פרשת הריגול של גונן שגב כתעלומה ספרותית א-לה קארה - מדפדפת - הבלוג של אריאנה מלמד - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת הריגול של גונן שגב כתעלומה ספרותית א-לה קארה

ספרי הריגול של ג'ון לה קארה מערערים את התפיסה הפטריוטית של הקורא ומבהירים לו שבסופו של דבר, מרגל "משלנו" או בוגד, ניצב ברגע האמת לגמרי לבד מול העולם כולו. כל מה שיקרה לו יוכחש, יודחק ויוסבר במלים גדולות מדי, בתיוגים מהירים מדי – ומבלי שנבין, אם לא נקרא

תגובות
גונן שגב ב-2005
מוטי קמחי

קראו לו גאון משוגע, טיפש, יהיר, תאב בצע, חכם בצורה בלתי רגילה, פרנואיד, מתנשא, מטומטם, מוח קרימינלי, מנותק, רודף כבוד, מגלומן, בוגד סדרתי, נצלן, אופורטוניסט, חנפן: אלה רק חלק משלל התיוגים והתארים שהודבקו לגונן שגב מרגע שנחשפו הבאתו לישראל, כליאתו וכתב האישום החמור שהוגש נגדו. בזה אחר זה התייצבו באולפני הטלוויזיה אנשים שהכירו אותו בצמתים שונים בחייו, והיו מוכנים להיפטר מהמבוכה העצומה שמעוררת פרשיית הריגול החדשה המיוחסת לשר לשעבר בישראל, סוחר סמים, רופא ילדים, רמאי בכרטיסי אשראי ומי שנעלב עד עמקי נשמתו ממדינה ששללה ממנו את הרישיון לעסוק ברפואה, ורצה לחזור אליה כגיבור.

התיוג נועד להסביר את מה שאי אפשר להסביר, כי העובדות יישארו כאן – כמו בכל פרשיית ריגול שנחשפה בישראל - מעטות ומגיחות מתחת מעטה של חשאיות. הצורך להבין את מניעיו של האיש נובע ממעמקי הנפש האנושית: איננו יכולים לסבול תעלומה ללא פתרון, איננו יכולים לסבול את ההנחה שלעולם לא נבין את הזולת כשהוא מתנהג באופן שערורייתי. וכן, רוב המזועזעים מפרשת גונן שגב החדשה הם פטריוטים, כלומר, לעולם לא היה עולה בדעתם ליצור קשר עם סוכני מדינות אויב ולספר להם מהנעשה במדינתנו.

אבל כדי לחפש את המניעים העמוקים שמובילים אדם לבגוד במדינה ולהפוך למרגל, אי אפשר להסתפק בתיוגים. במובן זה, לספרות הריגול לעולם יהיה יתרון משמעותי על הדיווחים בתקשורת, וסופר שמתמקד בבנייה של דמות המרגל – יותר מאשר באקשן הסודי והדרמטי שהוא מעורב בו – יצליח לעורר בקוראים אפילו חמלה ואמפתיה לדמות טראגית של בוגד. מלך הז'אנר הוא כמובן ג'ון לה קארה, במיוחד בספרים שבהם הוא יוצר מרגל-מזדמן, מי שנסיבות חייו הובילו אותו לזרועותיהם של ארגוני ביון, מי שגדל להיות סוכן שאינו מבין את ההקשר הרחב של פעולותיו, אבל ממשיך לרצות את מפעיליו – ומי שישלם בסופו של דבר את המחיר הכבד של ההיקסמות מעולם אפל, סודי, אלים ומרושע.

הסופר ג'ון לה קארה
אי-פי

הגיבורה מכמירת הלב של "המתופפת הקטנה" (עברית: כרמית גיא, זמורה ביתן, 1984), צ'ארלי השחקנית הצעירה והמובטלת שנופלת כפרי בשל אל הרשת שטווים לה מפעיליה מהמוסד, מסכימה להיות מלכודת-דבש למחבל מסוכן שהמוסד מבקש לצוד: מדוע? זה לא רק בגלל ההבטחה לתגמול נדיב, המחמאות המורעפות עליה והתחושה שמפעיליה הופכים לתחליף-משפחה. צ'ארלי מונעת מרצון עמוק לרצות ולהצטיין גם יחד, וכשמטפחים אותה, לאט ובזהירות ובעורמה גדולה, הרצונות הללו הופכים להיות מרכז ההוויה שלה, הכוח המניע והכוח שמעוור את עיניה גם יחד: מאוחר מדי תגלה מעט אמפתיה לאיש הלא נכון, ודווקא הרגש האנושי הבסיסי הזה יחשוף אותה לגורל שכל מרגל ירא מפניו. 

ב"המתופפת הקטנה", כמו ב"מנהל הלילה" (עברית: צילה אלעזר, כנרת, 1993), "בוגד משלנו" (עברית: מרינה גרוסלרנר, כנרת, 2011) ו"התלמיד המכובד" (עברית: עדית זרטל, זמורה ביתן, 1977), הגיבורים אינם מרגלים מקצועיים, כאלה שגויסו כמו ג'ורג' סמיילי, איש שירותי הביון הבריטיים, פטריוט וגאון דכאוני, הדמות העמוקה והארוכה ביותר שלה קארה טיפח לאורך כמה וכמה ספרים, מ"עיר קטנה בגרמניה" עד "החפרפרת" (עברית: חיים גליקטיין, זמורה ביתן, 1975) ו"כל אנשי סמיילי". בעיני, הם מעניינים יותר ממאבק הכוחות ההירואי בין סמיילי לעמיתו-אויבו שמעבר למסך הברזל, קרלה החידתי שבסופו של דבר יערוק למערב ויסמן את נצחונו של סמיילי בעיני כולי עלמא, חוץ מסמיילי עצמו. ולמרות שאין מותחן-ריגול מרתק בלי סצינות אלימות או עימותים חזיתיים מקפיאי דם, אלה פחות מעניינים מהמסע הנפשי והשחיקה המנטלית שעוברות הדמויות הלא-מקצועיות בשירות המולדת, או מה שמוכרים להם כ"שירות המולדת".

עטיפות של ספרי ג'ון לה קארה

ב"מנהל הלילה", למשל, ענף צדדי וזניח של הביון הבריטי מבקש להילחם בסוחר נשק שמייצא כלי משחית לצבאות וארגונים שהבריטים נחלחלמים בהם: איתורו של חייל משוחרר זועם ופוסט טראומטי שאפשר למכור לו סיפור של נקמה ברשע, טיפוחו כסוכן והפקרתו בעולם גדול בהרבה ממידותיו הם רק הקרע להתאהבות קשה, חסרת תוחלת כשל אביר עם שריון חלוד בגבירה, מלכת הטירה. בספר הזה, שבו כל אחת מהדמויות לכודה ברשת של שקרים, הבטחות ודימויים-עצמיים כוזבים, לה קארה מזכך את כישוריו כיוצר-על של אירוניה דרמטית ומאפשר לקורא להתאהב בכל אחת מהדמויות הפגומות לגמרי מבחינה מוסרית. ב"הגנן המתמיד" (עברית: בת שבע מנס, כנרת, 2001), אפשר יהיה להתאהב בלוזר מושלם, קריקטורה של איש המנגנון הבריטי העבש והגווע, שלא שאף מעולם להילחם בכוחות הרשע, אבל גם לא ידע שטרגדיה אישית היא לפעמים המניע (הספרותי והממשי) החזק מכולם.

קוראי לה קארה המושבעים יודעים שאפשר להתאהב גם בבוגד. או לפחות להבין את מהות הבגידה את התהליך האפי והפסיכולוגי הארוך והסמוי שעובר על מי שמתפתה לצד השני, אבל עדיין מצליח לשכנע את עצמו שהוא נאמן למניע חזק יותר מאהבת המולדת, בעוד שהקוראים מבינים שהוא קרובן של אב שבגד בבנו.

וגם המולדת בוגדת, יודעים קוראי לה קארה: האיוולת הקולוניאליסטית והכוחנית של מדיניות החוץ הבריטית שנחשפת ב"המשחק שלנו", מאבקי הכוח הבלתי נגמרים בין אגפים שונים ודמויות קוטביות בשירות החשאי הבריטי בכמה וכמה ספרים מערערים את התפיסה הפטריוטית של הקורא ומבהירים לו שבסופו של דבר, מרגל "משלנו" או בוגד, ניצב ברגע האמת לגמרי לבד מול העולם כולו, וכל מה שיקרה לו יוכחש, יודחק ויוסבר במלים גדולות מדי, בתיוגים מהירים מדי – ומבלי שנבין, אם לא נקרא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#