אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
בניין הבורסה של שטוקהולם שמאכלס את הוועדה השבדית
בניין הבורסה הישן בו יושבת הוועדה השבדית בעיר העתיקה של שטוקהולם. הנרטיב לא מפתיעקרדיט: וילהלם סטוקסטאד / אי-אף-פי
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

עולם הספרות השבדי סוער: עבירות המין הגיעו עד לוועדה האקדמית שממונה על הענקת פרס נובל לספרות. הוועדה מונה 18 חברים וחברות, ועל פי דיווחים בעיתונות השבדית, כמה מהחברות בה, כמו גם בנות זוג של כמה מחבריה, היו בין המוטרדות.

המעוול הוא מי שהיה ידוע בחיבה כ"החבר ה-19 בוועדה", אדם שאינו מכהן רשמית בתפקיד כלשהו במתן הפרס, אבל שמו - שאסור לפרסום בשבדיה מתוקף חוקי הגנת הפרט - ידוע לכל חובב ספרות מקומי. הוא מנהל מוסד תרבותי תוסס בשטוקהולם בו נפגשים סופרים צעירים מוכרים במופעים ודיונים שמוקדשים ליצירות שלהם. כפי שעולה מהדיווחים, מדובר בגבר שצבר עוצמה לא מעטה בשדה בו הוא פועל.

חלק מהעוצמה הזו תורגם לאיומים כלפי נשים שהטריד, לעתים אף בפומבי, ויש לכך עדים. כמה מהמעשים שיוחסו לו הם עבירות מין חמורות, לרבות מעשה אונס. 18 נשים העידו בפני עיתונאי "דגנסן ניהטר", היומון הנפוץ במדינה. כמה מהן אף נחשפו בשמותיהן.

אם נשמטה שם איזושהי לסת בתדהמה, כנראה שטרם הבינו את הנרטיב המשותף לכל סיפורי "גם אני" (#MeToo) באשר הם: אלה הכוח והכסף, והם נתונים בידי גברים מבוגרים, ויש נשים צעירות שנתונות למרותם או תלויות באמירותיהם כדי להתפרנס, להתקדם, לשבור תקרות זכוכית. גם בשבדיה, שמובילה באיחוד האירופי במאמצים ליצור שוויון מגדרי.

 מזכירת האקדמיה השוודית שרה דניוס
מזכירת האקדמיה השבדית שרה דניוס מגיבה לכלי תקשורת בנושא הטרדות מיניות בתוך הוועדה בשבוע שעברצילום: וילהלם סטוקסטאד / אי-אף-פי

מה שמעניין וייחודי לגרסה הנורדית של הסיפור, הוא התגובה הקולקטיבית של נשים שלא הזדהו כמי שעברו הטרדה מינית: מאות עיתונאיות, יותר ממאה זמרות אופרה, עשרות סופרות ונשים רבות ממגזרי תעסוקה שונים - בסך הכל יותר עשרת אלפים נשים - חתמו על עצומות קולקטיביות שקוראות למיגור תרבות האונס. הנה צעד פוליטי שמרחיב את הזירה ומאפשר לנשים להשמיע קול אקטיבי, שאינו מתמצה באהדה ובזעם, אלא יוצר מוקדי כוח חדשים מתוך סולידריות.

***

מעט לפני הסיכומים הצפויים של סוף השנה האזרחית, דפדוף ברשימות רבי המכר של 2017 מגלה שהשנה הפנינו עורף לרומן העברי. במקומו, בחרנו להתמקד בספרות עיון מקורית, בשלושה ספרים שהיו רבי מכר מעט לא צפויים. "גינת בר" של מאיר שלו (הוצאת עם עובד, 2017) סחף אחריו עשרות אלפי רוכשים מרוצים למחוזות הפנטזיה שבהם כל אחד יכול להתאהב בטבע בתולי של ארצנו היפה, או לפחות לחוות את האהבה של מאיר שלו באופן מרוכז ועז יותר מתיאורי הטבע אותם הרעיף על קוראיו בפרוזה שלו.

"ערות", שערכה וליקטה תמר מור סלע (הוצאת ידיעות אחרונות, 2016), שכנע אותנו שלווידויים חושפניים, אינטימיים ורוויי כנות של נשים ישראליות על מיניותן ונשיותן יש משמעות מיוחדת, כזו שמצדיקה רכישה של ספר כדי לברר מה הן מחדשות לקורא(ת) העברית הלהוטה, מעבר לשיחת-בנות עם חברות.

"מלכוד 67" של מיכה גודמן (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2017) ניסה והצליח למכור לרוכשיו תקווה מנומקת שיש דרך רציונלית לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בבחינת "אם נתעקש זה יתרחש, ולא באמת חשוב מה חושב הצד השני".

עטיפות ספרים

הפיתוי לכרוך את שלושת אלה יחד ולאגד אותם כתופעה סוציולוגית-בגרוש די גדול,  ולמרות הקושי - אמנע ממנו. בעיני, הצלחתם של הספרים הללו היא המשכו של גל האתנוצנטריות שעובר על תרבות המילים שלנו מאז ראשית שנות ה-90, כשרבי-מכר בפרוזה מהעולם הגדול איבדו את בכורתם לטובת סיפורת עברית. וזה קרה לא רק בספרות. קהל הצופים הישראלי תובע מזה שנים עוד ועוד דרמה מקורית, קולנוע מקורי וקורפוס יצירות לא מדובבות, לא מתורגמות, לגמרי משלנו, לגמרי "עלינו": עם גיבורים מקומיים, צרות מקומיות, שאלות ייחודיות ולא פתורות של זהות. בשנה האחרונה, מתברר, אנחנו רוצים אותו דבר בדיוק בתחומי הדעת והפנאי בספרים שנמכרים כאן היטב.

כדי להעצים את התופעה או לפחות לעודד אותה, כדאי לפרנסי פרס ספיר לספרות לשקול את הרחבתו גם לקטגוריה של עיון: הפרס ניתן כעת רק לרומן עברי מקורי, וכך אינו משקף את התביעה - וההיענות - הציבורית לז'אנרים אחרים של המילה הכתובה.

***

מנחם פרי בטקס הענקת פרס ספיר ב-2014
מנחם פרי בטקס הענקת פרס ספיר ב-2014צילום: תומר אפלבאום

אפרופו פרס ספיר: אחרי שב-2015 הוכנסו שינויים מבורכים לתקנון הפרס, כך שגם ספרים בהוצאה עצמית של הסופר וגם ספרים דיגיטיליים ראויים למועמדות לפרס, נוצרה אנומליה מוזרה שצריך לתקן: הכוח להציג מועמדות נתון בידי תעשיית המו"לות. זה לא הסופר שמשגר את פרי עטו למפעל הפיס, זה המו"ל שצריך לעמוד במספר כללים כדי לעשות כן, ומוגבל במספר הספרים אותם הוא יכול להגיש. כשהמו"ל לא מעוניין, מסיבותיו שלו, ליטול חלק באופרציה של פרס ספיר - לסופר אין כל זכות לעשות זאת במקומו.

בעבר הצהיר פרופ' מנחם פרי, עורכה הראשי של "הספריה החדשה'' על סירובו הנחרץ לשתף את סופרי ההוצאה באפשרות לזכות. מן הסתם הדבר נעשה על דעת הסופרים, אבל במקרה של סכסוך בין מו"ל ליוצר, למשל, לא יוכל הסופר לעקוף את סמכותו ולהגיש בעצמו. לעומת זאת, בהוצאה עצמית, מטבע הדברים, נתונה המועמדות לשיקול דעתו של הסופר, ואולי כך באמת צריך להיות בכל המקרים.

אריאנה מלמד

אריאנה מלמד | |מדפדפת

כשהייתי בת ארבע ועולה חדשה, סבא שלי, איזידור אלברכט, לימד אותי לקרוא בגרמנית, כי הגננת אמרה שאסור ללמוד לקרוא בעברית לפני כיתה א'.

איכשהו, המבצע נעלם מידיעתה של אמי, וכשראתה ושמעה אותי בפעם הראשונה, לתדהמתה, מצייצת את הטקסט של "החלילן מהמלין", התעלפה לרגע.

מאז אני מאמינה שלמילים יש המון כוח, ולא מפסיקה לקרוא ולחפש מילים שמחוללות קסם, ואחפש אותן גם בפוסטים כאן, שיוקדשו לספרים, סופרים, קוראים ולדברים שקורים ביניהם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ