המבוכה שהפכה לצחוק מתגלגל ולהשראה: כשאריאנה מלמד פגשה את סטיבן הוקינג - מדפדפת - הבלוג של אריאנה מלמד - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבוכה שהפכה לצחוק מתגלגל ולהשראה: כשאריאנה מלמד פגשה את סטיבן הוקינג

רצינו עוד קצת מסודות היקום, קיבלנו דחקה. הבנו באיחור שהוא מהתל בנו, שהוא עסוק בתחזוק תדמית שבה חוש ההומור הוא עוד הוכחה מפתיעה לנצחון הרוח

תגובות
סטיבן הוקינג ב-2007
קימברלי ווייט / רויטרס

יותר מ-20 מיליון בני אדם קנו את "קיצור תולדות הזמן", ספרו הפופולרי הראשון של סטיבן הוקינג. אפשר להניח בביטחון גמור שרובם המכריע - כמוני - לא היו פיזיקאים, או מדענים בכלל, אלא הדיוטות סקרנים, ולא דווקא באשר לתיאורית הקוונטים, אופן היווצרותם של חורים שחורים או עתידו המשוער של היקום. רב המכר העיוני הגדול של המאה ה-20 בתחום המדע להמונים לא היה מגיע למעמד הזה, לא היה מתורגם ל-35 שפות, שמו לא היה הופך לפראזה פופולרית ומופיע בספרים אחרים ("קיצור תולדות האנושות", למשל) ובכותרות של ידיעות שביניהן לבין פיזיקה אין דבר וחצי דבר. "הוא נגע בכל כך הרבה אנשים במהלך חייו", הספיד הבוקר גואל פינטו, שכמוני - איננו מדען, בתוכנית הרדיו "גם כן תרבות" ברשת א'. זו לא הפיזיקה שנגעה, וזה לא הספר או אלה שבאו בעקבותיו, גם לא הופעותיו התכופות של הוקינג בטלויזיה. זה היה המראה, הקול, המחלה, הטרגדיה.

זמן קצר אחרי שהספר תורגם לעברית והפך לרב מכר ענק גם כאן, הגיע הוקינג לביקור בישראל. התברר שאפשר לראיין אותו במסעו, והוצאת הספרים רצתה בכך מאוד: כבר אז ברור היה שמקדם המכירות האולטימטיבי של הספר אינו קשור כלל לנושא או לתכנים, אלא לקלישאה האיומה בדבר "נצחון החומר על הרוח". בימים שבהם לא ידענו מהי תקשורת חילופית תומכת לאנשים שאינם יכולים להפיק צלילים מגופם, הוא היה סינגולריות מסקרנת ומתמיהה - איש שנעזר, בימים שבהם עדיין יכול היה להקיש באצבע אחת על לוח אותיות ממוחשב שיצר מלים ותרגם אותם לקול מתכתי, במה שנראה אז כפלאי הטכנולוגיה: אני מודה שרק הסקרנות הזאת, לא שום תשוקה בוערת להבין את פלאי היקום וחוקיו, הובילה אותי לראיון.

הוקינג במסיבת עיתונאים בסנטיאגו
מרטין ברנטי / אי-אף-פי

זו היתה החוויה המוזרה ביותר שעברתי בחיי כעיתונאית. התכוננתי: גוגל טרם נולד בימים ההם, ובהכנה למפגש למדתי כל מה שיכולתי על ALS, מחלת השרירים הניוונית ממנה סבל וגם בה היה תופעה יחידה במינה - אנשים מתים ממנה בייסורים בתוך שלוש עד חמש שנים מרגע שהיא תוקפת את הגוף, ובניגוד לכל הסטטיסטיקות, הוא שרד ועבד ועשה חיל במחקריו התיאורטיים וגם הפך לדמות פופולרית, ידוען של ממש. זה לא קרה לפיזיקאים אחרים, או לאנשים אחרים שהיטיבו לתווך מדע להמונים, כמו סטיבן ג'יי גולד, למשל.

מקדם המכירות של "קיצור תולדות הזמן", צריך להודות במבוכה, היה מחלה ארורה, סופנית, מחרידה אולי יותר מכל - והאפשרות להתבונן בחולה מקרוב, כאילו אפשר לקבל איזושהי השראה ממצבו, או לפחות להודות בהקלה לאל שהוקינג לא האמין בו על כך שבינתיים, טפו טפו, המחלה לא תקפה את המתבונן.

באולם הרצאות מכוער הציבו כמה כסאות לעיתונאים, ומולנו - דמות זעירה, חסרת ישע, מעוותת ודמומה בכסא גלגלים חשמלי, מוקפת בארבעה או חמישה עוזרים יעילים וחרישיים. אחד פיקד על המערכת שאמורה היתה להנשים אותו, אחר צריך היה למחות את הריר שנזל מפה פעור, כי גם השרירים ששולטים בזה כבר אבדו להוקינג, שלישי היה אחראי על הלו"ז, רביעי - על סיוע בשינוע, וכל זה לפני האחיות הצמודות, 24 שעות ביממה, שלוש משמרות. הנה, רק חלק מן החומר שנדרש כדי שהרוח תנצח. ואז הוא הצחיק אותנו.

כלומר, גם זה לא היה פשוט ואפשר היה לחתוך את המבוכה בחדר בסכין. כשהפנו לו שאלה, אי אפשר היה להבין אם הוא שומע או מגיב, מפני שהיכולת ליצור אינטרקציה אנושית במבע ניטלה ממנו לגמרי. שאלנו מה ששאלנו על היקום, בדחילו ורחימו, וחיכינו. נצח שלם. לא היה שם דיאלוג, אלא המתנה טעונה לדברים שישמיע לנו הקול המתכתי המזוהה עימו, וההמתנה היתה ארוכה מנשוא, עד שלפתע בקעו הצלילים, והיתה שם בדיחה לא רעה שכבר אינני זוכרת, וצחוק פרוע מדי של אנשים שהעדיפו לקבור את עצמם - דימוי, כן? - במחיצתו של הוקינג חווים גם פרצי חיות עצומים וגם רגשי אשמה איומים וגם חרדות - וגם בצחוק הזה היו בעיקר אי הבנה וצביעות. רצינו עוד קצת מסודות היקום, קיבלנו דחקה, הבנו באיחור שהוא מהתל בנו, שהוא עסוק בתחזוק תדמית שבה חוש ההומור הוא עוד הוכחה מפתיעה לנצחון הרוח.

כיוון שהראיון לבדו לא יכול היה להניב את כתבת הצבע שהתבקשתי לייצר, התלוויתי לפמליה שלו במסע מתל אביב לכנרת, לאתר הטבילה בו ביקש לבקר. לפחות תריסר עוזרים ואיש בכסא גלגלים התקרבו אל שפת המים: היו שם, במצבים שונים של אקסטזה דתית, מאות צליינים מבולגריה שנשפכו בזה אחר זה מאוטובוסים עמוסים ומיהרו למים, אבל ברגע שאישה אחת מבין הטובלות הבינה מה היא רואה, התרחש נס. הוקינג! הוקינג! צרחה האישה והצביעה עליו, ופתאום שיאו הדתי של המסע הארוך כבר לא היה חשוב, ואפשר היה למהר ולרוץ אליו, וכך עשו עשרות רבות של טובלים נוטפי מים שהתייצבו קרוב-קרוב אליו לתמונות קבוצתיות - המצלמה הדיגיטלית והסלפי טרם נולדו אז, ועשרות מצלמות תקתקו ורחשו סביבו וחצוף אחד אפילו ביקש להזיז את כסא הגלגלים שלו לזוית שתיטיב עם התמונה, מזכרת לנכדים.

קיצור תולדות הזמן עטיפת הספר

בני תמותה רגילים שלא ניחנו בכישורים האינטלקטואליים של הוקינג אנוסים לחפש לעצמם גיבורי תרבות, והוא בהחלט היה כזה, אבל לא בגלל כישוריו, או בגלל יכולתו לכתוב להמונים. בוגרי מגמות הומניות שלא נאלצו עוד לראות אפילו נוסחה מתמטית אחת בחייהם אחרי התיכון, יתקשו מאד להבין את היקום שביקש להסביר בספר הזה ובאחרים. נדמה לי שהוא ידע זאת. בהקדמה לספרו כתב שהמו"ל שלו שכנע אותו שכל נוסחה שיצטט בספר תוריד את מספר הרוכשים הפוטנציאלי ב-50% אחוזים, ולבסוף בחר רק בזו הידועה של איינשטיין. זה לא מדויק: יש בספר דיאגרמות לא פשוטות להדיוטות, כמו גם הסברים ארכניים שצריך לקרוא שוב ושוב רק כדי להבין שאינם מובנים די הצורך.

אני רוצה לקוות ששאב הנאה מתהילתו הפופולרית ושלא סבל יותר מכפי שהיה מוכרח, מהערצה נבערת של המונים. אם ידע גם כמה אנחנו זקוקים לפרסונה כמוהו בחיינו כדי להמשיך ולהאמין בנצחון הרוח, גם אם אין כל קשר בין הפרסונה לאיש שהיה - לא הסגיר את הידיעה הזאת ולא דיבר עליה. ואם ידע שקנינו את הספר וגם קראנו אותו וגם סיפרנו לאחרים שקראנו רק בגלל היותו דמות זעירה ומעוותת בכסא גלגלים, מעולם לא הטיח זאת בפנינו בשמה של האמת, או הכנות, או כל מה שלא נוגע בעולם של יחסי הציבור. גם על כך צריך להכיר לו תודה.

סטיבן הוקינג, "קיצור תולדות הזמן", הוצאת מעריב, 1989.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#