בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מזפזפת

האינתיפאדה הראשונה על פי "כאן": אסון שאירע בעיקר ליהודים שוחרי טוב

הערוץ הממלכתי "כאן" מציין השבוע 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה בסדרת כתבות שמשרתת היטב את הנרטיב הימני יותר מכל הוראה מוכתבת. מי צריך את מירי רגב כשיש צנזור פנימי, והוא עובד בשירות ההיסטוריה?

57תגובות
ריאד עלי ועזיז צרפי מתוך הפרק השלישי
כאן 11

האינתיפאדה הראשונה לא היתה תולדה של 20 שנות כיבוש, דיכוי, נישול והתעמרות באוכלוסיה אזרחית פלסטינית משוללת זכויות פוליטיות וכפופה לשלטון צבאי. האינתיפאדה הראשונה פרצה כתוצאה של תאונת דרכים בה נהרגו במקרה כמה פלסטינים. נפגעיה העיקריים היו יהודים ישראלים ובני משפחותיהם. שניים מהם, למרבה התמיהה והפליאה, עדיין מצביעים לשמאל "בלי נקיפות מצפון וללא תחושת בושה".

נזקיה של האינתיפאדה הראשונה הם חיילים מוכי פוסט טראומה שנאלצו להכות ערבים על סמך האמירה של שר הבטחון בממשלת שמיר, יצחק רבין, "לשבור להם את הידיים והרגליים". אם האמירה הזאת היתה או לא היתה - אפשר להתווכח. וכן, היתה בעיה עם האלות. כי "האלות הרגילות שהיו לחיילים נשברו ואז הכניסו מקלות של טוריה". והיתה גם בעיה עם המצלמות שתיעדו התעללות של חיילים באזרחים פלסטינים.

והיה יהודה מאיר, קצין מוערך שהורד לדרגת טוראי בשל התעללות בקבוצת אזרחים. אבל זה קרה רק בגלל שהוא עשה טעות, והלך להתייעץ עם יוסי שריד המנוח שפירסם מאמר ב"הארץ", ומשם זה הגיע לבג"ץ. ובכלל, חיילים לא הכירו את החוק ולא ידעו מה לעשות והיה בלגן. אבל זה נגמר, וכעת אפשר להתבונן בעתיד, המגולם בידי דניאלה וייס, כשהיא מסבירה בנועם ש"ארץ ישראל הובטחה על ידי בורא עולם לעם ישראל".

אינתיפאדה כאן - דלג

הערוץ הממלכתי "כאן" מציין השבוע 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה בסדרת כתבות עליהן עמלו אורי לוי וריאד עלי. הדברים שלעיל הם הנרטיב: הדגשים והזמן שניתן בכתבות לנקודות מבט של ישראלים, היעדר זועק לשמיים של צד שני, קצת נוסטלגיה פוליטית והרבה אמפתיה לחיילים של כולנו. זה הסיפור על פי "כאן", וזה סיפור שמשרת את הנרטיב הימני טוב יותר מכל הוראה מוכתבת: מי צריך את מירי רגב כשיש צנזור פנימי, והוא עובד בשירות ההיסטוריה.

כמעט 1,500 פלסטינים נהרגו במהומות האלה, על פי הספירה הישראלית. הפלסטינים, כמובן, טוענים שהיו הרבה יותר הרוגים. 164 ישראלים נהרגו - מי בעימותים בשטחים הכבושים ומי בפעולות טרור של פלסטינים. בשיאה של האינתיפאדה בתי הכלא של הכיבוש קרסו תחת העומס, וישראל החזיקה אלפי פלסטינים שהושלכו למחנה המעצר קציעות ללא משפט או אישום כלשהו, לפעמים לכמה שנים, רק מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום וכאמצעי מבעית של ענישה קולקטיבית.

לפלסטינים, בנרטיב שמייצרים ב"כאן", יש מקום של מושא עקיף לכל היותר: אף פוליטיקאי פלסטיני לא התראיין לשלוש הכתבות הראשונות, אף משפחה שכולה פלסטינית לא הוזמנה לשחזר את היום הנורא בחייה, כפי שריאד עלי עשה בכתבה השלישית בסדרה, כשהלך לדבר עם עזיז צרפי, שאשתו היתה מקורבנות הפיגוע בקו 405, ועם דליה בן-חיים, אלמנתו של אמציה בן-חיים שנרצח במכת גרזן לגזע המוח בגני טל, גוש קטיף.

בשלוש מתוך ארבע הכתבות שכבר שודרו, הכיבוש, כאמור, לא קיים. האינתיפאדה היתה סוג של אסון שאירע בעיקר לישראלים יהודים שוחרי טוב, והיא התפוגגה כמו מעצמה בשל מלחמת המפרץ והסכמי אוסלו. מי שמאמין בנרטיב הזה יחטוף את האינתיפאדה הרביעית והחמישית בהפתעה גמורה כמו את הראשונה והשנייה. מי שמאמין כי "ארץ ישראל הובטחה על ידי בורא עולם" לאבות אבותיו, יחטוף באהבה. כי אין כמו התקוממות, המילה החביבה על יצחק שמיר, שהתנגד לאיזכור "אינתיפאדה" בערבית, כדי להוכיח שאין פרטנר וגו'.

עוד קטע מהאינתיפאדה של כאן - דלג

תפקידה של תקשורת הוגנת הוא לאזן בין הנרטיב האידיאולוגי השליט לבין הדבר החמקמק הזה שנקרא "עובדות" ולנסות, במאמץ גדול, להפריד בין השניים. המאמץ הזה לא נעשה בשלוש הכתבות בהן צפיתי, אבל מאמץ אחד כן נעשה שם: לצייר את "השמאל", בלי לקבוע מה טיבו, כלא לגיטימי.

בכתבה השלישית בסדרה ריאד עלי הלך לשחזר שני פיגועים עם אלמן ואלמנה שבני זוגם נרצחו, וניסה לעמת אותם עם השקפת עולם הדוגלת בשתי מדינות לשני עמים ובסוג של חתירה לשלום. כשעזיז צרפי מסביר שהפלסטינית עם עשרת הילדים באיזה חור בשטחים לא אשמה, ושצריך שתי מדינות כי אי אפשר אחרת, עלי מזכיר לו שהשמאל "הובס במובן מסוים במדינת ישראל", ושוכח שב-1992 היה זה דווקא הימין שהובס."את עדיין מגדירה את עצמך שמאל?", עלי שואל את דליה בן-חיים. "כן, אני עדיין מצביעה", היא אומרת ומשתתקת. ואז הוא שואל: "בלי נקיפות מצפון? וללא תחושת בושה?", ובן חיים עונה: "מה יש להתבייש, שמאל זו לא מחלה".

אילו נקיפות מצפון ואיזו תחושת בושה צריך אדם לחוש בשל אמונתו בשלום, בהפסקת הגזל, בסוף הכיבוש? אולי רק ריאד עלי יודע, אבל הוא לא בחר להרחיב, ובמקום זה מבקש לחלץ מבן חיים אמירה כוללת בגנותם של הפלסטינים. זה לא מסתייע: היא מבחינה בין הרוצח של בעלה לבין עם שלם, אבל הוא לא רוצה להבחין. "האדם הוא שליח של העם", אומר עלי. בדיוק, אבל בדיוק, כמו החייל ששבר עצמות, וזה שירה כשלא צריך היה לירות, וזה שסתם התעלל באנשים או ברכושם כי צריך היה "להוציא את העצבים על מישהו". אבל ב"כאן", מתברר, אסור בשום אופן להשוות. כי אם נשווה, אולי תהיה למישהו תחושה של בושה או נקיפות מצפון, אבל אלה, צריכות להטריד רק את מצביעי השמאל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו