בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לא הציגו לכם בחגיגות 50 השנה למלחמת ששת הימים

בין צנחנינו המסוקסים בוכים בכותל לבין תצוגת כוחותינו ברמה, לא הרגשתם שדבר אחד קטן ופעוט נפקד מכל התכניות החגיגיות - הכיבוש

74תגובות
שבויים ברצועת עזה. מלחמת ששת הימים
אי־פי

היום השביעי של מלחמת ששת הימים לא נכלל בחגיגות חמישים השנה בטלוויזיה. למעשה, מי שצפה בצנחנים בכותל, בכוחותינו ברמה הסורית, בתכניתנו להציב בעדינות פצצת אטום קטנה על הר גבוה בסיני ובכל ייצוג אחר של דברי ימי המלחמה, יכול היה להתרשם כי אין יום שביעי בכלל.

זה היה, כמובן, היום שבו הפכה ישראל למדינה שמתפעלת כיבוש. וזה אירוע היסטורי לא פחות מכל קרב שנעים להיזכר בו בערגה או בצער. אבל אולי לא נעים לראות אותו ואת המציאות שחולל, וכך לקלקל את התמונות הנוסטלגיות והעיטורים המוסיקליים מן המלחמה שכתבו עליה כל כך הרבה שירים מצויינים. ביניהם, לא מפתיע, אין שירים על מציאות הכיבוש.

איך הופכים ביום אחד מלוחמים שעצמותיהם רוחפות חרדה קיומית למושלים צבאיים, לשליטי על של אוכלוסייה אזרחית? מה עושים באוכלוסייה הזאת בימים הראשונים, מה חושבים שיקרה אחר כך? איך נראים חייהם של אנשים מובסים, אז ועכשיו? ואיך, חמישים שנה של "תעל הון" ו"רוח מן הון" יצרו את יחסי האדנות גבוהת הלב בינינו לבינם?

בפריזמה הצרה של חגיגות יובל למלחמה, אלה נחשבו כנראה נושאים לא חשובים מספיק, או לא מעניינים מספיק, אפילו לתכנית אולפן צנועה אחת בערוץ אחד. כלום. ההיעדר הזה -תודו שלא הבחנתם בו כשצפיתם בשידורי הנצחון - מדגים היטב את מעמדו האונטולוגי של הכיבוש בתודעת הקונצנזוס. למרות כל הראיות הסותרות, הוא פשוט לא קיים. אפשר לחשוב שהמלחמה ההיא הסתיימה רק בתוספת מבורכת של שטחים וכיכר השוק עדיין ריקה מערבים. אפשר להתעלם לגמרי, עד שיהיה עוד פיגוע, ואז ליצור את עשרים השניות הטלוויזיטנית השגורות של ייצוג פלסטיני: גוויה על האספלט, אשה מבוגרת זועקת "שאהיד, שאהיד",  אמבולנס, בית חולים, לוויה, נקסט.

בין דובר מד"א למשה נוסבאום, בין אלאור אזריה ל"שוברים שתיקה", מתנהלים כבר חמישים שנה חיים אנומליים של בני אדם שלא נלחמו ב 67', וגם הם בסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום. לחלומות, לרצונות,  למשברים, לתביעות הפוליטיות  כמו גם למציאות האזרחית שלהם, אז ועתה, אין מקום על מסך שחוגג נצחון גדול. הם באמת מעניינים פחות מרסיס בישבן, כפי שסיכם יפה שר החינוך, כפי שכנראה חשבו יצרני התוכן בתאגיד, בערוצים המסחריים ובחינוכית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו