געגועיי לצבי ינאי - מדפדפת - הבלוג של אריאנה מלמד - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

געגועיי לצבי ינאי

זה המוח שלו שחסר לי. היכולת מעוררת הקנאה ללמוד הרבה כל כך, לחבר בין עולמות בקלילות מחשבה של נוצה רוח ובידענות מופלגת. ומעל לכל זה, היכולת והרצון והדחף להנגיש מחשבות לאנשים, גם לאלה, כמוני, שלעולם לא יידעו ויבינו טוב כמוהו, ובלי שמץ של התנשאות

תגובות
צבי ינאי ב-2006
אייל טואג

מפעם לפעם, ברגעים של היסח הדעת או עייפות החומר האפור, אני עדיין אומרת לעצמי שצריך להתקשר לצבי ולשמוע מה הוא חושב: על רובוטים מאונשים והרצון האנושי להעניק להם זכויות משפטיות, על ספר עיון חדש בתולדות הפאשיזם, או על המאמר שדן באפאנטזיה - חוסר היכולת של אנשים ליצור במוחם דימויים ויזואליים: מאוחר מדי אני נזכרת שאי אפשר להתקשר. ביום ראשון ימלאו ארבע שנים למותו של צבי ינאי, איש אשכולות, אוטודידקט, הוגה מרתק, סופר מחונן ודמות שאין עוד כמוה על מפת התרבות העברית.

זה לא געגוע במובן הסנטימנטלי. היתה לי הזכות להכיר אותו מעט ולשוחח איתו מדי פעם, במשך שנים ארוכות, אבל לא היינו ידידי-נפש וגם לא החלפנו רכילויות או עדכונים אישיים - השיחות החלו תמיד סביב משאלת לב נאיבית שלי, לחדש כקדם את ימי המגזין "מחשבות", שלא היה טוב ממנו לאנשים תאבי דעת קוראי עברית, ולא יכול היה להיות לו יוזם ועורך טוב יותר מצבי ינאי, אוטודידקט מעורר השתאות, סקרן בלתי-נלאה עם משמעת ברזל ומשנה סדורה, שהם המאפיינים הבסיסיים של אינטלקטואל בכל תחום. הוא אמר שאי אפשר לחדש, ואחרי מילות נימוסין על מצבה העגום של העיתונות - הוא היה עגום גם לפני שני עשורים - יצא שדיברנו על מהומות איכרים בסין במאה ה-19, או על כישורי הראיה של זבוב הבית, או על הקשר בין "הלב" של דה אמיצ'יס לבין עליית הלאומנות האיטלקית.

זה לא געגוע, זה המוח שלו שחסר לי. זו היכולת מעוררת הקנאה ללמוד הרבה כל כך, לחבר בין עולמות בקלילות מחשבה של נוצה רוח ובידענות מופלגת שתמיד נצרה גם ספק מובנה של מדען. ומעל לכל זה, היכולת והרצון והדחף להנגיש מחשבות לאנשים, גם לאלה, כמוני, שלעולם לא יידעו ויבינו טוב כמוהו, ובלי שמץ של התנשאות או התנאות עצמית.

הוא לא היה מאוהב בעידן הדיגיטלי ולא היה לו צורך כלשהו בהנצחה, אבל באתר הזה תוכלו למצוא את כל המאמרים שהופיעו ב"מחשבות", ותוכלו להתפלא כמה מהם שרדו בתקופה בה הידע האנושי מכפיל את עצמו ומתרבה במהירות מבהילה. למרבה הצער, גם בעידן הזה, בשוק הרעיונות לא מסתובבים יותר מדי אנשים כמוהו. כאלה שיודעים לברור היטב ולהבדיל בין מוץ אופנתי לגרעין הקשה של מחשבה תקפה ואיכותית, ואחר כך לכתוב את זה במלים של בני אדם, הרחק מן הז'רגון האקדמי-גילדאי-מנוכר שהיה מוכר לו היטב אבל זר לרוחו. ככותב, כעורך, כמנכ"ל הראשון של משרד התרבות, כאיש תקשורת, הוא בורך בעוד יכולת נדירה: לשער נכונה את היקף הידע של הקהל אליו הוא מדבר ולהוסיף עליו, בשפה מדויקת ומובנת וברהיטות מפליאה, מבלי ליצור בקהל הזה ולו לרגע תחושה של נחיתות.

כמה וכמה מן השיחות שאני נוצרת בזכרון עסקו בספרות: שנים לפני ש"שלך, סנדרו" - ספרו האוטוביוגרפי זוכה פרס ספיר ראה אור, טען שלעולם לא יוכל לכתוב יצירה בדיונית, כי הוא זקוק ליותר סדר בתוך הכאוס הקיומי מכפי שהפרוזה יכולה להציע לו. ואני אמרתי שלהיפך, הפרוזה היא זו שממשטרת את הכאוס וחוסר התכלית של הדמיון, וכל הדיבור על "אמת" או "אותנטיות" ביצירה הספרותית הוא עיסוק משמים של אנשים שפוחדים גם מן הכאוס וגם מחוסר האפשרות לתעל אותו לכדי סיפור. לבסוף יצר שני רומנים מרתקים, "שלך, סנדרו" ו"מאוחר מדי", יחודיים בנוף של ספרות הזיכרון העברית בהכרה שלהם בחוסר היכולת להפריד בין אמת ובדיה בזכרון, וביכולת להתנחם דווקא במה שעשוי היה לקרות אבל לא אירע מעולם.

מהר מדי אנחנו שוכחים ספרים ייחודיים בים המלים הנכתבות אצלנו: השניים של ינאי הם מאלה שאני חוזרת אליהם כדי לזכור, פעם אחר פעם, ושניהם לא מספיקים כדי להעלים את הדבר הזה, שאינו געגוע כי אם רצון פשוט לדעת מה הוא היה חושב. ואיך הוא היה חושב, כתמיד, משוחרר מכבלים אוניברסיטאיים ומסגידה לאופנות, אסכולות או כוהנים של מחשבות מוכתבות. 

ינאי מקבל את פרס ספיר ב-2008 על ספרו "שלך סנדרו"
דן קינן

ואיך - בענווה גדולה - הוא ידע לזהות גם את מגבלות העצמאות וגם את נחיצותה, כמו במכתב היפהפה שכתב לילדיו יעל ודניאל, "ידידי הקטנים", הוא מכנה אותם, ומלמד אותם שיעור יפה לכל אדם קורא: "לכשתכירו בקוצר ידה של הידיעה תמצאו בו מסר מעשי וחשוב מאין כמוהו. כי בעולם השרוי באי ידיעת העתיד, ההכרעות צריכות להתקבל על פי מה שמוסרי, צודק ונכון בהווה. על פי מה שראוי ואמיתי היום, ולא על פי מה שעשוי להתברר כנכון וצודק בעתיד. לכן, יעדים עתידיים - ולו הנעלים ביותר - אינם יכולים להצדיק אמצעים פסולים בהווה, כי איש אינו יכול לדעת מראש עד כמה אותו עתיד יהיה נעלה באמת.

"רק האלים יודעים בוודאות מוחלטת את המחר, רק הם יודעים את הנצח. אשר על כן, רק הם רשאים לכאורה ליטול על עצמם את החרות לקדש את האמצעים להשגת מטרותיהם. אלא שהאלים לא מתגלים בעולם. גם לא למי שמתיימרים להיות אנשי סודם ועושי דברם. כי אילו היו מתגלים בעולם הם היו נאלצים לשאת באחריות למעשיהם, וזה דבר שאלים מאוד לא אוהבים. הם היו מתבקשים לתת דין וחשבון על העוול, ההרג והחורבן באמות מידה של צדק ומוסר ארציים. ואת זה האלים מאוד לא אוהבים.

"על כן, הישמרו לכם מאלים, היזהרו מכוהני הדת ומחוזי עתידות, המתיימרים לדעת את הנפלא מבינתם. רחקו מהעושים היום את הרע למען הטוב מחר, כי המעשים הפסולים בהווה ממילא מכתימים את הטוב שאולי יושג באמצעותם. במיוחד היזהרו מאותו אל אחד ויחיד שפניו קורנות אור עז ויקר כל כך, עד כי הוא נדרש להסתר פנים ממאמיניו. הישענו על שכלכם, למרות מגבלותיו, כי לריבונות שלכם על חייכם, למחשבתכם העצמאית, לסיכוייכם לצמצם את הבורות אין משענת מוצקה ממנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#