בלוגים

בורג במערכת / הבלוג של אביטל בורג

האוצרות של ליסבון

ליסבון אינה יעד מרכזי לתיירות אמנותית, אך ברחביה מסתתרות לא מעט יצירות ייחודיות וחשובות מכל התקופות. חלק ראשון של מדריך בשני חלקים

6תגובות

לפני נסיעתי לליסבון ניסיתי לשווא לדלות מזיכרוני שמות של אולד מאסטרס שצמחו מפורטוגל. הרי ההיסטוריה שלה זוהרת כל כך, וספרד הסמוכה הנפיקה כמה מהמאסטרים האדירים של כל הזמנים. יכול להיות שההשכלה שלי דילגה על איזה צייר גדול ממערב חצי האי האיברי? חיפושי העלו חרס. כנראה במאות השנים שבהן האמנות קמה לתחייה עם גדולי הרנסנס של איטליה ושל ארצות השפלה, שבהן ולסקז צייר מאסטרפיס אחרי מאסטרפיס בשביל מלך ספרד, שבהן רמברנדט נפח רוח חיים בפורטרטים שלו, בפורטוגל היו עסוקים בטכנולוגיה. הם המציאו כלי ניווט באוקיינוס ובהם האצטרולב המתכתי הראשון, ספינות מפרש חדשניות ואפילו ספינה שיכולה לרחף בשמים (ה"פסרולה" הזכורה מ"דברי ימי מנזר" לסארמאגו).

רעש האדמה הגדול שהרעיד את הבירה ב-1755 השמיד את רוב היצירות שבית המלוכה הזמין מהאמנים המקומיים ואלו שיובאו מאיטליה, ככה שגם אם היו ברשותם עבודות חשובות, היום אי אפשר לראות אותן או ללמוד עליהן. גם כשחושבים על העבר הקרוב ועל ההווה של פורטוגל באמנות החזותית לא נדלקות הרבה נורות של שמות ידועים, בוודאי לא דומיננטיים כמו בתחום הספרות, סארמאגו ופסואה. יש את שתי הציירות החשובות ילידות ליסבון, פאולה ראגו (ילידת 1935), שהשתקעה בגיל צעיר בלונדון, ומריה הלנה ויירה דה סילווה (1908-1992), שחייתה רוב חייה בפריז, וזהו בערך.

פרט מתוך אוגוסטוס הקדוש מאת פיירו דלה פרנצ'סקה
להמשך הפוסט

המחשבה האינסופית

ג'ון ליף בת ה-86 מציגה בוויטני את מה שבתוך הראש שלה

תגובות

בפורטרט עצמי בעיפרון על נייר משנת 2006 דמותה של האמנית היא של אישה זקנה, עם ניצוץ בעיניים, חצי חיוך בזווית הפה, קצהו המחודד של העיפרון מופנה ישר אל משטח התמונה והופך לעיגול עם נקודה שחורה במרכזו.

כפי שהיא נשקפת ברישום, עשויה קווים דקים של שערות שיבה, דמותה של ג'ון ליף (June Leaf) מעוררת רצון לפגוש את הגברת בעצמה, לשתות איתה תה ולדבר על החיים ועל ציור. אבל התערוכה בוויטני מציעה הזדמנות טובה אפילו יותר ממפגש אישי עם האמנית  בת ה-86: היא מאפשרת מבט מעמיק אל תוך תהליך המחשבה והעבודה של ליף, וכך גם אולי כמעט אל תוך הלב שלה.

ג'ון ליף, Robert Enters the Room, 1973
Collection of the artist. Photograph by Alice Attie
להמשך הפוסט

בית על הגג

האמנית הבריטית קורנליה פרקר בנתה בית אחוזה אדום במוזיאון המטרופוליטן, היצירה המוצלחת ביותר בשנים האחרונות בגינה המפורסמת שעל גג המוזיאון

5תגובות

לקראת כל קיץ יש ציפייה דרוכה לגלות איזו עבודת חוץ תעלה השנה על גג מוזיאון המטרופוליטן. הגישה אל גינת הגג היא דרך גרם מדרגות צר אחד, וניכר שהמחשבה להפוך את הגג לשטח תצוגה נוסף עלתה זמן רב מאוד לאחר תכנונו המקורי של המוזיאון. משום כך, גם אם הגינה רחוקה מלהיות סוד שמור ותצוגת הקיץ היא אחד הפרויקטים שזוכים לפרסום הרב ביותר מטעם המוזיאון, יש תחושה של גילוי, ופרפרים בבטן, כשמטפסים במדרגות לקראת הנוף האהוב של סנטרל פארק והעיר מסביבו, ולקראת אותה יצירה שעומדת להתגלות על הגג.

לעתים בסוף הציפייה מגיע איזשהו פסל או מיצב אדיר ממדים, שאפשר להיכנס אליו ולשוטט בו, שהופך את הנוף מהגג למעורר השתאות אף יותר, כמו במבנה המראות המודולרי "עיר העננים" של תומס סרקנו שהוצג בקיץ 2012 או כמו במיצב הבמבוקים של התאומים מייק ודאג סטארן בקיץ 2010. מיצבים כאלה מספקים אחר צהריים הרפתקני לכל גיל ונחרטים בזיכרון הוויזואלי, אבל לא בהכרח בזה הרגשי. לעתים יש יצירה מינורית ומאכזבת, כמו ציור הרצפה מ-2013 של האמן הפקיסטני אימראן קורשי, שגם אחרי שהצלחת להבין מה היצירה והיכן היא, הרושם שהיא הותירה קטן מאוד עד לא קיים.

"Transitional Object (PsychoBarn)", קורנליה פרקר
Hyla Skopitz, The Photograph Studio, The Metropolitan, Museum of Art. Copyright 2016
להמשך הפוסט

שלוש המלצות לתערוכות בניו יורק

תערוכה קטנה, תערוכה גדולה ותערוכה ענקית

4תגובות

ציור זה כיף

נותרו רק ימים ספורים לראות את התערוכה "Afternoons" (אחרי צהריימים?) של אלנה סיסטו בגלריה לורי בוקשטיין בצ'לסי. סיסטו (ילידת 1952) עוסקת כבר שנים בציור סיטואציות יומיומיות מחיי סטודיו.

טיציאן, הכאת מרסיאס
להמשך הפוסט

כמו שהם

בזמן שג'קסון פולוק, דה קונינג וחבריהם יצרו את האתוס המופשט האקספרסיבי בניו יורק, חבורה של ציירים בחוף המערבי של ארצות הברית יצרו ציורים פיגורטיביים חדשניים לא פחות

14תגובות

שמו של ריצ'רד דיבנקורן לא עלה אף פעם בפי המרצים והאמנים בבתי הספר לאמנות שבהם למדתי בארץ, אך פה בארצות הברית הוא צייר שכל אמן וסטודנט לאמנות מכיר, כמנהיג הזרם של הציור הפיגורטיבי של החוף המערבי משנות ה-50 וה-60 (Bay Area Figurative Movement). העובדה הפחות ידועה היא, שדווקא צייר אחר מסן פרנסיסקו, ידוע עוד פחות מעבר לאוקיינוס, ושמו דייוויד פארק, הוא שייסד את התנועה.

התנועה, או החבורה, עמדה מנגד למופשט האקספרסיבי של ניו יורק של אמצע המאה ה-20, וחבריה חזרו לצייר מהתבוננות, או באופן ״יצוגי״ (representationally), תוך הפנמה של עקרונות ההפשטה והג'סטות הצבעוניות שהגיעו לשיאם תחת מכחולם של חברי האסכולה הניו יורקית. בגלריה של הניו יורק סטודיו סקול הוצגו בחודש שעבר עבודות של חברי התנועה מסן פרנסיסקו בתערוכה קטנה ואצורה היטב על ידי צמד הגלריסטים פרנסיס מיל ומייקל הקט. בפתח הקטלוג, שיצא במהדורה מוגבלת, הם מצטטים את דייוויד פארק שכותב ב-1957: "אמנות צריכה להיות עניין מטריד, ואחת מהסיבות שבגללן אני מצייר באופן יצוגי היא שזה גורם לתמונות להיות הרבה יותר מטרידות". ואכן, כמעט כל אחד מהציורים בתערוכה מצליח לטרוד, או מדויק יותר לומר לעורר, וכל אחד מהציירים והציירת עושה זאת בדרך ייחודית משלו. 

ריצ'רד דיבנקורן, טבע דומם עם ספר
להמשך הפוסט