום את "האחר" בצלמם ובדמותם, רק עם דרבוקה ולהט דידקטי.

בני אדם צוחקים מהמון סיבות, ובהן הפתעה שיוצרת דיסוננס. רוב הישראלים היהודים יודעים שילדים ערבים לומדים עברית בבית הספר, אבל לא יודעים ולא אכפת לנו כיצד. אם יאלצו אותנו לדמיין, קרוב לודאי שנראה מין "שלום כיתה א'" גנרי שכזה, חלק מבנק ההתנסויות והסרטונים שמאופסנים לנו במוח. באף אחד מהם אין דמות של ג'יהאן ג'אבר.

היא שייכת למקום אחר. היא, כמו נשים ערביות אחרות בחיג'אב ולבוש מסורתי, אם הן מופיעות בכלל על המסך, יגיעו אליו  בהקשר מאד מוגדר: ערביות שמדברות לרגע על משהו שקשור לערבים. המחבלת מהפיגוע בראש העין, אמא של השהיד, ההיא שצועקת נגד פינוי, זאת שמתלוננת על קיפוח.

היא לא תשב באולפן דובר עברית כמומחית למשהו, לא תככב במשאלי רחוב מזדמנים ולעולם לא תהיה נוכחות טבעית, ברורה מאליה במסך שמגדיר עבורנו את גבולות הלגיטימיות. לכל היותר, מותר לה להפציע בתודעה בתכנית בישול. אם היא מבוגרת,  נסלח לה על המבטא המצחיק. בתנאי שתעשה מקלובה אלוהית. אם היא צעירה, מותר לה לזכות במאסטרשף, בתנאי שקודם תוכיח השתלבות פיזית ולשונית מופתית, כלמר, אפשר יהיה להפעיל כלפיה את האמירה הגזענית האוטומטית "אבל היא בכלל לא נראית (ונשמעת) כמו ערביה".

אבל ג'יהאן ג'אבר נראית בדיוק כמו הסטראוטיפ השגור, משהו שנע בדמיון היהודי ישראלי בין מפחיד, בזוי, שנוא ונלעג, או לפחות ראוי לפרודיה. הרי כל כך קל לחקות את המבטא המצחיק הזה: כל אחד  יכול, וכך צמחו ל"גשם, גשם מיטפטף" המון גרסאות ברשת, עוד לפני "ארץ נהדרת".

וכמה שזה מצחיק, באותה ראיה גזענית, כשערביה עם מבטא נוגעת במה שהוא "שלנו". בשפה העברית. כמה שזה לא צפוי, למי שאינו יודע איך לומדים עברית בבית ספר ערבי. מצחיק כמו המערכון האלמותי של שייקה אופיר, "המלט יא איבני": כשאופיר מגלם מורה ערבי המדבר אנגלית במבטא כבד, הצחוק מגיע מן העירוב בין הנשגב ליומיומי הנלעג: שייקספיר האלוהי והערבי הנחות, השפה הגבוהה של המלט וה"עממיות" של "יא איבני" ,  הנסיון לתווך את שיאי היצירה לאנשים צעירים נלעגים גם הם, בתוקף ערביותם. והמבטא, כמובן.

כשמבטא מעורר צחוק, לעולם יהיה זה צחוקו החלול של הגזען הקטן, זה שמבחין בין "אנחנו ואיך אנחנו אמורים להישמע" לבין "הם, שלא מסוגלים לזה כי הם נחותים": קריירות רבות ומגוונות צמחו בישראל מחיקויי מבטאים. הכל מצחיק: תימנים ורוסים, פרסים ורומנים, עירקים ופולנים, מבטא אידישאי וצפון אמריקאי וייקי, שכבר נעלם מן התודעה.

וערבי? תמיד מצחיק, ברור, ובמיוחד כשהוא או היא מנסים לחיות בעברית. בין מי שצחק על  זוהייר בהלול לבין מי שמתפקע מ"גשם גשם מיטפטף" נמתח קו ישר אחד, ולאורכו פוסעת שורה ארוכה, ארוכה מדי, של גזענים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו