מי מפחד מהנכבה? - הסמן השמאלי - הבלוג של אבי דבוש - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מפחד מהנכבה?

מי כמונו, היהודים, מבינים את עוצמת הזיכרון? לכן אנחנו צריכים להבין שהוא לא ימחק אלא רק יתגבר, והדרך לטפל בו היא פשוט להכיר בעצם קיומו

תגובות
נכבה
AP

הנשק החזק בעולם הוא הזיכרון. מי כמו העם היהודי מוכיח את זה. אנחנו אלופי העולם בזיכרון לטווחים ארוכים. כך נראה לוח השנה היהודי. אסופה של מועדים, חגים וימי זיכרון. הכל מתערבב. הזיכרונות מכינון העם, לפני קרוב ל4,000 שנים, ביציאת מצרים, ומשם מרידות, חורבן בתי המקדש, ועד השואה וזיכרון חיילי צה"ל משבעים ואחת שנות עצמאות מודרנית. אפילו השבת שלנו מבוססת על הציווי "שמור וזכור". ביהודית, אין עשייה ללא זיכרון.

אולי זו הסיבה שאנחנו מפחדים כל כך מהנכבה, זיכרון האסון הפלסטיני של 1948. אנחנו מבינים את העוצמה שבזיכרון, והסבתא הפלסטינית עם המפתח ותמונת הבית שנחרב, מאיימת יותר ממיליון רקטות משופרות.

אולי זו הסיבה שאנחנו חייבים לתת מקום לנכבה בתודעה הלאומית שלנו. כי אנחנו מבינים שאי אפשר לנצח זיכרון בטנקים ופצצות חכמות. שאי אפשר לנצח אותו באמצעות חוקים. שמה שיותר חזק מזיכרון לאומי, הוא זיכרון לאומי מאוים, נרמס, ונדחק בפקודה.

זו בדיוק הסיבה שגם אם זה מפחיד אותנו, אנחנו חייבים, לכל הפחות, לתת מקום, לראות ולהקשיב, לסיפור הנכבה. למצוא את הדרך לצאת מהרעיון והאימה, שסיפור העצמאות שלנו וסיפור הנכבה הם רק סיפורים מתנגשים, המבטלים זה את זה.
נולדתי וגדלתי באשקלון של סוף שנות השבעים ושל שנות השמונים. שמעתי על ההיסטוריה המפוארת של העיר. לקחו אותנו לראות סרקופגים רומאיים במרכז אפרידר ובפארק. לימדו אותנו על ההיסטוריה הפלישתית ועל שמשון שסיים את חייו באיזור. כל זוג עמודים היה בעינינו כעמודי שמשון. על הפלסטינים שחיו מאות שנים באזור, שמענו הרבה פחות. 

לקח לי זמן לחבר את הבתים הערביים שחלק מחברי חיו בהם, וזכו מן "ההפקר", ומרכז "העיר" שבו המסגד העתיק והחאן, ובין הבנה שעד לפני שנים לא רבות היה כאן ישוב משגשג. מג'דל היה ישוב שהוקם בסביבות 1300 על ידי הממלוכים, ויושב על ידי ערבים מוסלמים ברציפות עד 1950, שנה בה גורשו הפלסטינים שנותרו בעיר, לרצועת עזה ולכיוון רמלה.

לקח לי זמן להבין את הקשר בין רצועת עזה, כפי שאנחנו מכירים כיום, לנכבה. את הדרך בה איבדו הבדואים בנגב את האדמות והכפרים שלהם, בדרכי רמייה וכח. את הקהילות והמשפחות שאיבדו את בתיהם לנצח. את השבר הפלסטיני, בין המדינות הערביות שהבטיחו ניצחונות מפוארים (ולשמחתי, נחלו מפלה) ובין ישראל הצעירה שנבנתה גם מחורבנם.

נכבה
טל כהן

יש מגוון דרכים להתמודד עם הצללים הללו. יש את הדרך האמריקאית, שמוחקת ודורסת את זיכרון הילידים ואחריהם את זיכרון צאצאי העבדים השחורים. לעשות את זה, בשיטה האמריקאית, דורש הרבה אלימות. והמחיר הוא אלימות ונתק גדולים בהרבה. והם מתפוצצים שם ברעש גדול, ברמה יומיומית כמעט.

יש מודלים אחרים. קנדה, למשל, שמתמודדת עם עברם של העמים הילידיים בשטחה ומנסה למצוא את הדרך לפיצוי ותיקון. גם אוסטרליה נמצאת על הנתיב הזה, מול הילידים האבוריג'יניים. לא מדובר בדרך קלה. מדובר בהתמודדות מתמשכת, פותחת פצעים, שמובילה לעיתים לאי הבנות נוספות. אבל, ואת זה אנחנו מכירים מהחיים הפרטיים והקהילתיים שלנו, זו הדרך היחידה לתיקון אמיתי.

חלק משמעותי מהיהדות שלי, מהציונות שלי, מהישראליות שלי ומהפטריוטית שלי, כוללת זיכרון וחינוך לזיכרון. לתת מקום לסיפור נוסף, קשה ומאיים, לצד הזיכרונות הללו, לא יהפוך אותנו לפחות מכל אלו. הפוך לגמרי. הוא יכול לחזק אותנו ולאפשר לנו חיים ארוכים ומשגשגים במזרח התיכון. 

מפחדים מהנכבה? בואו נתמודד. נתחיל בלמידה והקשבה. ואז נוכל גם לתקן. בלי לבטל את מי שאנחנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#