בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דמיינו שאתם נכים ליום אחד בחיים

בישראל, "זכויות" הן פריבילגיות של בעלי כוח. לנכים, כמו לזקנים, אין כוח פוליטי, ולכן מצבם מביש

36תגובות
"ישראל האכזרית"
הערוץ הראשון/ צילום מסך

מי רוצה להיות נכה למשך תשעים דקות, או לפחות לדמיין שזה הוא שם, נאבק להגיע לתיבת דואר עם כסא הגלגלים שלו, נאבקת בדרך לבית הספר, נאבקת להתקבל לעבודה, נלחם בחרפת רעב, בסטיגמות אינסוף? 

"ישראל האכזרית", מארז כתבות על חיי נכים במקום הזה, התחיל בהצעה של איתי לנדסברג נבו, ראש מחלקת התעודה של הערוץ הראשון, לדמיין שאתה ואת - הצופים המנומנמים עם היד על השלט - חיים כנכים. וראשית, תשאלו את עצמכם אם תוכלו לחיות מ 2,342 שקלים לחודש, גמלה לנכה ישראלי, 100% על פי הביטוח הלאומי, פחות ממחצית שכר המינימום.

מיום א' האחרון מקיימים נכים ואנשים עם מוגבלויות שביתת רעב בכל מיני אתרים בארץ בתביעה להשוות שיעור הגמלה לשכר מינימום. מי שרוצה לדעת, יודע על קיומה. פה ושם עולה עוד אייטם שוחר טוב בתקשורת, מישהו זועק את שוועתו, המראיין מתחלחל קצת, אולי נרעד איזה מיתר מקרי בליבו של מאזין או צופה, וזהו. אפשר לנוח עד האייטם הבא. שום דבר לא ישתנה.

כבר 15 שנים נאבקים הנכים על השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום. כל ממשלות ישראל זרקו אותם ואת מאבקיהם מכל המדרגות, יחד עם כסאות הגלגלים וההליכונים והצרכים הרפואיים והסעודיים שלהם והטענה המופרכת שגם להם מגיע לחיות בכבוד. מה פתאום מגיע? בישראל, "זכויות" הן פריבילגיות של בעלי כוח. לנכים, כמו לזקנים, אין כוח פוליטי, ולכן גמלאות הזקנה והנכות מבישות כל כך.

מתוך"ישראל האכזרית"
הערוץ הראשון/צילום מסך

במארז הכתבות ב"ישראל האכזרית" יכולתם לראות כיצד ילדים עם מוגבלויות מופלים בזכותם לחינוך שווה, ושחוק השילוב לא באמת עובד. או כיצד בוגרים עם מוגבלויות מנוצלים ברוע בירוקרטי מצמית בשוק העבודה. כל מיני דברים לא נעימים שכאלה, כולל הפיצול בין עשרות ארגוני הנכים, שגם הוא אולי מונע הישגים פוליטיים וכלכליים. מנגד, מותר וצריך לחשוב, כמו ח"כ אילן גילאון, שעצם הגדרת יחסי הנכים עם המדינה כ"מאבק" הוא טעות. המדינה היתה צריכה להיות שם עבור החלשים שבין אזרחיה, והם עצמם היו צריכים להפגין קצת יותר סולידריות פנים ארגונית וביחד, איכשהו, היה המצב טוב יותר.

זה היה משדר מדכא, כמובן. בגלל העוול הזועק לשמיים, כמובן, אבל גם בגלל הידיעה שהמעטים שצפו בו לא באמת יבינו את המצוקה עד תום. כדי להבין, רצוי לנסות להתנייד בכסא גלגלים 24 שעות, בעולם עוין ולא מונגש, עם מבטי הרחמים הריקים מתוכן שהעולם הזה מציע, עם העדר החשיבה על צרכיהם של אנשים שונים ביכולות, שווים (בתאוריה) בזכויות. נכון שאף אדם בריא ומשוחרר ממוגבלות לא יהיה מוכן לנסות, אפילו ליום אחד?

מתוך "ישראל האכזרית"
הערוץ הראשון/ צילום מסך


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו