בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מזפזפת

הדרמה של הילד המתקתק - בשלושה ערוצים

כל הורה מאמץ וכל מי שאומץ אי פעם, ממשה רבנו ועד לתאומים שלי, ירצה לדעת ולגלות את הסיפור הגדול. אבל אין לאן להוליך את הזעם, והתוכנית של צופית גרנט היא רק עוד רכיבה על המשיכה שלנו לילדים חמודים

21תגובות
צופית גרנט באבודיםעם אחד הילדים המאומצים
מסך ערוץ 2/רשת

בהחלט ייתכן שזה היה מקרה, אבל אתמול, בפריים טיים, אפשר היה לבחור בין דוקו על הפצע המדמם של פרשת ילדי תימן בערוץ הראשון, לידות מרגשות בערוץ 10, וב-2,  דרמה - רק החלק הראשון, דמעות, פשעים, פחד ותקווה - במסך של צופית גרנט ב"אבודים", לגילוי המקורות הביולוגיים של תינוקות שאומצו בברזיל בשנות ה-80 וה-90. כמו בכל יום נתון אחר שבו סיפורי תינוקות מעוררים אמפתיה וחמימות בליבו של הצופה הישראלי החנון והרחום, אפשר היה למצוא גם סיפור על עובר מצולם אחרי הפלה, שעורר זעם ותדהמה ברשתות חברתיות וסיפור על הורים פוטנציאליים שלמדו בזמן ההריון כי העוברה לוקה במחלה סופנית והחליטו לא להפיל אלא ללדת, וכשהקטנה תמות, לתרום את אבריה.

אם כל זה לא מספיק, ביו לבין ריצדה על המסך פרסומת מבחילה ונצלנית למים מינרליים, בה נראים דימויים של תינוקות שמנמנים וחמדמדים אחרי עריכה ממוחשבת עתירת תקציב, והם מתנהגים כמו גדולים. מגבונים, מישהו?

תינוקות הם יצרני רייטינג בטוחים. ניתן לסמוך עליהם שיעשו את העבודה בלי לומר מילה. די בתקריבים כדי ללכוד תשומת לב. למה? ביולוגיה אבולוציונית: במוחנו מתקיימת התניה לשים לב ליצורים זעירים וחסרי ישע בני מיננו, גם כשהם לא זועקים במלוא ריאותיהם, בגלל שהם חסרי ישע וזקוקים לנו. לא נשים לב, לא ישרדו. זו גם הסיבה שאנחנו מחבבים אותם מאוד. גם זה ככל הנראה מצוי בתכנות שלנו כבני אנוש, ומפיק מאיתנו עליצות, חמלה וגרגורים כשהזעירים עושים משהו ראשוני כמו לחייך אלינו, או לפהק, או לפלוט. אכן, פלא הבריאה (ותודה לדרווין על ההסברים).

אין הרבה עליצות בסיפור שצופית גרנט הביאה למסך. הוא מורכב מייאוש עצום וכמיהה שאין לה שיעור להיות הורים, כשהביולוגיה לא מאפשרת. עבור אלפי אנשים כאלה, בשנות ה-80 ו-90, גם אימוץ בישראל לא התאפשר משלל סיבות, והמוצא היחיד נולד כשמועה: אפשר לאמץ בברזיל. כן,  זה חוקי, ברור, עורכי דין ושלל חותמות חגיגיות על מסמכים ארוכים, ובסוף יש ילד. זה היה לפני שהעולם המערבי הבין שמתקיים סחר ענף ומזעזע בתינוקות מן העולם השלישי שמועברים לידי חשוכי ילדים שיכולים לשלם. כמה תינוקות הגיעו לישראל אחרי שאמהותיהן הביולוגיות, נשים מוחלשות בלי רשת תמיכה חברתית, מכרו אותם? לא נדע לעולם. כמה נמסרו בתום לב לאימוץ בגלל הדאגה לגורלם? כמה נחטפו באכזריות? גם את זאת לא נדע, אלא שמאחורי כל סיפור כזה מצוי כעת אדם בוגר שתוהה על שרשי זהותו.

אי אפשר שלא לתהות: כל הורה מאמץ, ואני ביניהם כל יחד שאומץ אי פעם, ממשה רבנו ועד לתאומים שלי, ירצה לדעת ולגלות. גרנט איתרה ארבעה כאלה ויצאה איתם לברזיל למסע של זעם חסר תוחלת נגד השלטונות הברזילאיים, דמעות מוצדקות לגמרי, הפחדות קשות מפני סוחרי ילדים קשישים שבידיהם מידע חיוני ותקווה שגילוי המידע יוביל למה שקרוי סגירת מעגל, כשהמאמצים ייפגשו עם הביולוגיות, אולי בפרק הבא.

שני ספוילרים: ביולוגיות, כי אין בסיפורים האלה יותר מדי אבות מסורים ותומכים. ולנשים בהריון, כידוע, לא תמיד שמורה הפריבילגיה לקום וללכת מן הסיטואציה. לא תהיה סגירת מעגל, כי אין מעגל. גם אם יתאחדו כל המאומצים עם כל הביולוגיות, התהיות לא מסתיימות בהפי אנד, פיצול הזהות והשייכות הראשונית שהוא מנת חלקם של מאמצים ימשיך ללוות אותם הרבה אחרי הקרדיטים, אולי עד סוף חייהם.

צופית גרנט באבודים .ברכב עם אחד הילדים שמחפש את אמא שלו הביולוגית בברזיל
מסך ערוץ 2/רשת

תסלחו לי אם לא הזלתי דמעות בפרק הזה? לפני 12 שנה, בחור נידח ברוסיה, גיליתי את כל עוצמת הכאב, הציפיה, הפחד והטלטלה הרגשית הכרוכה במימוש השאיפה לאמץ.  הורי הבוגרים שגרנט ראיינה ארוכות גילו את זה לפני, בתקופה שבה אימוצים בין ארציים לא הוסדרו באמנה בינלאומית, בחוק הברזילאי או בחוק הישראלי. ואך על פי כן היא באה איתם חשבוו: לא ידעתם? לא ביררתם? לא הבנתם שזה לא חוקי?

מתישהו, כשתינוקות נלבבים הופכים למבוגרים, האמפתיה המתוכנתת מתכלה. יחד עם בני, ישבתי וצפיתי באנשים מבוגרים, עייפים, מנסים להתגונן מפני האשמה גדולה מדי: איך העזתם לרצות להיות הורים, כשידעתם ולא ידעתם ולא רציתם לדעת מה המצב החוקי. ובכן, זר - כולל גרנט - לא יבין זאת. אנחנו אנשים שעבורם ש"בייבי בום", ערוץ 10, הוא הדבר הקרוב ביותר לחווית לידה, אבל הכמיהה לילד היא הדבר הקרוב ביותר לאובססיה מכלה. בתווך בין הכמיהה למימוש עמדו פעם סוחרי ילדים, פושעים מזעזעים - אבל לא ההורים המאמצים הם שצריכים לשאת את האשם. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו