בלוגים

הסמן השמאלי / הבלוג של אבי דבוש

אין "הילדים של כולנו"

חברה צודקת היא זו שמוכנה להרים את המסך מעל מצבה האמיתי. ישראל בנתה את עצמה על דחיקת קבוצות מסוימות לשוליים וכל עוד לא תכיר בכך הפער בין תלמידי רמה"ש ותלמידי דימונה יישאר אדיר

לקראת בחירות אפריל השתתפתי בהרבה פאנלים בתיכונים ברחבי הארץ. אחד הממשתתפים, איש הימין החדש, התחבב עלי אישית. הוא איש ביטחון וכלכלה היא פחות התחום שלו. באחד הפאנלים הוא נשא נאום חוצב לבבות על כך שבישראל כל אחד יכול, אם רק יתאמץ. כשדיברתי אחריו לא הייתי צריך לטרוח הרבה. שאלתי את הנערים מי לדעתם יצליח יותר: בן להורים עשירים מרעננה או בת מעיירת פיתוח בנגב או כפר בדואי בלתי מוכר? הם ידעו היטב את התשובה.

מספר בוגרי בתי הספר ברמת השרון שזכאים לתעודת בגרות איכותית גדול פי 50 ממספר הבוגרים בשדרות, רהט ואופקים. הממשלה לא מתכנסת על נתון שכזה לישיבת חירום והאורות במשרד הממשלה לא דולקים בגללו עד השעות הקטנות של הלילה. אבל לישראלים רבים אכפת מהנתון הכואב הזה ואליהם אני מכוון מאמר זה. עלינו להבין את שורשי העיוות המוסרי הזה ולעשות כל מה שבידינו על מנת לתקנו.

"מספר הזכאים לתעודת בגרות איכותית ברמת השרון גדול פי 50 ממספר הבוגרים בשדרות, רהט ואופקים"
אילן אסייג
להמשך הפוסט

מרצ החליטה, עכשיו תור העבודה

הציבור הישראלי מתגמל על חיבורים. לכן, המשך הפיצול במשבצת השמאל הציוני יניב תוצאות גרועות גם בספטמבר. מערך יהודי-ערבי בהובלת מרצ והעבודה יהיה יריית הפתיחה לתהליך הבראה

בחירות ספטמבר 2019 הן תקלה. הן פוגעות באמון הציבור, בכלכלה ובמשילות. אבל, טמונה בהן גם הזדמנות. מחנה המרכז-שמאל הפוליטי קיבל הזדמנות להיערך מחדש, באופן טוב יותר ולהשיג תוצאה משופרת. כבר עתה יש שתי בשורות מרכזיות: כחול-לבן תרוץ שנית על בסיס ההרכב שיצרה והמפלגות הערביות ישובו לרוץ ברשימה משותפת. 

מערכת הבחירות של אפריל הראתה כי הציבור הישראלי מתגמל על חיבורים. הן הולידו הצלחה יחסית לכחול-לבן, שהצליחה לגרוף בתוך שלושה חודשים 35 מנדטים, אך גם חשפה את חולשתו האדירה של המחנה בעידוד ההצבעה בקרב הציבור הערבי. מצב זה עשוי להשתנות לטובה עם חזרת הרשימה המשותפת.

גבאי וזנדברג בכנס החברתי הישראלי, בחודש שעבר. בכחול-לבן לא רוצים את העבודה
אילן אסייג
להמשך הפוסט

"הממשלה הקטנה" הורגת את פועלי הבניין

במקום שבו הסיסמאות על השוק הפרטי "היעיל והרזה" ועל הממשלה "המסואבת והשמנה" לא פוגשות את המציאות, כדאי להתבלבל מהעובדות. החשבון האנושי הוא זה שצריך להיעשות ראשית לכל, אבל גם הכלכלה פשוטה

20 הרוגים ב-20 השבועות הראשונים של 2019 - זהו הנתון המזעזע של התאונות בענף הבנייה בישראל. התאונה האחרונה שהתרחשה השבוע ביבנה, ובה קיפחו ארבעה פועלים את חייהם, גרמה להד משמעותי שאותו אסור להחמיץ. המדרש מספר כי קידוש בנייתו של מגדל בבל היה כה גדול שאם נפל אדם ומת לא היו שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: "אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה".

מחדלי הבטיחות באתרי הבנייה אינם עניין של רגשות וגינויים. פוליטיקאים מומחים בהבעת רגשות, אך הן לא שינו את המגמה ואת המספר הרב של התאונות בשנים האחרונות. השאלה היא שאלה של מדיניות והמדיניות - זו של "הממשלה הקטנה" - היא מדיניות רעה. היא זו שגרמה למותם של ארבעת הפועלים ביבנה ועוד מאות אחרים בשנים האחרונות.

זירת התאונה ביבנה, הבוקר
אילן אסייג
להמשך הפוסט

מי מפחד מהנכבה?

מי כמונו, היהודים, מבינים את עוצמת הזיכרון? לכן אנחנו צריכים להבין שהוא לא ימחק אלא רק יתגבר, והדרך לטפל בו היא פשוט להכיר בעצם קיומו

הנשק החזק בעולם הוא הזיכרון. מי כמו העם היהודי מוכיח את זה. אנחנו אלופי העולם בזיכרון לטווחים ארוכים. כך נראה לוח השנה היהודי. אסופה של מועדים, חגים וימי זיכרון. הכל מתערבב. הזיכרונות מכינון העם, לפני קרוב ל4,000 שנים, ביציאת מצרים, ומשם מרידות, חורבן בתי המקדש, ועד השואה וזיכרון חיילי צה"ל משבעים ואחת שנות עצמאות מודרנית. אפילו השבת שלנו מבוססת על הציווי "שמור וזכור". ביהודית, אין עשייה ללא זיכרון.

אולי זו הסיבה שאנחנו מפחדים כל כך מהנכבה, זיכרון האסון הפלסטיני של 1948. אנחנו מבינים את העוצמה שבזיכרון, והסבתא הפלסטינית עם המפתח ותמונת הבית שנחרב, מאיימת יותר ממיליון רקטות משופרות.

נכבה
AP
להמשך הפוסט

אני לא "חברתי" ב-1 במאי

יום הפועלים הוא אחד המועדים המושמצים בישראל. יש מי שרוצה שתחשבו שהוא אנכרוניסטי כדי לא לדבר עם ישראל האמיתית, הענייה שבמדינות המערב, ובראשם "הפוליטיקאים החברתיים"

1 במאי הוא אחד המועדים המושמצים בישראל. יש מי שרוצה שנחשוב עליו כיום אנכרוניסטי, המבקש להחזיר אותנו לעידן הקומוניזם הסובייטי או הפרוטקציוניזם המפא"יניקי. זה יכול לשעשע או להיות משחק חשיבה אינטלקטואלי, אבל זה ממש לא. ישראל, אולי יותר מכל מדינה אחרת במערב, זקוקה ל-1 במאי כאוויר לנשימה.

איזו ישראל אנחנו מדמיינים? ישראל של ריאליטי נוצץ, מסיבות קוקטייל של סלבריטאים לרגע, דיבורים על כלכלה חזקה ומחלפים חדשים או ישראל כפי שהיא באמת? בואו נדבר על ישראל האמיתית: בישראל השכר החציוני הוא 7000 שקל. כלומר: מחצית מהישראלים העובדים משתכרים את הסכום הזה או פחות ממנו, לחודש. ביוקר המחייה הנוכחי לא מדובר בסכום שאפשר לחיות ממנו באמת. בישראל כל ילד רביעי עני וכשמדובר בילדים ערבים המספר כמעט כפול. ישראל היא שיאנית העוני בעולם המערבי והגרוע ביותר: היא אלופת העולם המערבי בשיעור העובדים העניים. כמעט אחד מכל עשרה עובדים הוא עני. המשמעות היא שעבודה קבועה איננה ערובה לחיים בכבוד.

תהלוכה לציון 1 במאי בתל אביב. רוצים שתחשבו עליו כמועד אנכרוניסטי
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

החירות כפי שרוזוולט הסביר לכם, לא פייגלין

בישראל מוכת העוני ואי-השוויון, חירות קיימת בעיקר עבור בעלי ממון וכוח. במונחים ימניים, יש גם חירות ליהנות מפירות הכיבוש באופן "חופשי". על השמאל לטעון בשם החירות ממש כמו בשם השוויון

הדהירה של משה פייגלין ומפלגת "זהות" ללב השיח הפוליטי הישראלי, נשענה על מושג חשוב - "חירות". פייגלין ניסח באופן קולע שאיפה אנושית בסיסית שהלהיבה בעיקר צעירים. בעיניו ובעיני אנשיו, המדינה איננה הפתרון אלא הבעיה, כפי שסברו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר בשנות השמונים. חירות היא שוק ללא הגבלות, ללא רשתות רווחה חברתיות וללא מחויבות לפריפריות. חירות היא סילוק המדינה מהכלכלה של הישראלים.

אלא שהפייגליניזם חותר לחירות למעטים - יהודים, עשירים ובריאים. מאידך, הוא מבקש מעורבות מקסימלית של המדינה בסיפוח, החלת ריבונות על השטחים הכבושים והר הבית. כל זה ייעשה במחיר דמים נורא וויתור על דמוקרטיה לכלל אזרחי המדינה על ידי צבא מקצועי, שיישען על בני עניים. לצד אלה, מעורבות מינימלית בכלכלה. אנשי ימין המדברים בשם החירות נשענים על פרשנות שטחית מאד של המושג, ומרבים לדבר באופן מחשיד בעיקר נגד ההסדרים החברתיים שנועדו להגן על החלקים הפגיעים יותר בחברה. מבחינת הימין, חירות היא אך ורק אי-התערבות המדינה בענייניהם של האזרחים, ולא משנה מה תהיה התוצאה שלה.

משה פייגלין בסיור במרכז ירושלים, לפני הבחירות
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

לא לצמצום זכות השביתה, גם לא ברכבת

את הניצחון בבחירות ינצלו בנימין נתניהו וישראל כ״ץ למימוש אחד מיעדי הממשלה הבאה: שבירת העבודה המאורגנת בישראל. המשבר ברכבת והקטסטרופה בתחבורה הציבורית ישמשו ככלי

הזכרון הקצר שלנו דורש רענון: מחדלי התחבורה, וספציפית אלה הנוגעים לרכבת, הפכו את ישראל למדינה הפקוקה מבין המדינות המפותחות, גרמו לאובדן של 40 מיליארד שקל בשנה, וליותר מ-2,000 מתים בשנה ממחלות הקשורות בזיהום אוויר. בדו"ח שפרסם באחרונה מצביע מבקר המדינה יוסף שפירא על איחור של שנים בהצטיידות הרכבת בקרונות חדשים בשל התעקשות משרד האוצר, על התפטרותו/פיטוריו של המנכ״ל שחר איילון ועל ההשקעה הנמוכה בכל קנה מידה בינלאומי בתשתיות הרכבת. 

אך היכן שאנחנו רואים פקקים, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ רואים מחלפים. או במלים אחרות - הזדמנות. הזדמנות לא רק להתנקות מאחריות על ידי הטלת האשמה על העובדים, השעיר לעזאזל התורן, אלא גם להחליש עוד יותר את החברה האזרחית ואת מתנגדי המדיניות הכלכלית-חברתית. במקום לקבל אחריות על הנזק האדיר וחוסר האחריות המשווע, עובדי הרכבת הם שאשמים ועל גבם יממש נתניהו את מה שלא הצליח לעשות בהסכמים הקואליציוניים הקודמים (בגלל התנגדות משה כחלון): העברת חוק בוררות חובה וצמצום זכות השביתה.

נסיעת בכורה בקו הרכבת המהיר לירושלים
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

לא "מפץ גדול", "מפץ עמוק"

הביקורת על תושבי שדרות על כך שהצביעו ברוב מוחץ לליכוד היא מסר שטנה ולא מסר שמאלי. כדי לשנות את המצב הזה צריך לעבור בכמה תחנות ובעיקר - להיות שם, בפריפריות

"לא רוצה לשמוע את תושבי שדרות שיבלו גם את השנה הקרובה במקלטים (43.5% לביבי)" - כך נפתח אחד ממסרי השטנה ברשתות החברתיות שמופנים כביכול ממתנגדי ראש הממשלה לתושבי ערי הפיתוח בעוטף עזה. מסרים כאלה הסתובבו ברשתות גם ביום שאחרי בחירות 2015. רבותי, ההיסטוריה חוזרת.

גם המובן מאליו ראוי שיאמר: לא מדובר במסר שמאלי. לא יכול להיות מסר שמאלי אמיתי שכזה. זהו מסר שמבזה, מקטין, משפיל ובעיקר מאשים ישראלים על אופן הצבעתם. משמעותו היא בבחינת "אם לא הצלחנו להחליף את העם - בואו נעשה לו שיימינג". איך אפשר לצפות להצבעה גורפת נגד נתניהו כאשר מצביעי שדרות מתויגים כתומכיו? הנה עוד מובן מאליו: השכנות והשכנים שלי בשדרות מצביעים, כמו הישראלים האחרים, בהשפעת מעמדם, זהותם, ערכיהם והאינטרסים שלהם. מסיבה זו בדיוק בקיבוצי עוטף עזה התמונה הפוכה - בנימין נתניהו הפסיד לבני גנץ. 

אין מסר מבזה ומקטין יותר מפוסטים בנוסח "אם לא הצלחנו להחליף את העם, בואו נעשה לו שיימינג"
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

מי מפחד מדמוקרטיה?

כל המפלגות שהוקמו בחודש האחרון הן מפלגות דיקטטורה המחייבות בתקנון הכרעה של יו"ר המפלגה בלבד. נותרנו עם הליכוד, העבודה ומרצ, הבוחרות את נציגיהן באופן דמוקרטי

ב-2013 התגשמה תקווה פוליטית קטנה שלנו. מאיר כהן נבחר לכנסת מטעם "יש עתיד" ומונה לשר הרווחה. כהן הוא איש הנגב, לשעבר מנהל בית ספר ואחר כך ראש דימונה. בכנס שהובלנו בנושא הרווחה במערכת הבחירות, הוא היה היחידי שהצהיר שירצה לקבל את תיק הרווחה. מה הצעד המשמעותי הראשון שעשה? קיצץ את קצבאות הילדים אחרי שיאיר לפיד הטיף לחרדים שהילדים שלהם הם "לא הבעיה של המדינה".

למה זה קרה? כיוון שיש עתיד היא מפלגה שבה אדם אחד בוחר את רשימת המפלגה לכנסת. כך מגיעים אנשים מצוינים לכנסת, ומתיישרים לגמרי. כך מוצנחים אנשים לתוך המערכת וכך הם גם נחתכים ממנה, פעמים רבות.

אורן בן חקון
להמשך הפוסט

שמאלנים, גם עם גנרל יפה בלורית אין קיצורי דרך

חירות והליכוד ידעו להגיע למקסימום ישראלים בכל מקום, ובעיקר בשכונות. השמאל מחפש תמיד "להחזיר עטרה ליושנה" ומסרב לעשות את מהלכי השטח. לכן הוא נכשל ויכשל שוב ושוב

ביום חמישי קרה דבר פורץ דרך: מטה הפריפריות של מרצ קיים שני מפגשים, בבאר שבע ובירוחם, עם ראשת המפלגה תמר זנדברג. בשתי הערים המקום היה מפוצץ וא/נשים נדחסו מעבר לאפשר. זו תוצאה של עבודה בחצי השנה האחרונה בישובים הללו וישובים אחרים בפריפריות, עבודה שהביאה להקמה והתחדשות של שמונה סניפים ולקיומם של יותר מ-50 אירועים.

למה מדובר באירוע פורץ דרך? כי הוא ממחיש את הכוח של הפרויקט שלנו אשר הולך נגד הזרם. בשמאל הישראלי נהוג, במיוחד לעת בחירות, לחפש קיצורי דרך - האיחוד המושלם, עם גנרל יפה בלורית, שיחזיר "אותנו" לשלטון. אני בעד חיבורים ובעד כניסתם של רבים וטובים לשדה הפוליטי. איחוד דומה היה בבחירות האחרונות ועל אף אווירת התקווה זה לא הספיק, ולא יספיק.

בני גנץ. שמאל שחושב שמספיק להעמיד גנרל פשוט התרחק עד כדי ניתוק מהחיים עצמם
AMIR COHEN/רויטרס
להמשך הפוסט

יואב גלנט - אמיץ בקרב, פחדן באזרחות

הבריונות והטענות של המגויס החדש לליכוד בפרשת עבירות התכנון בביתו רק מוכיחות כי ההחלטה שלא למנותו לרמטכ"ל היתה נכונה. גלנט הוא איש לא חשוב ונטול הישגים ציבוריים משמעותיים

יואב גלנט הוא אולי דוגמה לאומץ בשדה הקרב אבל אין ספק שהוא דוגמה ומופת לפחדנות בחיים האזרחיים והפוליטיים. בספטמבר 2010 אישרה ממשלת נתניהו השנייה את מינויו של גלנט לרמטכ"ל. רק השר לשעבר מיקי איתן התנגד אז למינוי בעקבות תחקיר "מעריב" על עבירות התכנון והבנייה של גלנט בביתו במושב עמיקם והתצהירים הכוזבים שהגיש בעניין. את המינוי סיכלה עתירה לבג"ץ של "התנועה הירוקה", לה הייתי שותף.

נתניהו ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, הסירו את מועמדותו של גלנט עוד לפני שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה המלא בעניינו. הם עשו זאת בעקבות תשובת היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודה וינשטיין לעתירה. בתשובתו קבע וינשטיין כי "הנתונים הקיימים באשר להתנהלותו של גלנט "מעלים קשיים משפטיים משמעותיים באשר לסבירות ההחלטה למנותו לרמטכ"ל" וכי "ספק אם ראוי מבחינה ערכית להותיר בעינה את ההחלטה בדבר המינוי".

גלנט. לא מביא הוכחות להאשמותיו החמורות
צילום מסך ערוץ 13
להמשך הפוסט

למה אורנה פרץ לא מצביעה למרצ?

הפעילה שזעקה לעבר נתניהו נגד סגירת המוקד הרפואי בקרית שמונה וספגה ממנו את התשובה "את משעממת", השתתפה בכנס הליכוד לקראת הבחירות. אבל למה בעצם מצפים שתעבור לשמאל?

לפני כחודשיים זה קרה. נתניהו יצא מכליו בקרית שמונה, במסגרת הסיבוב המוניציפלי שלו. אורנה פרץ, תומכת ליכוד חולת סרטן ופעילה חברתית, זעקה לעברו נגד סגירת המוקד הרפואי בעיר. נתניהו פטר אותה ב"את משעממת אותנו. תביאי דברים מעניינים" וקרא לסלק אותה מהאירוע.

השבוע געשה הרשת. אורנה פרץ השתתפה בכנס תמיכה בליכוד כחלק ממערכת הבחירות. הרבה חצי לעג כוונו לעברה, לא מעט השתמשו בביטוי "אישה מוכה" ואפילו "סמרטוט". בואו נחשוב על זה רגע: האם הציפייה שפרץ, בעקבות ההתנגשות שלה עם מנהיג המפלגה, תעבור בין לילה להצביע לשמאל, ריאלית? מה בעצם מעביר מצביעים מימין לשמאל, ולהיפך?

אורנה פרץ. מה יעביר אותה מימין לשמאל?
צילום מסך
להמשך הפוסט

הבחירות - הדקה ה-91 לשינוי עתיד מערכת הבריאות

בישראל חסרה השקעה ציבורית בבריאות של לפחות כעשרה מיליארד שקל בשנה. התוצאות אינן מאחרות לבוא: ישראל נשחקת במדדי תוחלת החיים ובפערים על בסיס מצב סוציו-אקונומי

הסיסמה על "החולה במסדרון" כבר הפכה לגריאטרית, ועדיין, כל מי שנדרש לשירותי הרפואה הציבורית בישראל בשנים האחרונות, חוזר מזועזע. ישראל בנתה מערכת ציבורית מפוארת שזכתה לתפוצה בכל העולם, זוכה לייבוש שיטתי תחת שלטון הימין הכלכלי ועוד לא ראינו את הגרוע מכל. הבחירות הקרבות הן הזדמנות לשנות כיוון.

השבוע קיבלנו עוד כמה קריאות השכמה דחופות למצבה המידרדר והולך של מערכת הבריאות הציבורית. היה קשה להרגע מהטור המזעזע של מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, השוכב בחוליו במסדרון בית חולים ללא פרטיות ועם מחסור חמור בידיים מטפלות. שבוע לאחר מכן בישר סגן השר ליצמן שלמרות מצבה הרעוע של הרפואה בנגב - לא ייבנה בקרוב בית החולים השני של הנגב. זאת בעוד ההחלטה על הקמתו של בית חולים כזה כבר התקבלה ב-2014. סורוקה הוא בית חולים בעומס יתר כל יום בשנה ומשרת ציבור רחב מאד הפרוש על אזור גאוגרפי עצום. ואכן בנגב, למרבה האימה, תוחלת החיים קצרה יותר בכמה שנים מאשר המרכז. 

מחלקה פנימית ג' בבית החולים אסף הרופא
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

אז למה הפריפריות מצביעות "למי שדופק אותן?"

לא פעם הצבעת השוליים החברתיים והגיאוגרפיים של ישראל לטובת הליכוד והימין נתפשת כשבטית ולא רציונלית, אך היא כן מגישה לפריפריות "כוס מים במדבר". בנקודה הזו בדיוק צריך להיכנס השמאל

את בחירות 2015 סיימנו עם אנשי קמפיין השמאל "לא ניתן". אלו היו אנשים שחרתו על דגלם את המונח "הפריפריות מצביעות למי שדופק אותן" והחליטו להחרים את הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות בישראל. הקמפיין הזניח הזה, סוג של הוצאת קיטור על פספוס המהפך, הוציא מתוק מעז. הוא הביא אותנו, מנהיגות ומנהיגים בפריפריות להקים את "תנועת הפריפריות". גם אני התגייסתי אז מתוך כעס על הקמפיין שצייר את הצבעה "השבטית" וה"לא רציונלית" של הפריפריות.

התנועה קמה לאחר עשרות מפגשים עממיים בנגב, בשכונות מוחלשות במרכז, ובצפון. כשהגענו לאחת מערי הפיתוח בנגב, הסביר לי חבר מועצה מהליכוד כך: "אני שמאלני לא פחות ממך. שתי מדינות, צדק לכולם. הכל. אבל השמאל לא מציע לי כלום. דיבורים כמו חול. אני במדבר. ביבי לפחות מציע לי כוס מים. אני לא אקח?". אותו חבר מועצה סיפר גם איך פעמיים בשנה מגיע נתניהו לעיר, ובשיא האירוע מתיישב עם ראש העיר ומקבל רשימה של צרכים: תיקון הכביש למתנ"ס, הוספת כסף לפארק או קידום התקציב המיוחד לפיתוח מרכז העיר. מקבל ועושה.

נתניהו בביקור בשכונת התקווה, אשתקד
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

יוקר המחיה אינו רק מחירי החשמל, המים והמזון

הקבוצות האקטיביסטיות שמוחות בימים אלה צריכות לשתף פעולה למרות שיש ביניהן ויכוח עמוק וחשוב. הן יכולות לתת רוח גבית לחלופה כלכלית-חברתית מחודדת בשנת בחירות

מחאת "האפודים הצהובים" היא לא מחאת "יוקר מחיה". נכון, היא יוצאת נגד ייקור מחירי החשמל, המים והמזון, אבל להבין אותה רק כך - זה פספוס. האקטיביסטים שבראש המחאה ופעילים אחרים העומדים לצד רוב הציבור הישראלי המוחלש, יכולים לשתף פעולה אך יש ביניהם ויכוח עמוק וחשוב.

גילוי נאות: האם יש לי צד בוויכוח? ודאי. אני לצד הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות. אני בעד אחריות המדינה באופן חכם ואפקטיבי, ולא ריכוזי וחונק, אבל ללא הפקרת הזירה ל"כל דאלים גבר" וכל טייקון מקושר. שינוי עומק בכלכלת ישראל חייב להתחיל במתן גב משמעותי לאוכלוסיות מוחלשות ושיקום תשתיות ציבוריות. מהלך שכזה יחזק גם את מעמד הביניים הישראלי הנשחק. במקביל, אני גם מעורב, אישית, בהפגנות האפודים הצהובים ורואה בהן הזדמנות לתקן את הסדר הכלכלי הקיים הפועל לטובת מעטים.

גורמי המחאה צריכים להתאחד ולזכור: זוהי שנת בחירות
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

מוכנים לדבר על ה-כ-ל חוץ מעל "פוליטיקה"

האנשים שאליהם נושאת החברה הישראלית את עיניה נופלים ב"אני לא פוליטי" ומשרתים בכך ההנהגות המנגחות את הדמוקרטיה הליברלית, כמו הונגריה, פולין וישראל

לפני כחודש הצטרפתי לצעדה של הנערות והנערים משער הנגב. הם צעדו תחת הכותרת "תנו לגדול בשקט". כשהצעתי להם סיוע בחיבור עם חברי כנסת, בעיקר מהשמאל, הם סירבו, בנימוס אך בתוקף. כששאלתי מה הפיתרון שהם מציעים למצב הקשה בעוטף עזה, פתרון מדיני או צבאי, הם ענו שהם לא עוסקים בזה.

מה שמותר לנערות ונערים בני 17, שרקטות הן מציאות חייהם מלידה, כמו ילדי שלי, הופך למסוכן כשמדובר בישראלים בוגרים. ההפגנות שהגיעו אחר הסבב חסר המטרה האחרון בעזה, הדגימו זאת היטב: אמירה עמומה מאד, מעט מנהיגות וכמובן תיוג של לא-שמאל אבל לא-לא-ימין. כל מי שמתגורר בשדרות ובעוטף עזה מזדהה כמובן עם הכעס והבטן המלאה. כולם רוצים שקט. אבל האמת היא שזה לא מספיק.

הפגנת תושבי עוטף עזה מול קרית הממשלה בתל אביב
מגד גוזני
להמשך הפוסט

רק מהפך שלטוני יוביל לשיפור תנאי העסקת העובדות הסוציאליות

ישראל היא שיאנית העוני במערב ובמקביל מדורגת בתחתית ההשקעה ברווחה מבין מדינות OECD. המשמעות פשוטה: הרבה יותר מטופלים להרבה פחות עובדות סוציאליות שמרוויחות מעט

המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011 לא צמחה בחלל ריק. לצד ההשראה ממדינות כמו תוניסיה ומצרים ועד ספרד, היתה לה גם השראה מקומית: מאבק העובדים והעובדות הסוציאליים על הסכם עבודה חדש מול משרד האוצר בתחילת אותה שנה. היה זה מאבק רחב והוא הביא לידי ביטוי, לראשונה, מנהיגות של עובדות סוציאליות צעירות בשיתוף סטודנטים לעבודה סוציאלית וארגוני חברה אזרחית. המאבק שם בחזית את מושגי הצדק החברתי, שהפכו שגורים חודשים ספורים לאחר מכן, אך תוצאותיו היו דלות. ההסתדרות כפתה הסכם ששיפר רק במעט את תנאי ההעסקה.

כמעט שמונה שנים אחרי - אנחנו בסיבוב חדש. איגוד העובדים והעובדות הסוציאליים מוביל הפגנות והשבתות של שירותי רווחה במקומות שונים בארץ. הדרישות? הגנה על העובדות מפני אלימות, תוספת תקנים, תיקון השכר ושיפור תנאי ההעסקה. כאז, גם היום, לא מדובר במאבק מבודד של האיגוד. למעלה מ-20 אלף עובדות סוציאליות (כ-90% נשים) מועסקות בשירותי הרווחה בישראל. רובן מאוגדות אך למעלה משליש מהן עובדות בעמותות מופרטות. שכרן מתחיל באזור שכר המינימום ומטפס לאיטו לשכר ממוצע של כ-8,300 שקל בחודש, נמוך משמעותית מהשכר הממוצע במשק.

הפגנת העובדות הסוציאליות מול קרית הממשלה בתל אביב, אתמול
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

נתניהו בוחר בחמאס. לשמאל אסור לפספס את עזה

נתניהו בוחר בחמאס. הוא מעדיף ריסון צבאי, העברת מזומנים וסולר קטארי, והסדרה לא חתומה, מאשר הסדרה אמיתית

צריך להתחיל בהתנצלות. טעינו. כשיצאנו למאבק כנגד מדיניות ממשלת נתניהו, תוך כדי ואחרי "צוק איתן", ודיברנו על חוסר האסטרטגיה ו"אין מדיניות" של ביבי בעזה, שגינו. כשקראנו לגיבוש אסטרטגיה כזו, ולהצגתה לנו, תושבי שדרות ועוטף עזה, פיספסנו. יש מדיניות ברורה ועקבית. היא לא מוצגת. לא לנו, שתחת אש כבר 18 שנים, וגם לא לציבור הישראלי כולו.

מה המדיניות של נתניהו בעזה? בחירה בחמאס. נתניהו חזר לפני כעשר שנים ללשכת ראש הממשלה. לאחר עשור של הפסקה. ההבטחה שלו היתה: למוטט את שלטון חמאס. מאז עברו אלפי רקטות, הצתות, מנהרות וחדירות, בין ארז לכרם שלום. מאז המצב בעזה הדרדר ואלפי עזתים נהרגו. גם בישראל נהרגו למעלה מ- 100 חיילים ואזרחים. ועדיין, שלטון החמאס על כנו.

מפגינים ליד הגבול  בורחים מאש צה"ל בעזה
Felipe Dana/אי־פי
להמשך הפוסט

מה צריך לעשות כדי לחלק מחדש את העושר בישראל?

במדינה שבה העשירון העליון מחזיק יוצר ממחצית מהעושר ו-500 העשירים ביותר ב-10%, יש צורך במהפך כלכלי כולל. מסים מדויקים על נכסים, מס ירושה, מסי נדל"ן הם רק חלק מהתיקון

ישראל היא אלופת העולם המערבי בעוני ואי שוויון. את זה אנחנו כבר יודעים. ישראל נמצאת בצמרת המפוקפקת של מדינות OECD בשורה של בדיקות ובהן שיעורי העוני, מדד ג'יני, הכנסה חציונית, סל הצריכה ועוד. העובדה הזו "עוברת לידינו" וחמור מכך - ליד רוב מקבלי ההחלטות, המשמיעים לכל היותר מס שפתיים על כך ש"חובה לצמצם את הפערים".

העובדה הזו צריכה לעניין את כולנו מכיוון שהיא משפיעה באופן ישיר על חוסנה של החברה הישראלית כולה, אבל היא צריכה לעניין אותנו גם באופן אישי. מחקרים מראים שהישראלים נוטים לדרג את עצמם במקום טוב יותר מכפי שהם באמת ואינם מבינים את התמונה האמיתית של חלוקת העושר בישראל. מדוע זה כך? מכיוון שכדי לחשוף את החלוקה המעוותת של העושר בישראל לא מספיק להסתכל על הכנסה. הפער האמיתי נמצא בנכסים ובעושר הכולל, קרי: מזומנים, השקעות, נכסים, ירושות, חסכונות פנסיה ועוד.

נתניהו בביקור בשכונת התקווה, אשתקד
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

הקבינט דן בהסדרה, ליברמן סיכל אותה 14 פעמים

לממשלת ישראל אין דרך ואין תוכנית לפיתרון המצב עם עזה. אך גם כשהותנע רעיון "ההסדרה הקטנה" שר הביטחון חסם אותו בשיטתיות. המחדל הזה גולגל שוב ושוב על צה"ל

לפני למעלה מארבע שנים, בקיץ 2014, רעדה האדמה בנגב המערבי. "צוק איתן" לא היתה עוד מלחמה, היא עדיין בוערת ופועלת על כולנו, תושבי שדרות ועוטף עזה וגם ביישובים שבמעגלים הרחבים יותר: אשקלון, אשדוד, נתיבות, אופקים, רהט ובאר שבע. במהלך המלחמה הקמנו את "התנועה לעתיד הנגב המערבי", שהרימה את הדגל המדיני כפתרון היחידי לטווח ארוך. במוצאי המלחמה, לאחר 51 ימים, הודיע בנימין נתניהו לציבור על "חלון הזדמנויות מדיני".

למעשה, הבנות "צוק איתן" נכתבו על דף A4 אחד, בפונט גדול ורווחים. הם קבעו מסגרת של הפסקת אש זמנית, לחודש, שבסופה יחתם הסכם הבנות קבוע. מיותר לציין שלא קרה דבר והספירה לאחור עד לעימות הבא החלה. ישראל לא התעקשה להופיע בוועידת המדינות התורמות לשיקום עזה, ובמשך קרוב לארבע שנים לא דן הקבינט המדיני-בטחוני ולו פעם אחת בסוגייה.

ליברמן. 14 פעמים הידק את המצור
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

אני וילדיי בשדרות חיילים במוצב הקדמי של תוכנית הסיפוח

נתניהו פועל כמי שכפאו שד ואין שום סיכוי כרגע שיילך להסדרה גדולה על רצועת עזה. מה שעומד בראש מעייניו הוא "הפרד ומשול" ו"ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים. אסור לשמאל לעקוף אותו מימין

תארו לכם שהיום (שלישי) ישוגרו רקטות לירושלים בזמן ההצבעה בסיבוב השני בבחירות המקומיות. תארו לכם ירי רקטות גם בזמן ההצבעה בראשון לציון. מדינת ישראל לא תוכל לסבול שיבוש כזה של חיינו, נכון? אם כך, לא יעלה על הדעת שמדיניות המובילה לביטול לימודים, הפסד ימי עבודה ונזק מערכתי, קהילתי ונפשי מתמשך תזכה לגיבוי ותמיכה.

דמיינו רק את שבעת החודשים האחרונים בשדרות ועוטף עזה, "הדובדבן" ל-17 שנות מלחמה. עם 1,500 שריפות, מאות רבות של רקטות ואלפים בהפגנות על הגדר מדי שבוע. את זה אפשר לסבול? התשובה הנכונה היא שלילית. מדינה ריבונית חייבת לשמור על שלום האזרחים ושגרת החיים.

מערכת כיפת ברזל בדרום, הבוקר
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

מגפת החצבת - תולדה של הפרטת שירותי הבריאות הציבוריים

בעוד שבמחוזות שונים בארץ הולאמו בשנים האחרונות שירותי הבריאות עקב הידרדרות השירות, בירושלים הם עדיין מופעלים בידי קבלנים המוטרדים יותר משורת הרווח. ואכן, עיקר ההדבקה היא בירושלים

שורה תחתונה: מגפת החצבת, שהביאה עד כה לפי 20 מקרי הידבקות ב-2018 לעומת השנה שעברה, איננה תוצאה של "מתנגדי החיסונים". כן, יש להם חלק בה, ובעיקר בדיון הציבורי הקולני סביב הנושא, אבל מדובר בחלק זניח. יש מי שיוצא נשכר מהעובדה שכולנו חושבים ש"מתנגדי החיסונים" הם שגרמו להתפרצות החצבת, ולא, למשל, העובדה שמספר האחיות ל-1,000 נפשות בישראל קטן בחצי מהממוצע ב-OECD.

אז מה קרה בעצם ומה צריך לקרות מכאן? סיפור קטן: בתחילת 2001 הופרטו שירותי בריאות הציבור במחוז דרום. שירותי משרד הבריאות הועברו לקבלן פרטי, נטל"י. כעבור עשור הנתונים הראו קריסה. מרמות חיסון של יותר מ-90% ירדו רמות החיסון של האוכלוסיה הבדואית לסביבות 20%. משרד הבריאות הלאים מחדש את המחוז, החזיר את השירותים לידיו ותוך מספר חודשים הביאו אחיות בריאות הציבור את רמות החיסון של האוכלוסיה הבדואית בנגב לקרוב ל-100%.

ילדים חרדים מקבלים חיסונים מפני חצבת במוסד חרדי בירושלים ב-2007
דניאל בר און / ג'ינ
להמשך הפוסט

בפיטסבורג שכח הימין מה זה להיות ציוני

אם בנט ונתניהו באמת היו מתעניינים ביהודים בכלל, ובאמריקאים קונסרבטיבים בפרט, הם היו נשמעים לבקשותיהם המנומסות והסבירות מזמן

תגובת הממסד הפוליטי הימני לפיגוע האנטישמי הקשה ביותר בתולדות ארצות הברית מסמנת שבר חדש בין שני המרכזים היהודיים הגדולים בעולם ואת שקיעת הימין כ"מגן היהודים".

שקר שימושי שהימין הישראלי רוכב על גליו זה שנים הוא מסגור הדיון המדיני בין אוהבי ישראל, פטריוטים, בעלי רגשי הזדהות יהודיים וזיקה לשאלות ביטחוניות, לבין עוכרי ישראל, בוגדים, מנותקים מהמסורות ויפי נפש ללא הבנה ביטחונית.

תושבי פיטסבורג ליד בית הכנסת "עץ החיים", היום
Matt Rourke/אי־פי
להמשך הפוסט

בפריפריה הבחירות המקומיות הן בחירה בראש הממשלה

בישראל קיים יחס הפוך בין הערים הגדולות והמבוססות ליישובים החלשים ביחס לבחירות הכלליות והמוניציפליות. החרדים הם יוצאי הדופן בהקשר זה. את הסיבה אפשר למצוא בנאום נתניהו בקרית שמונה

מחר (שלישי) יתקיימו בישראל הבחירות המוניציפליות ולפי כותרות התקשורת הארצית נראה, לעתים, שהבחירות יתקיימו בתל אביב-יפו, ירושלים וחיפה בלבד. העיסוק בבחירות לראשות העיר, בערים אלו, עומדת ביחס הפוך לעניין הבוחרים בהן. כל אלו הן ערים ששיעור ההצבעה בהם מגיע בדרך כלל לכשליש מהמצביעים. כלומר: רוב רובם של בעלי זכות ההצבעה בערים הללו לא טורח כלל להגיע ולממש את זכותו.

ייתכן שיום החופש שהוכרז, לראשונה בבחירות המקומיות, ישפר את המצב, אבל לא מדובר בטעות אלא במגמה. בישראל קיים היפוך בשיעורי ההצבעה: ככל שהרשות עשירה ומבוססת יותר מבחינה כלכלית - כך תושביה מצביעים פחות בבחירות המוניציפליות והרבה יותר בבחירות הכלליות. ככל שהרשות ענייה יותר - תושביה מצביעים יותר בבחירות המוניציפליות והרבה פחות בבחירות הכלליות.

כרזת בחירות למען איתמר שמעוני לקראת ההצבעה באשקלון מחר
אילן אסייג
להמשך הפוסט

"העשור המופלא" של נתניהו מתנפץ על סלעי דו"חות OECD

הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי של המדינות המפותחות פרסם דו"ח המדרג את ישראל בתחתית הרשימה בכל הקשור להכנסה פנויה. חמור מכך, אין שנייה במערב לישראל בגידול בפער בין אזורי העושר לאזורי העוני

התובנה המרכזית של התנועה הפמיניסטית היתה "האישי הוא הפוליטי". נשים הרימו ראש והפסיקו להאשים את עצמן כ"לא ראויות", כמי שהביאו על עצמן הטרדות ותקיפות מיניות וש"חוסר כשרונן" הביא אותן לעמדות בינוניות ושכר נמוך. רק אז הדברים היו ברורים: מדובר בתקרות זכוכית ורצפות בוץ. לא מדובר בטעות, אלא במדיניות. מאז מדובר בתובנה בסיסית לכל מאבק של קבוצות נרמסות באופן מאורגן, גלוי יותר או פחות.

ב-2011 התרחש הקסם של המעבר מהאישי לציבורי בתחום הכלכלי. לכמה שבועות כולנו הפסקנו לראות במינוס שלנו בעייה אישית, המעידה על הבעיות שלנו. הפסקנו להאמין ב"חלום האמריקאי" ששווק ביעילות בישראל הימנית. לא כל אחד יכול להגיע. יש מי שמקבלים פריווילגיות מערכתיות ויש מי שמקבלים רק חסמים וקשיים. יש שלטון של אינטרסים, וקרבה מסוכנת לשלטון, ולא "שוק חופשי".

נתניהו בסיור בשכונת התקוה בתל אביב, אוגוסט 2017
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

את ראש הממשלה של כ-ו-ל-נ-ו לא מעניינים תושבי הפריפריות

קשה לי להיזכר בפעם האחרונה שבה הרגשתי שפיו ולבו של בנימין נתניהו כל כך שווים, כפי שקרה כשהשתיק את אורנה פרץ בקרית שמונה. אל השעמום וחוסר העניין הזה - השמאל חייב להתחבר

בנובמבר 2005, בעיצומה של מערכת בחירות, עלה שר החוץ דאז סילבן שלום לנאום בכנס שדרות. את הנאום קטעו צעקות רמות של תושבים, שמחו על האכזריות כלפי עניי ישראל והפריפריות. שלום כמעט נטש את הבמה והפטיר לעוזריו: "הם עושים לי פיגוע בחירות". בחירות 2006 היו הפעם האחרונה שמפלגת "העבודה", בראשות עמיר פרץ השדרותי, ניצחה את הליכוד והיתה שותפה מרכזית לקואליצית מרכז-שמאל בראשות "קדימה".

קשה לי להיזכר בפעם האחרונה שבה הרגשתי שפיו ולבו של בנימין נתניהו כל כך שווים: האמירה המזלזלת כלפי אורנה פרץ עת נאם בקרית שמונה, "את לא מעניינת. את משעממת אותנו", חשפה אמת עמוקה. אנחנו, תושבי הפריפריות, לא מעניינים. לא אותו ולא את ממשלתו. גם לא את האנשים החזקים בכלכלה ולא את בעלי הכוח בחברה הישראלית בכלל.

נתניהו בקרית שמונה, היום
חיים צח / לע"מ
להמשך הפוסט

תשעה קווים מנחים לקואליציית הצללים של נתניהו

מהפך פוליטי אינו תוצאה של משאלות לב וסיסמאות אלא תוצאה של הצגת חלופה בהירה וחדה. איך צריכה לנהוג קואליציה אלטרנטיבית במושב החורף לקראת הבחירות הממשמשות ובאות

היום (שני) נפתח כנס החורף האחרון של הכנסת ה-20. מועד הבחירות עדיין לא נקבע, אך הוא יתקיים, לכל המאוחר, בעוד כשנה. לפני כשלושה חודשים יצאה הכנסת לפגרה. היממה של סיום הכנס הקודם, תיזכר בשורת חוקים שהועברו בה: חוק הלאום, חוק הפונדקאות (המפלה לרעה להט"בים), הטבות מס לראש הממשלה ועוד. היא גם תיזכר בתמונת הסיום: הסלפי של אורן חזן עם ראש הממשלה וחברי קואליציה נוספים.

הקיץ האחרון לא בישר על שינוי מגמה. המשך ההידרדרות מול רצועת עזה, ההחלטה על פינוי חאן אל-אחמר, חקירות ראש הממשלה ורעייתו, ההתעלמות ממחאות הנכים והלהט"בים, חקירות פעילי שמאל בגבולות, הכפשות ארגוני חברה אזרחית, מינוי נגיד בנק ישראל נוח לשלטון, הזזת המפכ"ל מתפקידו ועוד.

 אורן חזן וחברי הקואליציה מצטלמים לאחר העברת חוק הלאום במליאת הכנסת
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

הדרך הארוכה-קצרה של השמאל חזרה אל השלטון

אחרי הבחירות האחרונות התנחלה בכמה לבבות שמאליים האימרה: "הפריפריות מצביעות למי שדופק אותן". בעיני, זו אמירה מכוערת ואלימה. העולם מוכיח ששמאל מנצח רק בשותפות עם הפריפריות

במהלך 2016, כשנה וחצי לאחר הבחירות האחרונות, הוזמנתי לדיון של מפלגת העבודה. על הפרק עמד מחקר מקיף שהזמינה המפלגה תחת הכותרת "השמאל והפריפריות". המחקר בדק, באמצעות סקרים ועשרות ראיונות, את העמדות הרווחות בפריפריות הגיאוגרפיות-חברתיות בישראל, ביחס לסוגיות תוכן וביחס לשמאל. מסביב לשולחן ישבו רוב בכירי המפלגה - מיו"ר העבודה דאז בוז'י הרצוג ועד ליותר מעשרה חברי כנסת ואנשי מנגנון.

אחת המסקנות בדו"ח המקיף והמעניין הזה הקפיצה אותי. "המרכז האידיאולוגי" נאמר שם "צריך לייצר קשר עם פעילי השטח בפריפריות". המשמעות היתה כזו: אנחנו, בעלי הכח הנבחרים במפלגה, נמשיך לשבת מסביב לשולחן, ולנסות לשפר את עמדותינו. על מנת לייצר יותר לגיטימציה ויותר אלקטורט, אנחנו זקוקים לשטח, מלת הקסם, שיזרים אלינו קולות. זה התיקון היחידי. ובמלים גסות יותר: "השווים יותר", האידיאולוגים, בעלי הכח, זקוקים לקבלני קולות יעילים יותר מהפריפריות.

אבי גבאי מסייר באשקלון. הבעיה בפרשנות המלה "שטח"
אילן אסייג
להמשך הפוסט

לעבור מניהול הסכסוך מול עזה לניהול ההסדר

נתניהו וחמאס חבוקים בריקוד שנאה-תלות הדדי והציבור משני עברי הגבול משלם את המחיר. הסדרה עלולה להוכיח שגם מול המרים שבאויבנו ניתן להגיע לפיתרונות ולפתוח את הפתח להסכם רחב יותר

דברים שרואים מעוטף עזה, רואים בהיר וצלול. חייבים לומר: האינטרסים של בנימין נתניהו, שרכב ב-2009 לשלטון על ההבטחה לחסל את חמאס, ואלה של חמאס עצמו, קרובים מתמיד. העימות הממושך מאפשר שסתום להוצאת לחץ של הציבור העזתי מחד, ושימור הקיפאון המדיני-ביטחוני מאידך. נתניהו וחמאס מחבקים זה את זה, בריקוד שנאה-תלות הדדי. הציבור, משני צדי הגבול, משלם את המחיר.

כל השאר הוא מסך עשן. הוויכוח בין ליברמן לבנט? מסך עשן שעוסק בתדמיות פוליטיות ובקרב על משרד הביטחון בקואליציה הבאה של נתניהו. דיוני הקבינט על ההסדרה? מסך עשן שאיפשר לדחות את המלחמה בכמה שבועות, בלי לשנות דבר באסטרטגיית המצור הכושלת. האשמות אבו-מאזן וחמאס? מסך עשן שמסיט למקום של "אשמים" וטרוריסטים, ולא של "אחראים" לאינטרסים של תושבי ישראל.

פלסטינים מתעמתים עם כוחות צה"ל סמוך לגבול הימי עם רצועת עזה, החודש
AFP
להמשך הפוסט

למען העשירים: לצמצם את האי שוויון

קל לדבר על ההמונים בנתב"ג ובבתי הקפה כשהחוב של משקי הבית נוסק. צמצום הפערים והגדלת המוביליות החברתית תשרת את החברה כולה, רק שבשביל זה צריך לובי

לפני עידן ועידנים, לאחר בחירות 2013, נפגשתי עם המנצח הגדול של הבחירות, יאיר לפיד. זה היה בימי המשא ומתן הקואליציוני שלו עם בנימין נתניהו ואני הייתי חלק מנציגות אזרחית שפעלה למען תקציב חברתי. אז עוד לא ידענו, וגם הוא לא שיער, שיתמנה בקרוב לתפקיד שר האוצר.

כשלפיד חזר בלהט על הסיסמאות של חיזוק מעמד הביניים, שאלתי אותו על העשירונים הנמוכים בישראל. הוא טען שחיזוק מעמד הביניים יחזק אותם. הצעתי שחיזוק של העניים בישראל יחזק את מעמד הביניים. התשובה היתה: "זה נשמע טוב אבל לא נכון. אני צריך לחשוב על זה". המחשבה בעניין לא הניבה תוצאות מבריקות, בלשון המעטה, בתקופת כהונתו. לפיד חשב שהוא מכוון למעמד הביניים, אבל למעשה ניסה לחזק את העשירונים העליונים ("ריקי כהן מחדרה") ולא הגיע לתוצאות משמעותיות בקדנציה הקצרה שלו.

תמונת רקע לקארדס - אי שוויון חינוך פערים
דה מרקר
להמשך הפוסט

נחוצה ספרות פריפריאלית ישראלית

מעבר לחוויית הקריאה, סדרת הרומנים האיטלקית "החברה הגאונה" מספקת קריאה לעיסוק מעמיק בחווית הפריפריאליות הישראלית משנות החמישים ועד ימינו. עיסוק שכזה בשדה הכתיבה יביא לנו בשורה תרבותית ופוליטית

בחגי תשרי הנוכחיים לקחתי על עצמי משימה. בין עשייה לילדים, לארוחת החג, בית הכנסת ועוד, אני משלים בפעם השנייה את סדרת "החברה הגאונה". למי שלא מכיר, מדובר בארבעה ספרים, "רומנים נאפוליטניים", מאת "אלנה פרנטה" - שם העט של כותבת שלא נחשפה בשמה ובדמותה לציבור, על אף שיש כבר ניחושים מבוססים בנוגע לזהותה האמיתית. הספרים עוסקים בשתי חברות, לינה (המספרת) ולילה, הגדלות יחד באחת השכונות הקשות ביותר בנאפולי של שנות החמישים והשישים, והם נחשבים לרומנים המצליחים ביותר באיטליה בעשור האחרון. מטבע הדברים, מדובר ברוחב יריעה משמעותי של קרוב ל-2,000 עמודים בסך הכל. 

הסיבה שאני קורא את הדברים בפעם השנייה, היא סיבה פוליטית: מדובר בסדרת ספרים (שבקרוב תהפוך לסדרת טלוויזיה ב-HBO) הנוגעת באופן עמוק ומרתק בחוויה הפריפריאלית. דוגמאות? לינה עושה מסלול, דרך האקדמיה ודרך פרסום בעולם הספרות, החוצה מהשכונה, ומספרת על היכולת להיות רק "כמעט" כמו אנשי המרכז. על הצורך לשנן מושגים ועמדות על מנת להיות מסוגלת להביע דעות בציבור. כשהיא מתחתנת עם בן למשפחה בעלת כבוד ומסורת ארוכה בעולם האקדמי, מטיחים בה שהיא "אינטלגנציה בלי מסורת" וכי מצב דברים זה גורם לכבוד מוגזם לכוח וכיפוף הערכים בפניו.

לינה ולילה בגרסה של HBO
צילום מסך
להמשך הפוסט

נתניהו לחוץ ומבין רק כוח ביחס לרצועת עזה

ראש הממשלה לא מסוגל לקבל הכרעה אסטרטגית או אפילו החלטה נקודתית מול חמאס ומעדיף את המצב האהוב עליו: כלום עמום. המצב הביטחוני הטוב של ישראל מאפשר הנעת מהלכים, אבל לנתניהו יש טבע והוא לא ישתנה

"בנימין נתניהו הוא אדם לחוץ ונלחץ שנכנס לפאניקה ומאבד את העשתונות - ואדם כזה אינו יכול להנהיג מדינה", כך אמר ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון לתוכנית "לונדון את קירשנבאום". זוכרים את מתווה האו"ם לקליטת ופינוי מבקשי מקלט? נתניהו הציג מתווה, שעמלה עליו הממשלה במשך חודשים וכעבור שמונה שעות, בלחץ טוקבקיסטים, ביטל אותו וחזר למצב האהוב עליו במציאות הישראלית: כלום. עמימות. אין החלטה.

זה בדיוק מה שעשה נתניהו בשבועות האחרונים מול רצות עזה. הסכם ההסדרה בין ישראל לחמאס שנוסח על ידי המתווכים המצרים והאו"ם נדון מספר פעמים בקבינט. ישראל עשתה קולות של הסכמה והשיגה הפוגה של שלושה שבועות מסבב הלחימה האחרון. הכרעה אסטרטגית? החלטה נקודתית? לא ולא. נתניהו וליברמן הוכיחו שהם מבינים רק כוח. כאשר הכוח של חמאס הכניס את כולנו, בשדרות ובעוטף עזה, לממ"דים, הפעילה ישראל את המתווכים והניעה קדימה את פרטי ההסדרה. כאשר המלחמה פסקה לרגע והחלה מתקפה מצד בנט על רפיסות הקבינט (זה שהוא יושב בו כבר קרוב לשש שנים...) החליטו נתניהו וליברמן לעשות מה שהם יודעים הכי טוב, לא להחליט. על חשבון הילדים שלנו.

מימין: ליברמן, נתניהו ואיזנקוט, ב-2016
אילן אסייג
להמשך הפוסט

הבשורה לשמאל בשנה החדשה: פוליטיקה ישנה

ייאוש הוא לא תכנית עבודה, אבל גם אופטימיות לבדה לא מספיקה כדי שבנימין נתניהו יפסיד בבחירות. כדי לנצחו, צריך להיזכר בקיץ 2011 ולהבין שאין קיצורי דרך

השנה העברית החדשה היא צומת דרכים פוליטי. בנימין נתניהו סוגר בקרוב עשור לכהונתו הרצופה ויעמוד לבחירה נוספת במהלך השנה. הסקרים מחמיאים לליכוד ועדיין לא מצביעים על איום אלקטורלי בולט. לא מהמרכז ולא מהקטר של השמאל, מפלגת "העבודה".

ייאוש הוא לא תכנית עבודה, אבל גם אופטימיות לבדה לא מספיקה. הפנטזיה לקיצורי דרך אלקטורליים, נוסח הגנרל התורן (או הוותיק), הם דבר אחד שניתן לעשות. ספק גדול אם יועיל, לבד מפיצול הכוחות הקיימים והמלכת אטד בראש המחנה. הדבר הנחוץ, שנמצא בהישג יד, ועוד יד ועוד יד, היא פוליטיקה ישנה.

הפגנה נגד יוקר המחיה ב-2011
אלון רון
להמשך הפוסט

כשישראל מובילה בעוני - אין דמוקרטיה לכולם

אי אפשר לדבר על דמוקרטיה בלי הבנת מיקומם המעמדי של השחקנים. יש שווים ויש שווים הרבה יותר ועובדה זו מתבטאת גם בשיעורי ההצבעה. קול ההמון יכול להישמע רק באמצעות התארגנות

ב-2003 איבדתי את תמימותי הפוליטית. זה קרה במדרחוב באשקלון. באותה שנה, הגעתי למדרחוב במגדל, בכל יום שישי. גייסתי עוברים ושבים, אשקלונים ונוספים, למאבק בתכנית להקמת תחנת כח פחמית שלישית בעיר. התגובה הבולטת שקיבלתי, בחודשים הראשונים, היתה: "איפה אישרו את ההחלטה? בירושלים? מה לנו ולירושלים??" תמיד היתה אנחה ארוכה בסוף המשפט ואני דמיינתי כאילו מדובר על מפות קדמוניות. "ירושלים" של הממשלה, של קבלת ההחלטות, היתה כמו ארץ לא נודעת, המסומנת בדרקונים יורקי אש.

מאוחר יותר, שוב בעיר הולדתי אשקלון, פגשתי זאת שנית. ב-2006 פתחנו במאבק נגד "תכנית ויסקונסין" למובטלים שפעלה בעיר ובשלושה מוקדים נוספים. כשהצעתי למשתתפי התכנית, שהובילו את המאבק, לעלות לכנסת ולהפגין נגדה, הם הביטו בי בהשתוממות: "לעלות לירושלים?? בוא נפגין מול העירייה".

צועדים לעבר בית ראש הממשלה בירושלים במחאה על תוכנית ויסקונסין, אוקטובר 2006
טס שפלן
להמשך הפוסט

למרכז הישראלי נחוץ שמאל כלכלי עכשיו

בשיח הכלכלי הישראלי היום, יכול שר אוצר ימני מובהק, עם "חמלה", להיחשב "חברתי". הגיע הזמן לייצר אלטרנטיבה

נתחיל בחידה לשלהי חופשת הקיץ: מי אמר ״המדינה לא באמת יוצרת מערכת כלכלית בריאה אלא כל הזמן מתנפחת, המערכת הציבורית מתנפחת כל הזמן, תסתכל מה קורה. היא כל הזמן מתנפחת, היא מתנפחת ומתנפחת. אתה לא רואה רפורמות שבאמת משנות אותה. עכשיו, כשמערכת הזאת לא משתנה והיא לא מייצרת רפורמות שמשנות אותה - היא מחלחלת את חוסר היעילות שלה לעולם העסקי. היא מחלחלת את זה. בסוף אחד נשען על השני, ובסוף זה מגיע גם למחירים. עכשיו ברור שיש גם חברות עסקיות -שאתה יודע - מנצלות הזדמנויות ולוקחות את ההזדמנויות ומנסות להרוויח יותר. אם את אלה יש וגם איתן צריך לדעת להתמודד. אגב הרבה מאוד מקרים גם בפיקוח מחירים לא צריך לפחד, מזה כי המערכת היא כרגע מנופחת, היא פשוט מנופחת והיא צריכה לעשות דיאטה. אנחנו צריכים לעשות תכנית ייצוב למשק כמו ב-85״.

למי שכיוון לאזור החיוג של נתניהו צפויה הפתעה. מדובר ביו"ר מפלגת "העבודה" (הסוציאל דמוקרטית!), אבי גבאי, בראיון לרינו צרור לפני כשבועיים. גבאי, שהחל את הקריירה הציבורית שלו באגף התקציבים במשרד האוצר, כרפרנט תקשורת, ולאחר מכן דילג ישירות ל"בזק" והיה מהנהנים הגדולים מהפרטתה, מתגעגע ל-1985. למי שלא היה כאן, זו השנה בה ממשלת האחדות, בראשות שמעון פרס, החליטה על תוכנית חירום כלכלית, לבלימת האינפלציה, שהגיעה למאות אחוזים בימי שלטון "הליכוד". התוכנית היתה נחוצה, אבל היא נוצלה לתהליכים מרחיקי לכת, שהשפיעו דרמטית על כיוון המשק הישראלי. תכנית החירום, בהובלת קרן המטבע העולמית ומילטון פרידמן, כללה את המצאת "חוק ההסדרים", כלי "חד פעמי" שכבר חוגג למעלה מ-40 שנה, ועוקף את הכנסת.

אבי גבאי במסיבת עיתונאים של "המחנה הציוני"
מגד גוזני
להמשך הפוסט

כחלון שר אוצר לכולנו או לעשירים בלבד?

מאז קמפיין הבחירות של כחלון, בו סיפר שוב ושוב על ילדותו בעוני ודלות, עברו הרבה מיליארדים בהטבות לחברות ענק ועשירים. כעת עשוי הילד מאולגה להגיע לשיא חדש של ציניות

זוכרים את קמפיין הבחירות של כחלון? הוא הבטיח לנו שיהיה שר אוצר "בשבילנו". הוא סיפר שוב ושוב על ילדותו באולגה, בעוני ודלות, והבטיח לראות גם את מי שגורלם לא שפר עליהם. מאז עברו הרבה מיליארדים בהטבות לחברות ענק ועשירים, אבל מינוי נגיד בנק ישראל יכול להיות שיא חדש של ציניות לילד מאולגה.

בשנים האחרונות אין ויכוח כלכלי עקרוני משמעותי בישראל. באופן מעניין, האופוזיציה היחידה למדיניות הכלכלית של נתניהו הגיעה בעיקר מנגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג. הנגידה הצביעה על אי השוויון ומימדי העוני כבעיה המרכזית של הכלכלה הישראלית והציעה גידול בהשקעה החברתית. לא מדובר בוויכוח זניח. בנק ישראל, בשנים האחרונות, נוקב שוב ושוב בסכום שיאפשר לנו להגיע לממוצע ההשקעה החברתית: 140 מיליארד שקל.

שר האוצר כחלון מגיע לישיבת ממשלה שבועית
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

הפסיקו לתמוך בעוטף עזה

הגיע הזמן לצעוק בקול גדול: די! בתים מארחים ונופשונים חינם הם לא מה שתושבי העוטף צריכים. אם אכפת לכם באמת, הצטרפו למאבק שלנו למנוע את המלחמה הבאה

ה"סבב" המלחמתי האחרון שחווינו בשדרות ועוטף עזה בכלל, הביא עלינו לא רק מאות רקטות ואזעקות, אלא גם הרעפת טוב לב מכל רחבי הארץ. זה מתחיל בהזמנות פייסבוק, המכריזות על בתים פתוחים לאירוח תושבי העוטף. ממשיך באופן מאורגן על רשויות מוניציפליות, תנועות וארגונים ומסתיים בעסקים, המציעים הנחות מפליגות לפליטים מהנגב המערבי. השיא היה, יום לאחר ישיבת הקבינט על ההסדרה, בהצעה של שר האוצר, כחלון, ליומיים נופש חינם לתושבי העוטף.

וכל זה עד הפעם הבאה. אנחנו כבר 17 שנים הנדנדה הזו. בחודשים האחרונים מדובר בריטואל שבועי כמעט. ב"שגרה" אנחנו מתנהלים בין עשרות שריפות במרחב. ואז הכל מתלקח ואנחנו במלחמה. לא "טפטוף" ולא "סבב" ולא כל מילה מכובסת אחרת. מלחמה. אימה. סכנה. פצועים. טראומות. בתים רועדים. ילדים מתפללים, במקרה הטוב בממ"דים. ועל הצד השני אני בכלל לא מתחיל לדבר.

פעילי שמאל מפגינים נגד העימותים האלימים בגבול רצועת עזה בצומת יד מרדכי
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

למי טובה המלחמה הקרובה בעזה?

לפעמים נדמה שהזיכרון שלנו קצר, אבל כל מי שחווה מלחמות בחייו בכלל לא ישכח. גם המובן מאליו צריך להיאמר, בימים אלה. מלחמה רעה. שקט ושלום טובים

רגע אחד: אמש החלה המלחמה בירי לשדרות. חברים שלי, מעמותה ליוצאי אתיופיה באחת הערים הדרומיות, הגיעו לפארק הילדים שלנו. פארק הילדים הנהדר בשדרות. סרטון שהסתובב בעיר מראה אותם בהיסטריה מוחלטת, כאשר נשמעות האזעקות וכאשר נוחתת רקטות, במרחק 20 מטר מהם. סוג של נס קטן, אבל גם הצצה מזעזעת לרגע אחד של מלחמה. "סבב" חדש פירושו אינספור רגעים כאלה. אסור לשכוח.

אז נתחיל בספוילר: מלחמה לא טובה לאף תושב במרחב הזה. ודאי לא בעזה ובנגב המערבי. לפעמים נדמה שהזיכרון שלנו קצר, אבל כל מי שחווה מלחמות בחייו בכלל, ואת "צוק איתן" הנוראית בפרט, לא ישכח. גם המובן מאליו צריך להיאמר, בימים אלה. מלחמה רעה. שקט ושלום טובים. מלחמה איננה שלום, כמאמר ה"שיחדש" ב"1984".

מבט מכיוון שדרות על טילים שמשוגרים מצפון רצועת עזה לישראל, אמש
אמיר כהן / רויטרס
להמשך הפוסט

כך "תחבקו" באמת את תושבי עוטף עזה

רוצים לתת רוח גבית לשינוי, לטובת ילדי שדרות ועזה? תנו רוח גבית לממשלת ישראל לחתום על הסכם עם מצרים וחמאס, עם שותפות הרשות הפלסטינית וגורמים בינלאומיים. עכשיו

בחודשים האחרונים טרנד "חיבוק עוטף עזה" התחזק, ובצדק. כ-1,000 שריפות ומאות רקטות שנורו לשדרות ולנגב המערבי בכלל, יצרו כאן מצב מלחמה "שגרתית", כבר כחצי שנה. ועדיין, כאשר אנחנו מקיימים משמרות ביד מרדכי בקריאה לשיקום תשתיות בעזה והסכם מדיני, לטובת ילדינו וילדי עזה, מעטים המצטרפים. ביום שישי פירסמנו קריאה לבוא ולעמוד איתנו מול משרד ראש הממשלה, לקראת ישיבת הקבינט המדיני-בטחוני היום בצהריים.

הקבינט דן בהסכם רגיעה, הודנה, לחמש עד עשר שנים, בין ישראל לחמאס. מדובר, לפי הפרסומים, ביוזמה של מצרים, בתיווך שליח האו"ם למזרח התיכון. העסקה הבסיסית ידועה: עוד חשמל ומים, וכסף לשיקום ובנייה בעזה, תמורת שקט מוחלט מצד חמאס. עסקת חליפין, שתחזיר לישראל את השבויים והחללים, צפויה רק בהמשך.

בנימין נתניהו בביקור בעיר שדרות ביולי
אילן אסייג
להמשך הפוסט

חמאס "הציל" את שדרות, נסראללה "יציל" את טבריה?

לא לכל מקום יש "מזל" כמו לשדרות, להיקלע למלחמה קשה, ולהרוויח התערבות ממשלתית מסיבית במיגון התושבים. בטבריה, למשל, יכולים להמתין להתערבות מסיבית של נסראללה, חלילה, או לדרוש פתרון אחת ולתמיד מממשלת ישראל, שבונה על כוחות השוק, כמו מאמין דתי דוגמטי במיוחד

לגור בשדרות זה עונג, אבל לא תמיד פיקניק. מלחמת 17 השנים לא עושה את חיינו וחיי ילדינו קלים. אבל, דאגה אחת נחסכה מאיתנו. בעקבות השבר הגדול של העיר באמצע העשור הקודם, כאשר רבים מתושביה עזבו אותה ורבים אחרים נפגעו, החליטה ממשלת ישראל לקחת אחריות על מיגון התושבים. משרד הביטחון הטיל על חברת "עמיגור" למפות את הצרכים ולהקים מיגון. התברר שבעיר חסרים 5,000 ממ"דים ואלו נבנו, בעיקר בדירות השיכונים של שנות ה-60 וה-70. אני גר בדירה כזו ולא רק שזכיתי לממ"ד ביתי, אלא גם שהבניין הישן, חוזק. העובדה הזו מפחיתה באופן דרמטי את הסיכון שלנו להיפגע במקרה של רעידת אדמה קשה באזור.

כנראה שגורלה של טבריה שפר פחות. בחודש האחרון חוו תושבי העיר עשרות רעידות אדמה בעוצמות שונות, קלות עד בינוניות. טבריה, היושבת על השבר הסורי-אפריקאי היא בהחלט מועמדת לרעידת אדמה קשה ומסוכנת. גיאולוגים מומחים צופים שבוודאות גבוהה תתרחש רעידת אדמה חזקה בישראל בשנים הקרובות. רעידות האדמה החזקות האחרונות בישראל התרחשו ב-1837 אז הוחרבה העיר צפת וב-1927 נהרגו מאות ונפצעו אלפי תושבים. התחזיות הקודרות צופות אלפי הרוגים גם ברעידת האדמה הקשה הקרובה.

מנזקי רעידת האדמה בטבריה
גיל אליהו
להמשך הפוסט

מעסיקים יקרים, רוצים באמת להביע תמיכה במחאה?

לטובת כל אותן חברות שהצטרפו למחאת הלהט"ב לצורך יחסי ציבור, הנה מספר דרכים בהן תוכלו לא רק להופיע כלוגו במחאה המונית, הדורשת שוויון לכל, אלא אשכרה תקדמו שוויון כזה

אירועי השביתה ומחאת הלהט"ב בתחילת השבוע, שטפו לא רק את רחובות תל אביב וערים אחרות, אלא גם את הפיד בפייסבוק. אחד המוחים פירסם בקבוק סודה סטרים שהגיע אליו, במסגרת התמיכה של החברה במאבק. הוא השליך את הבקבוק לפח, והזכיר שמדובר בחברה שמנסה, זה חודשים ארוכים, לפרק ולפורר את ועד העובדים שלה.

ההצטרפות של תאגידים גדולים וחזקים במשק, בינלאומיים וישראלים, מעלה דגל שחור-ורוד מיידי: פינקווש! הצטרפות לצורך יחסי ציבור, שאין בה תוכן אמיתי. לטובת כל אותן חברות, הנה מספר דרכים בהן תוכלו לא רק להופיע כלוגו במחאה המונית, הדורשת שוויון לכל, אלא אשכרה תקדמו שוויון כזה:

החברת שמשתתפות במחאת הלהט"ב
האגודה למען הלהט"ב בישראל
להמשך הפוסט

שבע שנים למחאה שהוכשלה

התקשורת הכתירה את התל אביבים מרוטשילד כמובילי המחאה ההיא מ-2011, והחיבור לאג'נדות של קהלים מוחלשים בהרבה נדחקו כלא רלוונטיות. המוסדות הדמוקרטיים יותר של המחאה נדחקו הצידה, לטובת רבע שעת התהילה התקשורתית, שגרסה את המחאה ומיסגרה אותה בנוסח ריאליטי

התסריט של רגב קונטס, "ממובילי מחאת 2011", היה ברור: צעדת המליון, שהתקיימה בספטמבר 2011, היתה צריכה להסתיים בהכרזה על הקמת מפלגה חדשה, מפלגת המחאה החברתית. הרעיון היה לנצל את השיא האזרחי של המחאה להתארגנות מפלגתית ולשינוי פוליטי עמוק. ההתנגדות במעגל הקרוב ובמעגלים הרחבים יותר מנעה את התכנית, יש שיאמרו מלהיבה ויש שיאמרו ילדותית, הזו.

שבע שנים לאחר מחאת קיץ 2011 ועדיין מרחפת השאלה המאוסה: "האם המחאה נכשלה?". אחרי שניקינו את הקלישאות הנכונות על מרחק הפרספקטיבה, על הטווח הארוך של שינויים חברתיים, ועל שינוי השיח, מעניין להתעסק במה נכשלה המחאה ההיא ומדוע.

רגב קונטס, דפני ליף וסתיו שפיר במסיבת עיתונאים בספטמבר 2011
ניר קידר
להמשך הפוסט

נתניהו, רחם על ילדי הגן

אין ברירה לבד מהרעיון ה"מוזר" של ממשלה הלוקחת אחריות על אזרחיה

מותה המזוויע של יסמין וינטה, הפעוטה בת השנה מפתח תקווה, עורר הורים ישראלים רבים למחאה. חודש וחצי עברו ומקרים נוספים של התעללות נחשפו, והפגנות רבות נערכו ברחבי הארץ. הדיון הציבורי העלה, בעיקר, פתרון אחד ויחיד להתעללויות: חובת שימוש במצלמות בגנים הפרטיים.

את המצב העגום בגנים היתה אמורה לשנות הקמת המועצה לגיל הרך. החוק קבע שעל הממשלה להקים את המועצה עד פברואר 2018. ועדיין, נכון להיום, לא הוקמה המועצה ולא נפגשה ולו פעם אחת. ממשלת ישראל ממהרת לאשר חקיקה לחיוב התקנת מצלמות בגנים, אבל לא מרחמת בעצמה על ילדי הגן.

ילדי גן בדרום הארץ
אילן אסייג
להמשך הפוסט

התלמיד נפתלי בנט, גש לבית הספר של הקיץ

פערים אדירים באחוז הזכאות לבגרות; מחסור במורים איכותיים בפריפריה; אחוזי הנשירה גדולים בבתי ספר חרדים וערבים; עלייה מינורית בזכאים לבגרות חמש יחידות במתמטיקה. פתח מחברת נפתלי בנט, אלה הם השיעורים שלך לחופשת הקיץ

בימים אלה יצאו כלל תלמידי ישראל לחופשת קיץ ארוכה. משרד החינוך מפעיל בשנים האחרונות את "בית הספר של הקיץ", קייטנות מסובסדות, הפועלות בבתי הספר. הרעיון מבורך, המחיר בהחלט שווה (כמעט) לכל נפש, האיכות עדיין ירודה, אבל זו הזדמנות לעבודת קיץ לתלמיד נפתלי בנט, שר החינוך של כולנו. בשבילו נפתח בית ספר ייחודי של הקיץ. אז שב בחדר ממוזג, השר בנט, פתח מחברת וכתוב את שיעורי הבית שלך לקיץ הקרוב.

אתה מדבר על הישגיות של תלמידי ישראל. בעיון באתר שהקים משרדך, "שקיפות בחינוך", ניכר שיש פערים אדירים בין התלמידים בישראל. ניקח לדוגמה את הנתון המשמעותי "אחוז הזכאות לבגרות מצטיינת". המשמעות שלו הוא תעודת בגרות שכל הורה ישראלי מאחל לילדיו. חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית, ציונים גבוהים ופתיחת דלתות כמעט לכל פקולטה באוניברסיטה. רשום לפניך, השר בנט: רבע מתלמידי רמת השרון מקבלים בגרות כזו. שדרות? רהט? אופקים? תלמיד אחד מ-200. המשמעות? לתלמיד רמת שרוני יש פי 50 סיכוי להגיע להשכלה גבוהה איכותית. מה תעשה בשנת הלימודים הקרובה בכדי לצמצם את הפערים הבלתי נתפסים האלה?

שר החינוך נפתלי בנט בפתיחת שנת הלימודים תשע"ו
ששון תירם
להמשך הפוסט

אורי משגב, אני נראה לך רך לבב?

כבר שנים שאני מקדם שותפות במרחב המזרח-תיכוני ושותפות יהודית-ערבית פוליטית. אני מזרחי, שגדל במשפחה ימנית, חי ומייצג שמאל בקהילות ששיעור ההצבעה בהן לשמאל אפסי, מוביל סדר יום במרצ שהביא לפריימריס פתוחים, ולגידול הדרמטי ביותר של המפלגה, ולהקדמת הבחירות. וכל זה מול ה"אומץ" הפובליציסטי של משגב

אורי משגב מאבד תקווה. בפעם המי יודע כמה הוא כותב את אותו המאמר המתייאש מהשמאל הקיים ומבקש לייבא לכאן מפלגה מנצחת, יפת בלורית ותואר, רצוי עם גנרלים בראשה. משגב משבח את רון חולדאי על מאבקו (המוצדק לחלוטין) באירוע מדיר הנשים של חב"ד. ובחיבור מניפולטיבי צולע משבץ אותי בתור הנבל בסיפור. מסתבר שאני רך לבב. וכל זאת למה? כיוון שהעזתי, ממש בלי קשר, לחבוש לרגע כיפה ברחובה של תל אביב, לברך ברכת הבדלה קצרצרה ולקשר את תוכנה להפגנת השחיתות אליה הוזמנתי.

משגב גם מפליג ומעלה באוב את קמפיין "הערסים באים". הוא זוכר תושבים משדרות משמיצים שמאלנים אשכנזים. מדובר בהבל גמור. בקמפיין צילמו את עצמם עשרות אנשי פריפריות, מזרחים, ערבים, דוברי רוסית, דתיים ועוד, מכל רחבי הארץ. הם הסבירו מדוע הם מרגישים שמאל, אך מתקשים למצוא את עצמם במפלגות הקיימות. הם הצטרפו למהלך ולמרצ, על מנת להפוך אותה לשמאל לכולם, פתוח ומגוון באמת. הכל מצולם וקיים ופתוח. אבל, למה לוותר על סיפור "יפה", בו תושבי שדרות נלחמים באשכנזים?

אורי משגב, אבי דבוש
חיים טרגן, מגד גוזני
להמשך הפוסט

ישראל, התעוררי: ערי הפיתוח הסמויות מן העין

אם ממשלת ישראל היתה שמה על ראש שמחתה את גיבורי עיירות הפיתוח היא היתה מתחילה באופן מיידי תכנית חומש של צמצום פערים בהשקעה ציבורית של עשרות מיליארדים

בשבוע שעבר התקיים יום הוקרה לעיירות הפיתוח בכנסת בהובלת חברי הכנסת מאיר כהן ואלי אלאלוף. שמחתי להשתתף ביום זה עם חברותי מתנועת הפריפריות דינה דיין ממצפה רמון, דניאלה חרמון מדימונה ואחרים.

במהלך היום חלקה הכנסת כבוד לעולים הוותיקים שבנו קהילות, משפחות ומוסדות מרשימים מאוד בתנאים לא פשוטים של מדינה צעירה באזורי גבול, מסוכנים לעיתים, ורחוק מהמרכז השלטוני והכלכלי בישראל. לראות את האזרחים המנוסים האלו מקבלים את הכבוד המגיע להם הוא רגע מרגש מאוד.

כיכר הרצל בדימונה
אילן אסייג
להמשך הפוסט

המבדיל בין הדתה להפחדה: מה הפחיד את רם פרומן בשבת?

הנסיון להפוך את השמאל ואת הליברליזם למונהג ומחובר לחילונים בלבד, חותר תחת הפרויקט עצמו, ונידון לכישלון. המבט על ההבדלה שעשיתי ככפייה דתית הוא דוגמה טובה לכך

במוצאי השבת האחרונה נאמתי בכיכר הבימה, בהזמנת המארגנים. מדובר בהפגנה השבועית כנגד השחיתות השלטונית של נתניהו ונבחרים אחרים. הגיעו כאלף אישה ואיש. כדי להגיע משדרות הייתי צריך "לכופף" את שעת יציאת השבת (אני לא נוסע בשבת, עקרונית). כשעליתי לדבר חשבתי שיהיה יפה שאוציא את השבת מול הקהל, ואקשר את הדברים למאבק בשחיתות. חבשתי כיפה ובירכתי גירסה קצרצרה ומאולתרת של הברכה האחרונה בהבדלה. "המבדיל בין אור לחושך, בין היום השביעי לששת ימי המעשה, המבדיל בין קודש לחול". זהו. פחות מחצי דקה. היו מי שענו אמן. מיד אחר כך הכנסתי את הכיפה לכיס והסברתי שזו המשימה שלנו. לעשות את האבחנה הזו, בין אור לחושך, בין נכון למוטעה, בין לגיטימי ושאיננו.

אתמול התברר לי שאליבא דיו"ר הפורום החילוני, ד"ר רם פרומן, מדובר בכפייה דתית, בהדתה, ובהתקפה על משתתפי ההפגנה. את רם אני לא מכיר באופן אישי, אבל שותף בקידום שינויים בתחומי הדת והמדינה. יש מאבקים רבים על דמותה של החברה הישראלית. אני בעד נישואים וגירושים אזרחיים, שוויון לנשים, להט"ב וכל אדם, הסדר חדש בנוגע לשבת שיכלול, תחבורה ציבורית בשבת, פתיחת עסקי תרבות ופנאי ויותר סמכות לרשויות מקומיות וקהילתיות.

אבי דבוש מניח כיפה בהפגנה נגד השחיתות השלטונית בשבוע שעבר
עמוד הפייסבוק של אבי דבוש
להמשך הפוסט

האמת המטרידה על Airbnb

דיור הוא זכות חברתית בסיסית ולא אפיק השקעה למתי מעט. למען רוב הישראלים יש להגביל, למסות ולהקטין את מלאי הדירות שמשמשות אתרים כגון Airbnb ועוד שדוחקים את השוכרים החוצה מבתיהם

אני תמיד חשדן כשמדברים על הציבור המוחלט הזה שמכונה "כולנו". כתבתי ומחקתי "כולנו מכירים את תופעת הAirbnb". האמת היא שקרוב לוודאי ששכני, בשדרות, לא שמעו על שירות ההשכרה הזה מימיהם. ועדיין, מדובר בתופעה בעלת היקפים עצומים בערים הגדולות של העולם המערבי. מסתבר שלתופעה החדשנית יש גם צללים ארוכים ומטרידים.

לאחרונה, עיריית ברצלונה העלתה הילוך במאבקה בהפיכת דירות מגורים לדירות לתיירים דרך אתרים כמו Airbnb ואחרים. לאחר שמספר רב של דירות יצאו משוק השכירות ויצרו אזורי רפאים שמאוכלסים על ידי תיירים זמניים לרוב העירייה העבירה תקנה שמחייבת בעלי נכסים שמושכרים דרך Airbnb לתיירים להירשם בעירייה, לשלם מסים מקומיים גבוהים יותר ולעמוד בדרישות אחזקה.

לוגו Airbnb במשרדי החברה בסן פרנסיסקו
גבריאל לורי / רויטרס
להמשך הפוסט

בשביל מה צריך פסטיבל אם מירי רגב לא שולטת בו

שרת התרבות אוהבת את הפריפריה, כל עוד היא "שלה" - כנועה ומוקירת תודה. הפריפריאלי, בעיניה, צריך להיות מבוסס כולו על סימני המסורת, הדיכוי והעוני "הנכונים". הבעיה מבחינתה היא שפסטיבל קולנוע דרום איננו כזה

השבוע הוא שבוע חגיגי בשדרות. שימו לרגע בצד את המלחמה המתרחשת כאן, עם כל הקושי העצום שבדבר. יש בשדרות חיים גם מחוץ למלחמה הזו, שמתגברת מאוד לאחרונה. השבוע יתקיים פסטיבל קולנוע דרום ה-17 בשדרות. מדובר בפרויקט תרבותי יוצא דופן, בהובלת הסינמטק המקומי, בית הספר לקולנוע במכללת ספיר ושל תושבי שדרות והנגב המערבי. בשבילנו, מדובר בחגיגה צבעונית של ממש, עם אירועי רחוב והקרנות בסינמטק וברחבי העיר.

כנגד המפעל הזה יצאה דווקא שרת התרבות שלנו, מירי רגב. כן, ממש אותה שרת תרבות שיוצאת השכם והערב כנגד מוסדות התרבות במרכז, ומבטיחה צדק לתושבי הפריפריה בישראל. אותה שרת תרבות שלא טרחה להגיע לכנס שדרות האחרון, למרות שאישרה הגעה, ולא מתכוונת להגיע גם הפעם לפריפריה החברתית והגיאוגרפית בשדרות.

שרת התרבות רגב בפסטיבל הסרטים בחיפה ב-2015
רמי שלוש
להמשך הפוסט

נתניהו וליברמן מסוגלים לעשות את הדבר הנכון בעזה?

זה הזמן לעצור את המלחמה הבאה. המלחמה שאני נגדה, עוד לפני שפרצה, כי היממה האחרונה היתה יממה של מלחמה, אבל כזאת שיכולה להביא אותנו למצב שטרם ראינו

רק אנשי עוטף עזה זוכרים: "צוק איתן" החל באופן רשמי ב-8 ביולי, אבל כבר בשבועיים שלפניו היתה כאן מלחמה. כאן בשדרות. כאן בנגב המערבי. כאן, מעבר לגדר, בעזה. היממה האחרונה היתה יממה של מלחמה. ירי של מאות רקטות, ומאות הפצצות של חיל האוויר.

זה הזמן להצגה הקבועה: ראש ממשלתנו ושר בטחוננו ייעטפו באיזה יוניקלו (המזגנים בשיא בעונה הזו) ומבט נחוש, ויעשו שעות בחמ"לים. ללוות כל גיחה וכל תצלום אויר של פגיעה. הסוקרים יספרו עליות מנדטים. כולם רוצים נתח מהמלחמה.

חבלן משטרת ישראל בזירת נפילת רקטה בעוטף עזה, אתמול
דוברות משטרת ישראל
להמשך הפוסט

חקלאי עוטף עזה תחילה

שוב עומדים חקלאי עוטף עזה מול שוקת שבורה ומול מענה לקוי ביותר של ממשלת ישראל. אותה ממשלה שמונעת כרגע פיצויים מאותם חקלאים

טרור ההצתות כבר גבה אלפי דונמים של שדות חיטה בכל אזור עזה. חלקות שלמות של נחל עוז, מפלסים, כפר עזה ויישובים אחרים, הושחתו כליל. לאחר הפחדים מרקטות למיניהן (קסאמים, גראדים, פצמ"רים) ומנהרות טרור, העפיפונים תפסו את המקום הראשי ברייטינג החרדות.

כל זה לא מפריע למשרדי החקלאות והאוצר להתדיין על הפיצויים של קציר החיטה המוקדם, שנאלצו חקלאי האזור לעשות, על מנת למנוע את התכלותה בשריפה. משמעות הקציר המוקדם הוא ירידת ערך משמעותית של החיטה. צריך לדייק: המחלוקת איננה על גובה הפיצויים, אלא על עצם מתן הפיצויים עבור נזקי הקציר המוקדם.

שדות ניר עוז על רקע שכונת סג'עייה בעזה
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

הבלוף של כחלון וההצלה של חוק גבעת עמל

מבעד למסך הערפל הזה צריך לחזור לאמת הפשוטה, שבית הוא צורך אנושי וחברתי. שמקום להיות בו, לטפח, לצמוח, לבלות זמן שקט ולחלוק את רגעי השמחה הוא לא עוד מוצר בסופרמרקט של החיים. הוא אחד הבסיסים שלהם

בין כל הכותרות המדיניות הגדולות הסתתרו השבוע שתי כותרות כלכליות. האחת זכתה, ועוד תזכה, להדהוד. השנה האחרונה הסתיימה בירידת מחירי הדיור הממוצעים. אמנם רק 0.1%, אבל מסתמן שינוי מגמה קל. השנייה היתה צנועה בהרבה. ועדת הפנים השלימה את הכנת חוק פיצוי דיירי גבעת עמל, והעבירה אותו להצבעה בקריאה ראשונה. מדובר בהצעת חוק פרטית אמנם, אבל היא זכתה לגיבוי של שר האוצר ושרת המשפטים וכן תמיכה רחבה בקואליציה ובאופוזיציה.

התרגלנו לדבר על דיור מתוך הגיון של שוק. היצע, ביקוש, מדדים. הרבה מהססמאות ומהדיבור בנושא הן מנקודת מבט של צרכנים. איזה מוצר עדיף, איזו עסקה שווה, איך לא יוצאים פרייארים. במשקפיים הללו מדובר בחדשה מקרו-כלכלית, למול ידיעה מתחום הרווחה, על פיצוי כמה אומללים שאיבדו את ביתם.

הפגנת פעילים נגד פינוי תושבי גבעת עמל מבתיהם ב-2014
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

ליברמן רודף העפיפונים: אולי יש אופציה אחרת?

בראשית היו הקסאמים, ואז הגיעה "כיפת ברזל". ואז איום המנהרות ההולך ונבלם. ועכשיו העפיפונים, גם להם ימצא הפתרון. אחר כך אולי רחפנים, וחדירות המוניות של הגדר, כלבי תופת ושריפת צינורות גז. הכל כדי לבלום את האיום ושבסוף ננצח את כל המרצחים, שלא נסבול כל פגיעה בריבונות ושאנחנו חזקים מאי פעם

וידוי: אין לי טלוויזיה. כבר שנים שאני לא מחובר לערוצים ולתוכניות האקטואליה. אולי בגלל זה כל צפייה מתמיהה אותי. במוצאי השבת שעברה, אני נשבע, צפיתי בשר הביטחון של כולנו, אביגדור ליברמן, ב"פגוש את העיתונות". הוא נשאל על טרור עפיפוני התבערה והגיב, שוב ושוב, בחיוך רחב ש"ביום שישי נחת רק עפיפון אחד". זה היה הדבר היחידי שהיה מוכן לומר בנושא. היה לו טון של נושא בשורה לעם, הישג יוצא דופן של המערכת הביטחונית. ממש אותו טון זחוח של חמישי האחרון, עם אופוריית מבצע "בית הקלפים" בסוריה, נגד המטרות האיראניות.

חשבתי על התשובה של ליברמן. חשבתי עליה, כי מדובר בעניין קיומי בשבילי ובשביל קהילתי, בשדרות ועוטף עזה. מדובר בקיומם הנפשי של ילדי, המסויטים לאחרונה בשל עפיפוני התבערה. מדובר בקיום הכלכלי של רבים מחברי, חקלאים של הנגב המערבי, ששדותיהם המשובחים מוצתים השכם והערב. ההצהרה הזחוחה של ליברמן לא החזיקה הרבה. עבר עלינו עוד שבוע של הצתות בהיקפים גדולים. אבל, היה ברגע הזה איזה מימד גרוטסקי. אם זה לא היה עצוב וקיומי, זה היה מצחיק, מצחיק מאוד. הצבא החזק במזרח התיכון עסוק בפיתוח כיפת ברזל נגד עפיפונים...

שר הביטחון ליברמן בסיור בעוטף עזה בסוף אפריל
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

הילד מרמלה הוא לא הילד של כולנו

על מנת שאלאור אזריה, שגדל ברמלה במערכת חינוך דלת אמצעים והישגים יהפוך ל"מישהו", הוא היה צריך לירות כדור בראש של פלסטיני מדמם, בקסבה של חברון

מה המשותף לנתיבות, עכו, רמלה, כסייפה, באר שבע ובני ברק? כולן ערים בפריפריות החברתיות והגאוגרפיות של ישראל. כולן גם מככבות בתחתית דירוג ההישגים הלימודיים, במדד השנתי שפורסם באתר "מדלן", ומורכב משקלול ציוני המיצ"ב והבגרות בישובים בישראל.

בצמרת הדירוג, 20 ישובים, אף לא אחד מהם ישוב דרומי, ורובם המכריע מאשכול חברתי- כלכלי 7 ומעלה (כלל ישובי ישראל מדורגים סוציו-אקונומית, כאשר 1 בתחתית ו-10 בראש). גבעתיים, רעננה, תל אביב, הוד השרון ועוד.

תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית ספר "אחוה" ברמלה
ניר כפרי
להמשך הפוסט

משק הפרפר השמאלני: היום שבו הפריפריה חוזרת למרכז

החלום שלי הוא ששכני ברחוב יערה בשדרות, מגוון של מבוגרים יוצאי קווקז, בני מנשה, יוצאי אתיופיה וסטודנטים, יראו בשמאל ובערכיו הדבר הנכון בשבילם

זוכרים את תיאורית משק כנפי הפרפר? הרעיון פשוט: משק כנפי פרפר במקום אחד בעולם יכול, בשרשרת תגובות, לייצר סופה בצידו השני. אני בטוח שכמה פרפרים נופפו בעוצמה ב-22 במרץ האחרון. זה היה היום של הבחירות לראשות מרצ. הייתי שבוע וחצי אחרי הסרת מועמדות, בכאב, השלמה ומבט קדימה. שנתיים לאחר שהתחלתי מהלך שהביא לבחירות הללו, פריימריס פתוחים והקדמת הבחירות. אבל, זה היה זמן לאופטימיות ולמעשים. והמבט הזה היה לאשקלון, שדרות, אופקים, רהט וירוחם.

בכל הערים הללו נפתחו קלפיות היסטוריות של מרצ, לראשונה אי פעם. הקלפיות הללו היו תוצאה של מפקד שלנו בערים הללו, ומאבק מול ועדת הבחירות של המפלגה. התחלתי באשקלון. ההורים שלי, דתיים תושבי המקום, ישבו שם בכניסה לקלפי ועקבו אחרי מתפקדי מרצ. אחרי שעה הם הגיבו בהשתאות למראה ההרכב האנושי של חברי מרצ בעיר. הרבה דתיים, נשים, אשקלונים ותיקים. הכל בהמרצתו של ינון ג'יבלי, יו"ר סניף מרצ, אשקלוני מבטן ומלידה, חובש כיפה, יו"ר ועד ההורים העירוני לשעבר.

אבי דבוש בוועידת מרצ, ינואר 2018
מגד גוזני
להמשך הפוסט