בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משירה משחרר רק המוות

ושר עמיר בניון עם אביב גפן ושולי רנד עם אילנית, אניה בוקשטיין עם התקווה 6. אין ניואנסים באירועי השירה בציבור ערב יום הזיכרון. הם הפכו לפולחן אזרחי מקודש

35תגובות
היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל
אוליבייה פיטוסי

כששרים, אי אפשר לחשוב. בעצם, אסור. הציווי הגדול, ההבטחה השקרית ש"נזכור את כולם", הנאומים המליציים, טון הקינה האחיד בקולם של המגישים, אטיות ההגייה ומבט היגון המוכתב מלמעלה: הפאתוס הלאומי מייצר מועקה אישית שעשרות אלפי ישראלים פורקים איכשהו באופן אישי בערבי שירה בציבור.

לא רק בכיכר. בשלושה ערוצי טלוויזיה. מי שרוצה, שיחפש הבדלים, אבל לא ביום הזה. אסור שיהיו הבדלים. ושר עמיר בניון עם אביב גפן ושולי רנד עם אילנית. יובל דיין וישראל גוריון, אניה בוקשטיין והתקווה 6. אין ניואנסים באירועים האלה. הם הפכו לפולחן אזרחי מקודש. משנה לשנה מתמעטים בו שירי הקרבות והשכול הארד-קור, ומתרבים שירי עצב וגעגוע ואהבה די אמורפיים, אבל נוגים לגמרי. כן, עוד יש ביצוע עדכני ל"גבעת התחמושת" בכיכר בתל אביב, אבל בירושלים מזכיר עמיר בניון ש"הצבא הכי חזק שבעולם" אינו רק שיר אהבה, ושאפשר לתרגם כל עצב לתבנית השכול המוכתבת בלי להתבלבל בכלל.

אין שירי מחאה. אין ראפר אחד שיזעק שהוא לא רוצה למות במלחמה הבאה, הוא וכל בני דורו, ועדיף לכבד את רצונו של האדם החי מאשר להמציא צוואה לאומית לאדם המת. אין שירים על מוות מיותר או מקרי לגמרי או פרי איוולתם הנמשכת של מנהיגים. מה פתאום שיהיו שירים כאלה? הרי אסור לחשוב כך. אי אפשר לחשוב כך כששרים ביחד את להיטי הפופ הנוגה מכל הזמנים.

אין שיר לשלום, כמובן. כמו שהכמיהה לשלום - גם היא, אנחנו יודעים, מס שפתיים לאיזה חלום רחוק על נורמליות - נעלמה לגמרי מן הנאומים הנמלצים, כך גם בשירים.

שרים ובוכים: משנה לשנה בוכים יותר. הטלוויזיה אוהבת דמעות ובשלושת הערוצים יש מצלמות קהל שלוכדות את פני המתייפחים. לא בוכים יותר כי הפכנו לרגישים יותר, אלא מפני שציווי חברתי סמוי של איפוק כבר לא תקף כאן. בכי בציבור הוא תלוי תרבות: מותר ואפילו ראוי והולם. רק לא לחשוב, חלילה.

כשחושבים, הדיסוננס בלתי נסבל. כשחושבים, צריך לשאול כמה לבנים ריקות בהיכל הזיכרון החדש תוכננו כדי להכיל את שמות הנופלים הבאים. אף אחד, בערוצים שכיסו את טקס חנוכת ההיכל, לא העז לשאול. צריך לשאול איך לאה גולדין מצליחה שוב להטיח בצופי ערוץ 2 את הדיסוננס: אמרו לנו שמחזירים כל חייל, היא אומרת, ומאמינה באמונה שלמה שמה שאמרו אכן נכון, ואף אחד לא יאמר לה שממש לא, אלה רק מלים. אז מה נשאר לעשות ביום הזה, במקום הזה? לא הרבה. רק להמשיך לשיר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו