טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי אשי: המפגין הנצחי שלא מוותר על התקווה

הוא החזיק בעמדות ימניות רוב חייו. אז מה טילטל את תפיסת עולמו עד כדי כך שכבר חצי שנה, בימי שישי בצהריים, מפגין אורי אשי לבדו בעד הסדר שלום?

תגובות
אורי אשי
אסף לבנון

יום שישי בצהריים. רחובות תל-אביב הומים ומלאים באנשים שמסתובבים, עושים סידורים וקניות ויושבים בבתי קפה ומסעדות. אבל לאורי אשי, בן 41 מרמת-גן, יש משהו אחר לעשות עכשיו. אותו דבר שהוא עושה בדבקות כבר חצי שנה, בכל שישי. בשעה 12:00 הוא מתייצב על גשר ההלכה ולמשך שעתיים אוחז בידיו שלט המכריז באותיות גדולות: "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים".

"איך?", צועק בטון לא מאמין רוכב אופניים שעובר לידו במהירות וממשיך לדווש הלאה מבלי לחכות לתשובה (שאורי ישמח דווקא לתת). נהג מהכביש המשתרע מטה מניף יד מקללת וצועק לכיוון הגשר משפטים שקשה להבין, שנחתמים ב"תתבייש לך!". מצד שני יש גם לא מעט צפצופי תמיכה הנשמעים מהאוטוסטרדה, מלווים בתנועת אגודל כלפי מעלה. אורי מספר שתמהיל התגובות הזה שגרתי. "יש כאלו שעוברים ונעצרים לדבר איתי ואפילו כאלו שמצטרפים להפגנת היחיד שלי. כמובן שיש כאלו שמתנגדים, אבל עד היום לא נתקלתי ביותר מדי קריאות "בוגד, עוכר ישראל". פעם עבר כאן "הצל" עם האוטו שלו וצעק לי 'תקפוץ! תקפוץ!'. הוא גם צילם וידאו והעלה לפייסבוק שלו. הייתי מבסוט מזה, היו אלפי צפיות ומאות לייקים. הקהל שלו כתב בתגובות "הזוי, בוגד", אבל מה שחשוב זה שהמסר העבר. זה מסר חצי תת-הכרתי, לשתול להם בראש מן חיידק כזה של תקווה. הם צוחקים על הבן-אדם ההזוי שעומד עם השלט ומייחלים למותו, אבל עדיין המסר עבר - וזה מבחינתי ניצחון".

כשהמפקד התפוצץ

את אורי אני מכיר יותר משני עשורים. למדנו באותה השכבה בחטיבת הביניים ובתיכון בירושלים. הימים היו ימי רבין ואוסלו. רוב החבר'ה שלנו היו שמאלנים שתמכו בתהליך המדיני. אורי דווקא היה מהאנשים היותר ימנים. הרעיון שמכל האנשים היום דווקא הוא זה שעומד לבד על גשר ומניף שלט שמאלני בחום הקופח נשמע תמוה - ולא רק בגלל שהוא ג'ינג'י שנשרף בקלות.

את שורשי המעבר שלו לשמאל הוא מאתר בשירותו הצבאי. הוא היה חייל קרבי ששירת בתצפיות במעמקי לבנון כמה שנים לפני הנסיגה. "בבחירות 96' סגרתי 30 יום בלבנון. הביאו קלפי מאובטחת כזאת כדי שנוכל להשתתף בבחירות. הצבעתי ביבי והייתי כל-כך מבסוט כשהוא ניצח את פרס", הוא נזכר. "כמה שעות אחרי החדשות המשמחות האלו המפקד שלי הגיע כדי להחליף אותי והתכוננתי לצאת הביתה. בכניסה למוצב, ממש לידי, הוא נהרג בהתפוצצות. שם התחיל תהליך ארוך שבסופו הגעתי לכאן. התחלתי לחשוב על הסכסוך יותר לעומק אבל המשכתי לחיות בבועה שלי הרבה שנים".

"לפני שנתיים וחצי הלכתי לקורס שמעביר שאול אריאלי בסמינר הקיבוצים. הוא היה ראש המנהלת למשא ומתן מטעם צה"ל בכל המו"מים שהתנהלו לאורך השנים בינינו לפלסטינים. שירת תחת רבין, ברק, אולמרט… זה קורס מרתק שעוסק במה שהגיעו אליו בשיחות האלו. הייתי בשוק. הופתעתי לראות עד כמה אני לא יודע מה קרה שם, ומן הסתם אם אני לא יודע - אז כנראה שגם הרבה אחרים לא יודעים. הייתי שבוי בקונספציה שאי אפשר לעשות שלום כי אנחנו לא נגיע לדרישות המינימליות של הפלסטינים וראיתי שאני טועה. יצאתי חדור מוטיבציה לעשות דברים כדי לשכנע אחרים שזה כן אפשרי. הרגשתי שזה איזשהו מסר שאנשים לא מודעים אליו, איזושהי תכלית להעביר הלאה".
 
מה למדת שם ששינה לך את התודעה?

"בקורס עוברים על כל החלקים של כל המחלוקות העיקריות של הסכסוך. שטחים, הטריטוריה והפליטים, ירושלים, הביטחון, מים, אסירים, הכל. בכל אחת מהגזרות האלה אתה רואה שהגיעו ל-90% מההבנות, ומה שנשאר זה לתפור את המספרים, שאת זה תמיד השאירו למנהיגים".
 
אבל הרי תמיד אומרים שעל 90% נסכים ואז ב-10% האחרונים המו"מ יתפוצץ כי לא יצליחו להגיע להסכם על ירושלים ושיבת הפליטים.

"אלא שלמעשה הגיעו להסכם, ההבדלים טריוויאליים. הפלסטינים הסכימו לקבל כמעט את כל השכונות היהודיות במזרח ירושלים שיישארו בריבונות ישראל. גם מבחינת הפליטים, יש מספר שמדברים עליו מסתבר עוד מ-1949. כבר אז ישראל אמרה: ״אוקיי, שייכנסו 100 אלף פליטים. המספר הזה ממשיך להתגלגל עד היום, גם אצל הפלסטינים וגם אצל הישראלים. אנשים לא מבינים שגם אם מסתכלים על זה בחישוב קר ואולי גם גזעני של 'כמה יכנסו וכמה יצאו', אז 100 אלף ייכנסו אבל 300 אלף בערך יצאו, כי ערביי מזרח ירושלים יהפכו להיות אזרחים של פלסטין במקום ישראל. אז בחישוב הכולל אנחנו יוצאים 'מורווחים', אם אפשר להתייחס לזה ככה".

לא נראה שהרבה עושים את החישוב הזה.
 
"זהו, שכל הזמן מדברים על להחליף את ההנהגה, שברור שזה נחוץ, אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב זה לא זה. השינוי חייב להגיע מלמטה למעלה, הוא חייב להיות תודעתי, בעם. לא משנה מי ינצח, כי עדיין יש חלק גדול בעם ששבוי בקונספציה הזאת של שטיפת המוח ארוכת השנים. אנשים זוכרים, למשל, את הצעת ברק כ'הוא הציע להם הכל והם לא קיבלו'. זה לא נכון. אם מסתכלים על המפות, אם מסתכלים על השיחות ועל מה שהוא באמת הציע - רואים שההצעה שלו הייתה בדיחה".

יבוא הימין ויגיד לך ״אפילו אם נלך בקו שלך ואיכשהו נגיע איתם להסכם, זה יהיה כמו אוסלו. הסכם על הנייר כשבשטח החמאס מתנגד ועושה פיגועים".
 
"אני חושב שקודם כל צריך לשמוע את מה שבכירי מערכת הביטחון אומרים כבר שנים. 90% מראשי שב״כ, מוסד, רמטכ״לים, שרי ביטחון לשעבר ועוד בכירים חוזרים ואומרים שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים זה הפתרון היחיד שיאפשר לישראל להתקיים. והם חוזרים וקוראים לדבר הזה. אז הם כנראה מבינים משהו. אתה יודע, יכול להיות שמישהו טועה, שניים טועים, אבל כשכולם אומרים את זה - אני נוטה לסמוך עליהם".

בוגי יעלון, איש ביטחון מנוסה ובכיר, לא רואה את זה כך.
 
"נכון, הוא מה-10% שלא. אבל גם עם מצרים עשינו הימור והוא הצליח. אני מוכן לקבל את השלום הקר שיש לנו איתם גם מהפלסטינים. אפילו הודנא, לה החמאס מסכים למשך 50 שנה. עוד 50 שנה מי יודע מה יהיה בכלל, החייזרים יהיו פה. אז ברור שיהיו מתנגדים ופיגועים, אבל זה לא איום מספיק משמעותי כדי להפר את השלום שיכונן".

עד שיהיה שלום

לגשר ההלכה הגיע לאחר שנתקל בתנועת "מחאת היחידים", המונה כמאה איש שנוהגים כמוהו ברחבי הארץ. בתחילה הפעולה שלהם נראתה לו על סף התימהונות, אבל החליט לתת לזה ניסיון. "יש מפגינים בודדים בהרבה גשרים, בצמתים וכו'. בדרך כלל בימי שישי. צריך פעם אחת לעמוד ככה בשביל להבין את התחושה. בדרך כלל יש המון אנשים שמחזקים וגם לא מעט ששולחים אצבע משולשת. אבל זאת תחושה מדהימה. התרגלנו לקושש לייקים בפייסבוק, להגיד 'וואו, הגעתי למאה אנשים שראו את הפוסט שלי'. פה אלפי אנשים רואים את המסר הזה. אז קצת מזיעים והכל, אבל בינתיים זה באמת לא איזשהו עול גדול מדי בשבילי. אני גר לא רחוק ולא קשה לי מדי, אז אני ממשיך עם זה הלאה. עד מתי? אני יודע… עד שיהיה שלום?".

אשתו של אורי, קרן, תומכת ביוזמה שלו. "היא אפילו הפגינה כאן בעצמה עם 'נשים עושות שלום' שעומדות כאן בערבי חמישי. הילדים לא מבינים מה אבא שלהם המוזר עושה, אבל זה בסדר. תגובות של חברים? אתה יודע, יש ויש", הוא אומר.

דרך נוספת בה החליט להפיץ את המסר היא בכתיבת ספר, עליו הוא עובד בימים אלה. "התקווה", יקראו לו, ושם תוצג הדרך לפתרון הסכסוך כפי שהוא רואה אותה, בליווי איורים - תחום ההתמחות שלו. "מהקורס של שאול אריאלי יצאתי עם מסקנה שאני צריך לכתוב ספר כמו מהסדרה של הדאמיז, Peace for Dummies כזה, שיעביר את כל מה שלמדתי בו. בשנתיים אחרונות גם קראתי עשרות ספרים, אפילו יותר, על הסכסוך, על שיחות השלום. מאמרים מכל כיוון, ובספר אני מסכם אותם".

מכל מה שקראת אין דברים שבעצם גורמים לך להגיע למסקנות הפוכות מעמדתך?

"יש דברים. אני לא אגיד שאין. אבל אני גם תמיד מוצא את המענה לכל השאלות האלה".

העובדה שהטקסט בספר יהיה מלווה באיורים היא ניסיון של אורי להנגיש את החומר גם לקהל יותר צעיר ולקהל שמתנגד מראש למסריו. "אני חושב שבנושאים כאלה אפשר להגיע לדון מהדלת האחורית. כשקצת מנמיכים את הלהבות, ספר רגיל יכול להתנגש ישר במן חומה בצורה של אנטי. אולי יש לספר מאויר כזה, שלוקח את הכיוון הקצת יותר הומוריסטי, איזושהי פרצה להיכנס בה. כשהספר ייצא לאור אני רוצה לעשות איזשהו קמפיין הדסטארט ולקרוא לחבריי מהשמאל ומהמרכז לקנות אותו במתנה למשפחותיהם וחבריהם הימנים, כי בסופו של דבר זאת נקודת הקישור שיש לי להגיע לקהל הזה. אני רוצה להאמין שזה יעבוד, שיטת השיווק הזאת ובכלל כל הקונספט הזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות