הספרים שנכתבו על "תרבות האונס" לפני שידענו לקרוא לה בשם - מדפדפת - הבלוג של אריאנה מלמד - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הספרים שנכתבו על "תרבות האונס" לפני שידענו לקרוא לה בשם

בשבועות האחרונים, כשאייקונים תרבותיים בתעשיות הבידור והתקשורת תפקדו כנבלים בסיפורים על אלימות מינית וחשיפתה, ניגבתי אבק מעשרות ספרים שמפוגגים את האשליה הנוחה שאוטוטו יגיע סופה של תרבות האונס

תגובות
סיפורה של O מ-1975

הסיפורים דומים, דומים מדי: גבר מבוגר ורב עוצמה, אשה צעירה בראשית דרכה המקצועית, מעשה של אלימות מינית, שתיקתה, הכחשתו, חשיפתו ברבים, קלונו, הויכוח על עצם הקלון, ופרישתו מהזירה הציבורית. הסוף הטוב הזה, הקתרזיס המיידי שצרכני תקשורת חווים לאחרונה ומדמים לעצמם שהנה, מגיע סופה של תרבות האונס, הוא כמובן אשליה נוחה שתתפוגג בקלות אם נוריד כמה ספרים מהמדף.

בשבועות האחרונים, כשאייקונים תרבותיים בתעשיות הבידור והתקשורת תפקדו כנבלים בסיפורים האלה, ניגבתי אבק מעשרות ספרים שנכתבו לפני שאמרנו "תרבות אונס". המונח הגיע לשיח הציבורי לראשונה, ככל הנראה, בשנות ה-70, והנכחתו התרחשה בספר מהפכני לשעתו -  "בניגוד לרצוננו", שערכה והובילה סוזן בראונמילר, פמיניסטית רדיקלית מניו יורק. לא מפליא לגלות שכמה מהטענות הרווחות נגד נשים כקורבנות מין, שאותן ניסה הספר להפריך עדיין רווחות בשיח המגן על אנסים, ומכחיש את קיומה של תרבות אונס. 

מדובר כמובן בתרבויות, והן עתיקות ומגוונות כמנגנוני השליטה שהמציאו בני אדם לדיכויים של אחרים, גברים ונשים. נשים מדוכאות יותר, לפחות מאז ימי הסיפור של פילגש בגבעה, יהושע י"ט, שכדאי להיזכר בו בהקשר הזה. איש משבט לוי ופילגשו שחוזרת אליו אחרי שברחה ממנו, מתארחים ללילה במסעם חזרה לביתם, וזו תחילת ההתרחשות שתוביל למלחמה עקובה מדם נגד שבט בנימין:

"וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. כג וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי--אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת.  כד הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת".

עטיפה 1עטיפה 1

בדיווח הקצר והיבשושי הזה מקופלת תרבות שלמה, שבה ההמון והכוח להרע מיתרגמים לאלימות מינית גם נגד גברים, אבל מבחינה חברתית מובן מאליו, גם למארח שוחר הטוב וגם בסופו של דבר לבני הבליעל, כי קיימת הצדקה חברתית עמוקה ומושרשת להקריב את הנשים ובלבד שגבר לא ייפגע. ה"נבלה" היא רק הפגיעה בגבר. 

"עשו להן הטוב בעיניכם" הוא גם המוטיב המוביל בספרות פורנוגרפית, ששיאה בתקופה הויקטוריאנית. בתחילת המאה ה-20 כתב פליקס סלטן, סופר ועיתונאי פורה שגם המציא את סיפורו של במבי, את "ג'וזפין מוצנבאכר, סיפורה של יצאנית וינאית". את הספר לא יכלו בני התקופה למצוא בחנויות המהוגנות, אבל הנרטיב שלו היה מוכר להם היטב: זונות הן נשים שבמקרה הטוב נהנות מאוד ממין ובמקרה הפחות טוב, אדישות כשגופן משמש כחפץ. הן מתחילות להנות כבר בגיל חמש, וכל אונס הוא כשר אם בסופו של דבר הזונה נחלצת ממעמדה החברתי-כלכלי הנחות, ואחרי אלפי גברים היא יכולה לפרוש בעושר לחיים טובים ומהוגנים. 

עד כמה הן נהנות, ולאיזו קיצוניות אפשר להוביל את קשת התחושות מעונג עילאי ועד כאב סופני? את "סיפורה של O" אפשר לזכור כאנקדוטה תרבותית זעירה, כאתגר שפולין ריאז' לקחה על עצמה כדי להוכיח שנשים יכולות לכתוב סיפורת אירוטית טובה. בשנות ה-50 של המאה שעברה עדיין לא האמינו ביכולת הזאת, אבל מה שריאז' בחרה לתאר כאירוטיקה הוא מסעה של אישה מחוקה, חסרת שם אפילו, אל המחוזות האפלים ביותר של הסאדו-מאזו. גם אלה לא מתקיימים בלי תת-תרבות מסועפת,  ונזקקים למסדר סודי שלם של בני בליעל רבי כוח שחוברים ל"אדון" אותו מקבלת O באהבה וברצון, לא חשוב מה יעולל.

עטיפה 2

ההסכמיות המיוחסת לה, כמו גם הבחירה בתיאור גרפי של מעשי אלימות מינית ובטשטוש הייסורים, הצלקות, והגוף השבור של O הפכו את הספר לחומר קריאה מציצני מרתק, שצרכניו מעדיפים להתעלם מהיותו מעשיה פורנוגרפית חסרת שחר על גודש של עינויים המוסווים כפולחני אהבה. 

מבין הסופרים הגדולים של המאה ה-20, טוני מוריסון היטיבה לחשוף את קיומן של תרבויות אונס סביב חיי הגיבורות שלה: אם ב"חמדת" האלימות המינית כלפי נשים שחורות היא מובנת מאליה בתוך חברה לבנה המשמרת עבדות, בספרים אחרים שלה מבטה הופנה פנימה, אל מעגלי האלימות של החברה השחורה כלפי עצמה, כלפי הנשים שבה שהיו תמיד הקורבנות הזמינות ביותר, עד כדי כך שלא יכלו לקרוא תיגר על מעמדן כקורבנות מפני שלא הכירו דרך אחרת. האירוני שבספריה הוא "אהבה", וגם בו תמצאו הדים כבדים לקיומה של חברה המקדשת את המעוול ולא את הקורבן, וכבר לא צריך להסביר מדוע.

ב"העין הכי כחולה" ובדמותה הפסיבית והמוכה של פקולה, מוריסון לופתת את הלב כשהיא מתבוננת בסבל ובעוני של קהילת שחורים בימי השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, ומסמנת היטב את החלשות ביותר, ואת זו שחלומה להשתחרר לובש דמות של הזדהות עם המראה הנכון לאשה בחברת האנסים הלבנים מימי העבדות, כאילו שעיניים כחולות יכולות להציל אשה מפני גילוי עריות ואונס. 

טוני מוריסון
גיירמו אריאס / אי-פי

הפוליטיקה של האונס בתרבות האמריקאית היתה לא אחת שיקוף של יחסי הכוחות בין הלבנים לשחורים, ונגזרת מהרצון העצום של לבנים לשמר את השחורים בעמדת נחיתות תמידית, חסרי זכויות, אבל גם פראים אפלים שאורבים לנשים לבנות מהוגנות כדי לאנוס אותן. אותה פוליטיקה איפשרה, כמובן, להמשיך ולדכא גם גברים שחורים וגם נשים, שחורות ולבנות. 

באותו נושא, כדאי להציץ שוב ב"אל תיגע בזמיר" של הרפר לי כדי להבין כיצד קהילה לבנה שלמה בדרום המדינה מקבלת כמובן מאליו את אשמתו של גבר שחור שטפלו עליו עלילת אונס, וכיצד עורך הדין שנחלץ להגנתו ומוקע בקהילתו אינו יכול לחולל אלא שינוי זעיר אחד בגורלו של אדם אחד, בעוד הקהילה ממשיכה להחזיק באמונותיה. "שחורים רוצים לאנוס לבנות", בתרבות הספציפית הזאת, עולה אפילו על  "נשים רוצות את זה", ההצדקה בת האלמוות לאלימות מינית. 

רחוק, רחוק משם, בתרבות שונה לגמרי, התעללות מינית היא ריטואל חברתי מוסכם על כולם ב"רודף העפיפונים" של ח'אלד חוסייני: אם בפרקטיקה המזוויעה שבה ילד מבני המיעוט ההאזרי הופך לעבד מין של חבורת גברים, ואם בקשר השתיקה שאופף את הפרקטיקה ושחוסייני ניסה לשבור אותו בספר שהפך לרב מכר ענק. אבל כל קוראיו לא יוכלו להציל אפילו ילד נוסף אחד, או אשה אחת באפגניסטן, ובכל מקום אחר, מאלימות מינית. לא כל עוד המהפכה מתקיימת רק בסיפורים דומים, דומים מדי, על גבר אחד, רב עוצמה ומעוול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות