מבעד לעשן, שדרות חייבת אופק

רובנו, תושבי הנגב המערבי, מוכנים לחרוק שיניים כל עוד נדע שפנינו למקום טוב יותר. הבעיה היא שאנחנו ממש לא יודעים את זה. למעשה, יש לנו סיבות רבות לחשוב ההיפך

אבי דבוש
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שדרות, אתמול. כוחות הקומנדו תוגברו מחשש לחדירת מחבלים
שדרות, אתמולצילום: אליהו הרשקוביץ
אבי דבוש

בכל סבב לחימה מראיינים בתקשורת תושבים "מן השורה" בשדרות ובעוטף עזה. אמירה שתמיד שגורה בפיהם היא שהם מוכנים לעוד הרבה ימים של מתח, ביטול לימודים, פיצוצים וחרדות - אם זה מה שיוביל סוף-סוף לשקט המיוחל, אותו שקט שילדי שדרות מעולם לא חוו. מחקרים שנעשו לאורך השנים, אנשי טיפול וכל מי שיש לו ילדים, יודעים לספר עד כמה החיים תחת חרדה, אי ודאות וסכנות - מזיקים לנפש. הנזק הכלכלי גדול מאוד ואובדן ימי הלימודים גובה מחיר אף הוא. ועדיין, רובנו מוכנים לחרוק שיניים כל עוד נדע שזה מוביל אותנו למקום טוב יותר. הבעיה היא שאנחנו ממש לא יודעים את זה. למעשה, יש לנו סיבות רבות לחשוב שההיפך הוא הנכון.

חברי מימין נוהגים לומר בדיונים פוליטיים, שהצמרת המדינית "מבזבזת" את הנכונות האזרחית למבצעים צבאיים ארוכים יותר. עוד הם טוענים שהסיבה שאין סוף לסבבי האלימות והירי היא שממשלות העשור האחרון לא גבו מחיר מספיק גבוה מחמאס והארגונים הנוספים. לכן, לשיטתם, הם ממשיכים לנקוט באלימות כלפי אזרחי העוטף מבלי לחשוש מהמחיר.

הבעיה היא שהעובדות לא כל-כך תומכות בטענות האלה. לפי נתונים שאסף אלחנן מילר, חוקר ב"פורום לחשיבה אזורית", בעשור האחרון נהרגו יותר מ-3,000 פלסטינים רק במבצעים הגדולים ברצועה: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן". עליהם יש להוסיף יותר מ-16 אלף פצועים. מאז שהחלו ההפגנות השבועיות על גדר הגבול ב-2018 נהרגו בהן יותר מ-300 פלסטינים, מהם עשרות קטינים, ונפצעו לא פחות מ-27 אלף, מהם עשרות שעברו קטיעת איברים. בראיון לציון שנה לכהונתו כמפקד אוגדת עזה, נשאל תא"ל אליעזר טולדנו אם הוא מבין מדוע העזתים ממשיכים להפגין כל שבוע על הגדר. בתשובה כנה, למרבה המבוכה, הוא ענה שלא. מי שלא מבין את העומדים מולו, לא יוכל להשפיע על המציאות.

שדרות, הבוקר
שדרות, הבוקרצילום: אליהו הרשקוביץ

ברצועת עזה גרים כשני מיליון אנשים, כמחצית מהם קטינים. עזה מונהגת על ידי חמאס ופועלים בה עוד ארגונים שהם קיצוניים אף יותר ממנו בגישתם המדינית והצבאית. אני לא תמים ולא חדש באזור. גורמים פוליטיים פלסטינים מרוויחים מהמשך האלימות, גם מתוך אמונה בצדקת דרכם, ולרוב מתוך העובדה שהם יכולים לעשות הון פוליטי מהמשך אי הוודאות והשליטה שלהם במשאבים המועטים שקיימים ברצועה. ועדיין, אולי כמה עובדות יוכלו לעזור לאוגדונר טולדנו להבין את המוטיבציה של רבים מהעזתים, אלה שאינם קשורים לארגוני טרור, להפגין יותר משנה בכל יום שישי:

לפי נתוני התאחדות האיגודים המקצועיים הפלסטיניים, שיעור העוני בעזה הוא יותר מ-80% ושיעור האבטלה 54.9%. לפי נתוני האו״ם מ-2018, כ-68% ממשקי הבית בעזה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, וזאת למרות שכמעט 70% ממשקי הבית מקבלים סיוע במזון מגורמי הסיוע. יותר ממיליון עזתים מקבלים סיוע מהאו"ם במזון. משרד הבריאות בעזה דיווח ב-2019 על מחסור של יותר מ-50% בתרופות וציוד רפואי. אספקת חשמל סדירה אפשרית רק 4-6 שעות ביום. עוד ב-2015 דווח ש-96.4% ממי השתייה בעזה אינם ראויים לשתייה. רבע ממקרי התחלואה קשורים לאיכות המים וארגוני בריאות בעולם מזהירים מפני התפרצות מגפה או משבר בריאות חמור בקרוב. עוני ויאוש, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, הם מתכון רע מאוד לשקט ויציבות.

מה עשינו עם חלון ההזדמנויות המדיני לאחר צוק איתן? מה עשינו עם החלון שבו התהדרו נתניהו ויעלון, כשגנץ ניצב לידם? איך השקענו את הנכונות האזרחית לשלם מחירים בתנאי שהם יובילו למצב טוב יותר? בזהירות אפשר לומר שההזדמנויות והנכסים הללו פשוט בוזבזו. את דברי הרהב על הפלת חמאס, "חיסול הנחש מראשו" ושאר להג גברי בזמנים מתוחים, אפשר לשים בפח האשפה של הרטוריקה הפוליטית הריקה. האמת היא שלממשלות הימין אין שום כוונה למוטט את חמאס. את מדיניות הממשלה והקבינט אפשר לראות בשטח, למרות שהם לא מוצאים לנכון להגיד אותה באופן ישיר לציבור הישראלי שמשלם את מחיריה: הימין מקווה לייאש את תושבי עזה בתקווה שהם יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות או יהגרו מתוך המצוקה הקשה. אכן, מי שיכול (והם לא רבים מאוד) מהגר. אבל התקווה, המלווה בצעדים אלימים וקשים, שהפלסטינים יעלמו או ישכחו את גאוותם הלאומית ושאיפותיהם, היא ילדותית ואין לה שום בסיס בהיסטוריה של קיומנו כאן. במלים פשוטות, זו הזיה. ואת מחיריה משלמים הילדים והאזרחים משני צדי הגדר.

אנחנו צריכים להכיר במציאות חיינו כאן: לא יהיה סוף למעגל הדמים מבלי הסכם פוליטי שיביא שגשוג והישגים לשני הצדדים. בתחילה "הסדרה", לאחר מכן "הסדר מדיני" ולאחריהם "פיוס" שיוביל אל המלה האסורה: "שלום". כל אסטרטגיה אחרת היא בגדר פנטזיה. הקיום היהודי במזרח התיכון שלוב לבלי הפרד בקיום הפלסטיני. לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהילים, כד' א') - אנחנו צריכים למצוא את הדרך לקיום זה לצד זה לטובת כולנו.

לחברי בשמאל צריך להגיד ביושר: לא מספיק להצביע על הבעיות, הטעויות ואפילו על אי הצדק של חלק מפעולות ממשלות הימין. צריך להישיר מבט אל המצב הנוכחי ולא להציע את סיסמאות מחנה השלום של שנות התשעים. עלינו להציע מתווים שישימו דגש על ביטחון האזור, להסביר איך ניתן ליצור קואליציה ישראלית שתקדם הסדר מדיני, וגם להתמודד עם העובדה שהצרות לא התחילו ב-67'. את הקשר הרגשי של יהודים לארץ ישראל אי אפשר פשוט להעלים במחי חתימה על הסכם שיתלוו אליו חומות גבוהות שיקרעו את הארץ. גם אי אפשר להתחמק מסוגיית הפליטים, הכרה בנכבה ויחס רציני למקומות הקדושים. דרוש לנו הסכם שהאדם הפשוט עומד במרכזו, ולא אנשי עסקים שמפנטזים על רווחי כוח עבודה זול. הסדר מדיני צריך לשפר את חייו של האזרח, לא רק לפנות אל חוש הצדק המוסרי החשוב. בקצרה, דרוש לנו חזון מדיני רציני שלא מתחמק מסוגיות הליבה, ומציע שגשוג לפריפריות ולא רק לאליטה הכלכלית.

הדגש של הימין על ביטחון הוא דגש שמגיע ממקום נכון. הסכמים מדיניים ותהליכי שלום הם הבסיס לביטחון. זו היתה הדרך של בגין מול מצרים, ושל רבין מול ירדן והפלסטינים. זו היתה הסיסמה של נתניהו ב-1996 "עושים שלום בטוח". כולנו כבר יודעים מה הפער בין הסיסמאות שלו לבין המציאות. פוליטיקה טובה קשורה למציאות. היא מספקת מענים ופתרונות אמיתיים לאנשים אמיתיים. דמוקרטיה מאפשרת להזיז הצדה מי שלא מצליח להביא פתרונות כאלה, מימין או משמאל. היום כבר ברור לאזרחי ישראל ולתושבי שדרות נחוץ שינוי פרסונלי, אך בעיקר שינוי דרך.

אבי דבוש

אבי דבוש | |הסמן השמאלי

שדרותי. אב לשני בנים. מנהיג כבר עשור וחצי פרויקטים ומאבקים חברתיים-כלכליים, סביבתיים ומדיניים, בפריפריות. ממייסדי מועצת הנגב ותנועת הפריפריות. ראש מטה הפריפריות במרצ. התמודד ב-2018 בבחירות לראשות המפלגה. גבאי בית כנסת. יועץ ארגוני. חושב שהגיע הזמן שמבנות ומבני עניים תצא תורה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ