אבל אחר: ספרי השכול הטובים ביותר - מדפדפת - הבלוג של אריאנה מלמד - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבל אחר: ספרי השכול הטובים ביותר

למי שלא יכול לשאת את אשד המלים הלאומי הנהגות - הרשימה הזו מוקדשת לכם

תגובות
הנחת דגלונים על מצבות הנופלים בהר הרצל
אוליבייה פיטוסי

בטון של עצבות חגיגית, את הקלישאות שמחליקות לפוליטיקאים ומספידים מן הפה בקלות שכזאת, את הפאתוס הנבוב של ימי הזכרון - אני מבקשת להציע קריאה בכמה מן הספרים שניסו להפקיע את השכול מהמדים הציבוריים שלו ולהשיב אותו לבני אדם, לגיבורים ספרותיים שלא הולכים בדרך שהתוותה עבורם המדינה. הספרים לא חדשים. גם השכול לא, גם הרטוריקה העוטפת אותו כבר עבשה, ורק ההורים, בני הזוג והאחים של המתים – ככותבים או כדמויות ספרותיות – יכולים לחזור ולהזכיר את התהום שבין המלים הגיגיות ליגון הפרטי.

 "כולם פה יישארו צעירים, אמר שמוליק רון. ודאי, יהיו להם פה נעורי נצח, אמר האיש בחלקה ליד. הוא שאל מה חדש, ושמוליק רון אמר, אין חדש, ואצלך? גם כן, אין חדש". בבית קברות צבאי אחד מני רבים, מספרת עלומת שם מתעדת את ביקוריה וביקוריהם של אחרים, הורים שכולים, בחלקות של בניהם.

עיקר הנובלה "הר הטועים" של יהודית הנדל מוקדש ליצירת אוירת הגן הפורח על הקברים ולבלובו המטורף, שהופכים להיות האובססיה של ההורים והאמונה שכך באמת, איכשהו, הם משמרים את נעורי הנצח של הנופלים. כשיצא לאור, היה אחד הספרים הראשונים שהתעמתו בישירות עם המישטור והעיצוב של תרבות השכול הישראלית, אם כי באופן מינורי ומאופק: המספרת – הדמות היחידה שאין לה שם - מדווחת לא על רגשותיהם של ההורים כי אם על מעשיהם, ועל האופן בו בחרו – אם בכלל יש כאן בחירה – לחוש קרבה לבנם. הסיפור רווי באירוניה דקה שיכולה בקלות להפוך לזעקה, למשל בהבהרת הפער בין הרצון ליצור גן "אמיתי" לבין החובה לשתול "פרחים נמוכים" שישמרו על האופי האחיד, הנורמטיבי והרשמי של המצבות. (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1991)

"מן המקום שבו אנו צודקים לא יפרחו פרחים באביב", כתב יהודה עמיחי, ובתיה גור, מחברת "אבן תחת אבן" מצטטת את השורה כמוטו בתחילת הספר. השכול הישראלי מעוצב בתבנית אחת שאין בלתה ואין עליה עוררין: חייל גיבור הקריב את חייו למען המולדת, הכלל והעתיד. אבל בנה של רחלה אבני נהרג בשל רשלנות פושעת של מפקדיו, והיא מסרבת לטייח, לשכוח או לשקוע באמבט הפאתוס הלאומי בו מעמדה הכפוי כאם שכולה מוכתב בידי מי שהיו שותפים לנסיון לטשטש או להכחיש את נסיבות מותו של בנה. היא תובעת אמת וצדק: הספר נכתב כשדרישותיהם של הורים לחקור את נסיבות המוות של חיילים עדיין נחשבו כסוג של כפירה בעיקר, באמונה שצה"ל "עושה הכל" כדי להגיע לחקר האמת בכל מצב. לאורך המאבק הציבורי והמשפטי שמנהלת רחלה אבני, היא הופכת לדמות שמזכירה יותר מכל את מיכאל קולהאס: האם זה השכול עצמו או המאבק על האמת שמאחורי הסיסמאות שיחולל עוד תוצאות טרגיות, אוא אולי זו רק רחלה, שהיתה צריכה להרפות מתביעותיה ו"לבחור בחיים", אך לא יכלה? בספר שהוא כתב אישום מנומק נגד נגד יחסה המתייג-מתנכר של החברה הישראלית להורי חיילים, גור העדיפה שהקורא יכריע. עצם ההעדפה היתה לשעתו התרסה גדולה כלפי הנראטיב הציבורי, אותו נראטיב לפיו אין מתעמתים מבית עם "הצבא הכי מוסרי בעולם". (עם עובד, 1992)

רוב המבקרים לא אהבו את "גאות החול", הרומן הראשון שכתבה של לאה איני, או לפחות לא הבינו שהוא מקדים את זמנו ומבקש לקעקע את תפיסת השכול המונוליטית ולקרוא עליה תיגר. איני בחרה בדמות של אלמנה צעירה שמכעיסה את סביבתה, מתמיהה את קרוביה ופורעת את הסדר הציבורי בהחלטה להקים אוהל על קברו של בעלה המת. פרחים – כן, אוהל – לא. מדוע? מפני שיאולי יותר מכפי שכופים על הורים לבטא את אבלם בדרכים ה"מקובלות", אלמנות נדרשות גם לכבות את פתיל החיות והיצריות של אישה צעירה בשם המת והקורבן שהוא מייצג, כאילו עליהן למות איכשהו יחד עימו, או לפחות להכחיש את הפנטזיות, היצרים והגוף שלהן. כשהגיבורה של איני מסרבת, כשהרומן נוסק למחוזות לא-ריאליסטיים, כשהלשון פרועה והארוס מנצח את הטנאטוס ומקדשיו עלי אדמות, נוצר סדק קטן וחשוב בחומה הבצורה של דימוי המוות הלאומי. (הספריה החדשה, 1992)

בפולמוס הציבורי הישראל הרוגי המלחמות הם כלי רטורי, השכול כבר לא מלכד, האנדרטאות צפויות להעלות חלודה ועוד מעט יתרבו ויילכו הישראלים שלא ידעו על שום מה נהרגים במלחמות, ויסרבו לקדש את ההרג. כך קיווה הלשונאי רוביק רוזנטל בספר "האם השכול מת?" בראשית המאה. זוהי אסופת מאמרים שמותה של התקווה לא גורע מחיוניותם ומן הצורך לחזור אליהם מדי פעם, כדי לבדוק את תהליך המיתיזציה של השכול שמלווה אותנו מאז עקדת יצחק ועד טרומפלדור ומגש הכסף, שבכולם מטפל רוזנטל בהתבוננות מפוכחת, רווית אירוניה, כועסת ומנומקת כאחד. האסופה התגבשה לאורך השנים שחלפו מאז נהרג אחיו של רוזנטל במלחמת יום הכיפורים, וגם אם ב – 2018 השכול חי ומהדהד יותר מאשר אי פעם וממש לא רק כלי רטורי אלא גם מרכיב מרכזי באינדוקטרינציה לאומנית, המסות האישיות של הכותב מרתקות, מאתגרות ומשיכות להדהד בזכרון הרבה אחרי הקריאה (כתר, 2001).

כשאורה מגיעה אל הכנרת בנסיון לברוח מפני אנשי קצין העיר שיקישו על דלתה ויבשרו, כשהיא רואה בעיניה את יפי פריחת האביב, היא לא יכולה שלא להיזכר בדודו, הפלמח"ניק מן השיר עם הפינג'ן והרעים שזוכרים אותו לטובה, והיא - כותב דויד גרוסמן והמלים הן איבחת חרב - מנסה כבר למצוא חרוז ל"עופר". עופר, שנקרא למבצע אחרון ודי בשרות הצבאי שלו, וכשהיא משאירה אותו בתחנת האיסוף מתפרצת החרדה הישראלית הגדולה, המוכחשת, הנוכחת מיד, של כל הורה לחייל: החרדה של אורה מובילה אותה בחזרה אל אברם, מי שהיה פעם אהובה והיום הוא בעיקר קורבן מת-חי של מלחמת יום הכיפורים, והשניים יוצאים למסע שמנכיח את עופר החי, לפני שיהיה צורך להנציח את המת: "אישה בורחת מבשורה" צריך להיות, בתודעה של אנשים חפצי חיים, הרומן האנטי מלחמתי הגדול והמכונן של הספרות העברית, תחנת-תרבות הכרחית ונחוצה ורלוונטית לפני ואחרי כל מלחמה או עוד מבצע, כמו גם אזהרה גדולה מפני קבלת עול השכול כמובן מאליו, כמחיר ההגון והראוי לחיים בארץ הזאת. (הספריה החדשה, 2008)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#