המבדיל בין הדתה להפחדה: מה הפחיד את רם פרומן בשבת? - הסמן השמאלי - הבלוג של אבי דבוש - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבדיל בין הדתה להפחדה: מה הפחיד את רם פרומן בשבת?

הנסיון להפוך את השמאל ואת הליברליזם למונהג ומחובר לחילונים בלבד, חותר תחת הפרויקט עצמו, ונידון לכישלון. המבט על ההבדלה שעשיתי ככפייה דתית הוא דוגמה טובה לכך

תגובות
אבי דבוש מניח כיפה בהפגנה נגד השחיתות השלטונית בשבוע שעבר
עמוד הפייסבוק של אבי דבוש

במוצאי השבת האחרונה נאמתי בכיכר הבימה, בהזמנת המארגנים. מדובר בהפגנה השבועית כנגד השחיתות השלטונית של נתניהו ונבחרים אחרים. הגיעו כאלף אישה ואיש. כדי להגיע משדרות הייתי צריך "לכופף" את שעת יציאת השבת (אני לא נוסע בשבת, עקרונית). כשעליתי לדבר חשבתי שיהיה יפה שאוציא את השבת מול הקהל, ואקשר את הדברים למאבק בשחיתות. חבשתי כיפה ובירכתי גירסה קצרצרה ומאולתרת של הברכה האחרונה בהבדלה. "המבדיל בין אור לחושך, בין היום השביעי לששת ימי המעשה, המבדיל בין קודש לחול". זהו. פחות מחצי דקה. היו מי שענו אמן. מיד אחר כך הכנסתי את הכיפה לכיס והסברתי שזו המשימה שלנו. לעשות את האבחנה הזו, בין אור לחושך, בין נכון למוטעה, בין לגיטימי ושאיננו.

אתמול התברר לי שאליבא דיו"ר הפורום החילוני, ד"ר רם פרומן, מדובר בכפייה דתית, בהדתה, ובהתקפה על משתתפי ההפגנה. את רם אני לא מכיר באופן אישי, אבל שותף בקידום שינויים בתחומי הדת והמדינה. יש מאבקים רבים על דמותה של החברה הישראלית. אני בעד נישואים וגירושים אזרחיים, שוויון לנשים, להט"ב וכל אדם, הסדר חדש בנוגע לשבת שיכלול, תחבורה ציבורית בשבת, פתיחת עסקי תרבות ופנאי ויותר סמכות לרשויות מקומיות וקהילתיות.

אני בעד הדברים הללו לא בגלל הפורום החילוני או שיקול פוליטי. אני בעדם בגלל התפישה האנושית והיהודית שלי. חבר כתב השבוע: "אני רוצה לחיות בחברה שבה ברחוב אחד מתקיימת הכנסת ספר תורה ובשני מצעד הגאווה, ואולי אפילו חברים משתי הקהילות מכבדים זה את זה בשכנות טובה ושותפות באירועים". אני חותם על הדברים, וזה האקלים בו גדלתי, במשפחה דתית-מזרחית-ימנית. עסקתי בקידום תחבורה ציבורית בשבת, בסיוע ליצירת קואליציה נגד הדרת נשים, בקידום שוויון לזרמים ביהדות, ועוד. בגלל שאני אוהב כל כך את הישראלים, וגם את המסורת היהודית.

דווקא בשל כך, התגובה של ד"ר פרומן חשובה במיוחד. כי חשוב מאוד להבדיל בין המאבקים האלה ונוספים, המקדמים חופש ונותנים לכלל האמונות, כולל החילוניות, מקום של כבוד, ובין מאבק בכל ביטוי דתי-תרבותי. מקום לכל המסורות והאמונות הוא מקום פתוח ומכיל שמקדש את המגוון והייחודיות. אני מבין את המקום ממנו צומחת הרגישות המיוחדת לטקסים יהודיים, אבל משוכנע שאם הייתי מוסלמי המספר על שבירת צום הרמדאן ומוסיף ברכה מתאימה וקושר לאירוע, או בודהיסט, שהיה מבקש להתחיל ברגע של שתיקה ומדיטציה, זה לא היה מעורר התנגדות כזו. והלוואי שירבו גם כאלה.

חשוב לא פחות: מדובר באיוולת פוליטית. אני רואה את עצמי שותף לבניית כוח ציבורי משפיע לקידום צדק כלכלי וחברתי, שלום ודמוקרטיה, לקידום הפרדת דת ומדינה ושוויון בפני החוק. לשם כך, יש צורך לבניית מחנה פוליטי שיש בו מקום לכל מי שמזדהה עם מטרותיו: דתיים, חילונים ומסורתיים (כמוני), נשים וגברים, יהודים וערבים, אנשי מרכז ואנשי פריפריה. הדבר הזה לא יקום ולא יהיה אם נבקש להפוך את כ-ו-ל-ם לפלקט אחיד. זה לא ערכי, וגם לא פרקטי פוליטית.

הנסיון להפוך את השמאל ואת הליברליזם למונהג ומחובר לחילונים בלבד, חותר תחת הפרויקט עצמו, ונידון לכישלון. כל המקרים העולמיים המוצלחים והכושלים מעידים כך. לכן, ההבדלה בין הדתה ובין הפחדה מכל סממן מסורתי, היא הבדלה ואבחנה פוליטית חשובה ומפתח קריטי לשמאל ישראלי מחובר ומצליח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#