בלוגים

בורג במערכת / הבלוג של אביטל בורג

האוצרות של ליסבון

ליסבון אינה יעד מרכזי לתיירות אמנותית, אך ברחביה מסתתרות לא מעט יצירות ייחודיות וחשובות מכל התקופות. חלק ראשון של מדריך בשני חלקים

לפני נסיעתי לליסבון ניסיתי לשווא לדלות מזיכרוני שמות של אולד מאסטרס שצמחו מפורטוגל. הרי ההיסטוריה שלה זוהרת כל כך, וספרד הסמוכה הנפיקה כמה מהמאסטרים האדירים של כל הזמנים. יכול להיות שההשכלה שלי דילגה על איזה צייר גדול ממערב חצי האי האיברי? חיפושי העלו חרס. כנראה במאות השנים שבהן האמנות קמה לתחייה עם גדולי הרנסנס של איטליה ושל ארצות השפלה, שבהן ולסקז צייר מאסטרפיס אחרי מאסטרפיס בשביל מלך ספרד, שבהן רמברנדט נפח רוח חיים בפורטרטים שלו, בפורטוגל היו עסוקים בטכנולוגיה. הם המציאו כלי ניווט באוקיינוס ובהם האצטרולב המתכתי הראשון, ספינות מפרש חדשניות ואפילו ספינה שיכולה לרחף בשמים (ה"פסרולה" הזכורה מ"דברי ימי מנזר" לסארמאגו).

רעש האדמה הגדול שהרעיד את הבירה ב-1755 השמיד את רוב היצירות שבית המלוכה הזמין מהאמנים המקומיים ואלו שיובאו מאיטליה, ככה שגם אם היו ברשותם עבודות חשובות, היום אי אפשר לראות אותן או ללמוד עליהן. גם כשחושבים על העבר הקרוב ועל ההווה של פורטוגל באמנות החזותית לא נדלקות הרבה נורות של שמות ידועים, בוודאי לא דומיננטיים כמו בתחום הספרות, סארמאגו ופסואה. יש את שתי הציירות החשובות ילידות ליסבון, פאולה ראגו (ילידת 1935), שהשתקעה בגיל צעיר בלונדון, ומריה הלנה ויירה דה סילווה (1908-1992), שחייתה רוב חייה בפריז, וזהו בערך.

פרט מתוך אוגוסטוס הקדוש מאת פיירו דלה פרנצ'סקה
להמשך הפוסט

המחשבה האינסופית

ג'ון ליף בת ה-86 מציגה בוויטני את מה שבתוך הראש שלה

בפורטרט עצמי בעיפרון על נייר משנת 2006 דמותה של האמנית היא של אישה זקנה, עם ניצוץ בעיניים, חצי חיוך בזווית הפה, קצהו המחודד של העיפרון מופנה ישר אל משטח התמונה והופך לעיגול עם נקודה שחורה במרכזו.

כפי שהיא נשקפת ברישום, עשויה קווים דקים של שערות שיבה, דמותה של ג'ון ליף (June Leaf) מעוררת רצון לפגוש את הגברת בעצמה, לשתות איתה תה ולדבר על החיים ועל ציור. אבל התערוכה בוויטני מציעה הזדמנות טובה אפילו יותר ממפגש אישי עם האמנית  בת ה-86: היא מאפשרת מבט מעמיק אל תוך תהליך המחשבה והעבודה של ליף, וכך גם אולי כמעט אל תוך הלב שלה.

ג'ון ליף, Robert Enters the Room, 1973
Collection of the artist. Photograph by Alice Attie
להמשך הפוסט

בית על הגג

האמנית הבריטית קורנליה פרקר בנתה בית אחוזה אדום במוזיאון המטרופוליטן, היצירה המוצלחת ביותר בשנים האחרונות בגינה המפורסמת שעל גג המוזיאון

לקראת כל קיץ יש ציפייה דרוכה לגלות איזו עבודת חוץ תעלה השנה על גג מוזיאון המטרופוליטן. הגישה אל גינת הגג היא דרך גרם מדרגות צר אחד, וניכר שהמחשבה להפוך את הגג לשטח תצוגה נוסף עלתה זמן רב מאוד לאחר תכנונו המקורי של המוזיאון. משום כך, גם אם הגינה רחוקה מלהיות סוד שמור ותצוגת הקיץ היא אחד הפרויקטים שזוכים לפרסום הרב ביותר מטעם המוזיאון, יש תחושה של גילוי, ופרפרים בבטן, כשמטפסים במדרגות לקראת הנוף האהוב של סנטרל פארק והעיר מסביבו, ולקראת אותה יצירה שעומדת להתגלות על הגג.

לעתים בסוף הציפייה מגיע איזשהו פסל או מיצב אדיר ממדים, שאפשר להיכנס אליו ולשוטט בו, שהופך את הנוף מהגג למעורר השתאות אף יותר, כמו במבנה המראות המודולרי "עיר העננים" של תומס סרקנו שהוצג בקיץ 2012 או כמו במיצב הבמבוקים של התאומים מייק ודאג סטארן בקיץ 2010. מיצבים כאלה מספקים אחר צהריים הרפתקני לכל גיל ונחרטים בזיכרון הוויזואלי, אבל לא בהכרח בזה הרגשי. לעתים יש יצירה מינורית ומאכזבת, כמו ציור הרצפה מ-2013 של האמן הפקיסטני אימראן קורשי, שגם אחרי שהצלחת להבין מה היצירה והיכן היא, הרושם שהיא הותירה קטן מאוד עד לא קיים.

"Transitional Object (PsychoBarn)", קורנליה פרקר
Hyla Skopitz, The Photograph Studio, The Metropolitan, Museum of Art. Copyright 2016
להמשך הפוסט

שלוש המלצות לתערוכות בניו יורק

תערוכה קטנה, תערוכה גדולה ותערוכה ענקית

ציור זה כיף

נותרו רק ימים ספורים לראות את התערוכה "Afternoons" (אחרי צהריימים?) של אלנה סיסטו בגלריה לורי בוקשטיין בצ'לסי. סיסטו (ילידת 1952) עוסקת כבר שנים בציור סיטואציות יומיומיות מחיי סטודיו.

טיציאן, הכאת מרסיאס
להמשך הפוסט

כמו שהם

בזמן שג'קסון פולוק, דה קונינג וחבריהם יצרו את האתוס המופשט האקספרסיבי בניו יורק, חבורה של ציירים בחוף המערבי של ארצות הברית יצרו ציורים פיגורטיביים חדשניים לא פחות

שמו של ריצ'רד דיבנקורן לא עלה אף פעם בפי המרצים והאמנים בבתי הספר לאמנות שבהם למדתי בארץ, אך פה בארצות הברית הוא צייר שכל אמן וסטודנט לאמנות מכיר, כמנהיג הזרם של הציור הפיגורטיבי של החוף המערבי משנות ה-50 וה-60 (Bay Area Figurative Movement). העובדה הפחות ידועה היא, שדווקא צייר אחר מסן פרנסיסקו, ידוע עוד פחות מעבר לאוקיינוס, ושמו דייוויד פארק, הוא שייסד את התנועה.

התנועה, או החבורה, עמדה מנגד למופשט האקספרסיבי של ניו יורק של אמצע המאה ה-20, וחבריה חזרו לצייר מהתבוננות, או באופן ״יצוגי״ (representationally), תוך הפנמה של עקרונות ההפשטה והג'סטות הצבעוניות שהגיעו לשיאם תחת מכחולם של חברי האסכולה הניו יורקית. בגלריה של הניו יורק סטודיו סקול הוצגו בחודש שעבר עבודות של חברי התנועה מסן פרנסיסקו בתערוכה קטנה ואצורה היטב על ידי צמד הגלריסטים פרנסיס מיל ומייקל הקט. בפתח הקטלוג, שיצא במהדורה מוגבלת, הם מצטטים את דייוויד פארק שכותב ב-1957: "אמנות צריכה להיות עניין מטריד, ואחת מהסיבות שבגללן אני מצייר באופן יצוגי היא שזה גורם לתמונות להיות הרבה יותר מטרידות". ואכן, כמעט כל אחד מהציורים בתערוכה מצליח לטרוד, או מדויק יותר לומר לעורר, וכל אחד מהציירים והציירת עושה זאת בדרך ייחודית משלו. 

ריצ'רד דיבנקורן, טבע דומם עם ספר
להמשך הפוסט

2016 בניו יורק - יש למה לחכות

בזמן שרוב הגלריות בניו יורק לא מקדימות לפרסם את תכנית התערוכות שלהן לעתיד הקרוב, המוזיאונים והמוסדות הגדולים ערוכים מראש עם לוח תערוכות מפורט. עיון בלוחות הללו מעורר ציפיות דרוכות לכמה מהתערוכות שהולכות לעשות את שנת 2016 בניו יורק למרגשת לפחות כמו קודמותיה. הנה ארבע מהן

אגף חדש, עבודות לא גמורות

אם האירוע המוזיאלי הגדול של 2015 היתה הפתיחה המחודשת והמתוקשרת של מוזיאון הוויטני לאמנות אמריקאית במשכנו החדש והמתוכנן לעילא באיזור המיטפקינג, האירוע של 2016 יהיה כנראה מה שיבוא במקום הוויטני בביתו הקודם בבניין הברוואר ההיסטורי באפר איסט סייד. מוזיאון המטרופוליטן ישיק במקום את הענף המודרני והעכשווי שלו, ובכך ירחיב בהרבה את פעילות התצוגה והמחקר שלו בכל מה שקשור לאמנות מהמאה הנוכחית והקודמת. התחושה הכללית שאין צורך בעוד מוסד לאמנות בת זמננו בעיר הגדושה במומה, גוגנהיים, ניו מיוזיאום ושורה ארוכה של מוזיאונים וגלריות עכשוויות אחרות, מתרככת קצת כשקוראים שהתכנית לתערוכת ההשקה באגף החדש תביא יחדיו אמנות משל טיציאן בן הרנסנס ועד האמנית העכשווית ז'נין אנטוני. כפי שמשקף שמה של התערוכה, "Unfinished: Thoughts left visible", היא תבחן את השאלה 'מהי יצירה גמורה?' ואת מגוון הדרכים בהן אמנים השאירו את העבודות שלהם 'לא גמורות' לאורך השנים. היד של האמן, המחשבות שלו, יותר חשופים ביצירה לא גמורה, ועל כן רבים האמנים והחוקרים שמרותקים מעבודות כאלו. התערוכה מעוררת תקווה בכל מה שנוגע לעתיד של האגף החדש הזה: אם האוצרים שלו ישכילו להשתמש באוספים האנציקלופדים של המטרופוליטן לצד האמנות בת זמננו הם בטח יצליחו להשמיע קול יחודי במקום לפרוס שורה של תערוכות של אמנות עכשווית שיכולה להופיע בכל אחד מהמוזיאונים האחרים שבעיר. (18 במרץ – 4 בספטמבר)

Jan van Eyck (Netherlandish, ca. 1390–1441)
Saint Barbara, 1437
Metalpoint, brush drawing, and oil on wood
Koninklijk Museum voor Schone Kunsten, Antwerp
להמשך הפוסט

צייר לא רק של ציירים

מבחר נדיר בגודלו ואיכותו של עבודות של הצייר האיטלקי ג'ורג'יו מורנדי מוצג כעת בשתי תערוכות בניו יורק, שמציגות פנים ידועים יותר ופחות של אמן הניואנסים, הבקבוקים והאפורים

אף אחד מחברות הילדות הקרובות שלי לא נהפכה לדמות ציבורית מפורסמת, לפחות לא שידוע לי. מעולם גם לא קראתי את דפי יומני היקר מודפסים בעיתון. אבל אני מתארת לי שלו אחד מהדברים האלה היו קורים התחושה יכלה להיות דומה לזו של צפיה בשתי תערוכות גדולות של הצייר האיטלקי ג'ורג'יו מורנדי (1890 – 1964).

לא שאני גיליתי את מורנדי לפני כולם, ממש לא, שהרי מורנדי הוא אחד הציירים שהשפעתם על דורות הציירים שבאו אחריהם היא המשמעותית ביותר מבין כל הציירים במאה העשרים, "צייר של ציירים" היא הלא הקלישאה הנפוצה אודותיו. הציורים שלו חלחלו ללב ולעבודה של כל כך הרבה ציירים, ואני בטוחה שחלק הארי של הציירים האלה מרגישים כמוני, מרגישים שמערכת היחסים שלהם עם הציורים של מורנדי היא אישית, ישירה, שאין אף אחד שיכול להבין אותה, שמילים לא יכולות להצדיק אותה. אחת מחברותי הציירות אפילו הודתה בתחושת רכושנות וקנאה למורנדי כשתערוכה גדולה שלו עולה, בחוסר רצון לחלוק אותו עם הקהל הרחב. אבל שתי התערוכות שלו, שמוצגות במקביל במרכז לאמנות איטלקית מודרנית (CIMA) ובגלריה דיוויד זווירנר בצ'לסי, הן חגיגה אמיתית, מסוג האירועים בלוח השנה של האמנות בניו יורק שמצדיקים את הכסף הגדול שיש כאן למוסדות פרטיים.

פורטרט של ג'ורג'יו מורנדי
להמשך הפוסט

מכונה סנטימנטלית

האמן הדרום אפריקאי וויליאם קנטרידג' מציג בביאנלה באיסטנבול יצירה חדשה שמבוססת על נאום של לאון טרוצקי, וסיפר עליה בשבוע שעבר בהרצאה בניו יורק

לא רק בעבודות שלו, אלא גם בדרך שבה וויליאם קנטרידג' מדבר עליהן, ישנה מנה נכבדת של נדיבות. קנטרידג' הדרום אפריקאי, אחד מהאמנים המובילים בעולם, מציג כעת בביאנלה לאמנות באיסטנבול יצירה חדשה. בהרצאה שנתן בשבוע שעבר בניו יורק סטודיו סקול בניו יורק, אשר היתה פתוחה לקהל בחינם ומלאה עד אפס מקום (כולל שני אולמות סמוכים בהם היא הוקרנה על מסכים), הוא גלל את תהליך המחשבה והעבודה שלו על "O Sentimental Machine", שמוצגת כעת בביאנלה לאמנות באיסטנבול.

נקודת המוצא המרכזית לעבודה, כך הוא סיפר, היה בית הקיץ של טרוצקי באי קטן בים המרמרה באיסטנבול, בית שהיום הוא חורבה מטה לנפול. אחד החומרים המרכזיים שמרכיבים את העבודה הוא סרט ארכיון ובו נאום בן שמונה דקות של טרוצקי, שחלקים מקוריים ממנו משולבים בעבודה, לצד חיקוי גמלוני במכוון של האמן את מחוות הידיים של המהפכן (בצעירותו ניסה קנטרידג' לעשות הסבה לתחום המשחק ונכשל, כך הוא סיפר בהרצאה). את הסרט מצא כשנבר בארכיונים סוביטיים באמסטרדם, כשהארכיבאית חיפשה משהו אחר עבורו, והפטירה "זה סרטון לא מעניין, איזה נאום לא ידוע בן שמונה דקות", והוא הציל אותו מידיה. המוני מקורות נוספים השתלבו בעבודה, שהיא במהותה עבודת וידיאו וסאונד (על ההלחנה והסאונד אחראי פיליפ מילר) שמוקרנת במלון באיסטנבול על גבי קיר מרכזי ומסכים על דלתות חדרי המלון.

להמשך הפוסט

בממלכת ספרי האמנות

בסוף השבוע האחרון התקיים במוזיאון ה-PS1 ברובע קווינס שבניו יורק יריד ספרי האמנות השנתי הגדול בעולם. מאות דוכנים ועשרות אלפי מבקרים התכנסו לכמה ימים שחגגו את ספרי האמנות על כל סוגיהם

באחד הדוכנים בכניסה ליריד הקירות מתנוססים תיקי קנווס ועליהם הכיתוב "אין כסף בספרים". הסרקזם ההיפסטרי של הצהרה כזאת בפתח של יריד ספרי האמנות הגדול בעולם משקף כמובן את האמת לאמיתה. אבל, לולא התזכורת הזו, אפשר לשכוח שזו המציאות, כי היריד יוצר מסביבך מציאות מדומה בה ספרים של נייר אמיתי, דבק ודיו הם נחוצים וקריטיים, הם בכל מקום, והם לא פחות חשובים מהאמנות שבתוכם. יש מגזינים בהדפסה ביתית בפרוטות, או ספרים נדירים באלפים, יש גלריות ענקיות ואמנים עלומים, כולם מוכרים את הספרים שלהם בתוך המוזיאון שהופך לסופשבוע אחד בשנה לממלכה דמיונית שבה יש יותר ספרים מאנשים.

בכיפה העגולה ובאוהל שבחצר הכניסה למוזיאון היו הבסטות של ההוצאות הקטנות, הביתיות, של האמנים העצמאיים ושל המון זירוקסים.

להמשך הפוסט

זכרונות בקופסאות: מיני שיר הלל לאגף הנוער של מוזיאון ישראל

מגיל צעיר, התחלפות תערוכה באגף הנוער היתה עבורנו ילדי המוזיאון אירוע משמעותי ולא פחות חשוב ממציאת האפיקומן. "תערוכה בקופסה" המוצגת שם כעת, היא אירוע מלא אמוציות ונוסטלגיה

בכניסה לאגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים תלוי ציור בגואש על נייר, ובתגית שלצידו כתוב "סיגלית לנדאו, בת 5". לנדאו הצעירה היתה אחת מאלפי ילדים מירושלים והסביבה שזכו להתחנך באגף הנוער והחינוך של מוזיאון ישראל. גם אני ורבים מחברי שייכים לחבורה בת המזל הזו. משום כך, התערוכה המוצגת שם כעת, "תערוכה בקופסה", כחלק מחגיגות השישים למוזיאון, היא אירוע מלא אמוציות ונוסטלגיה, לכל מי שהעביר שעות על גבי שעות בחדרי החוגים המוארים ומוכתמי השולחנות של האגף, למי ששוטט (או השתרך) עם הקייטנה או הכיתה באולמות האמנות מאפריקה וממצרים העתיקה, למי שחזר הביתה עם שקפקף אחד אחרי שהשני תבע בתעלות המים הזורמים שליד המדרגות המובילות לאולמות התצוגה של המוזיאון, למי ששיחק מחבואים בגן הפסלים, ולמי שההשתתף במרתון חוגים לילי במוזיאון, ויכול עד היום להשוויץ לחבריו על צפיה בזריחה מבעד לפסל "החלל הרואה" של ג'יימס טורל. ילדים שעבורם סוכת העץ המצויירת באגף האמנות היהודית, נזר של עלי דפנה מוזהבים מרומא העתיקה, פסל האיש הקירח המעשן מברונזה של חנה אורלוף (שמאז שנות התשעים קרחתו לוטפה מיליוני פעמים וצבע הברונזה שלה הזהיב משחיקה), הם אובייקטים מוכרים ואהובים, חלק מהשגרה.

מגיל צעיר, התחלפות תערוכה באגף הנוער היתה עבורנו ילדי המוזיאון אירוע משמעותי בלוח השנה, והיינו מצפים לו ממש כמו שמצפים בכל שנה לחפש את האפיקומן או לגלות בתחילת אדר מי יהיה ה"ענק" שלך לשנה הזאת. היו תערוכות על קופסה, על מראה, על אדמה, על ספורט, ואיתן הייתה הציפייה לגלות מה יהיו היצירות שיוצגו, באיזה מהן יהיה מותר לגעת, מה יהיה הפרוייקט שנעבוד עליו לצד התערוכה בחוג האמנות (שמורתי בילדות, דליה הימלפרב, קראה לו "חוג חומרים"). וכאילו הריגוש הזה לא מספיק, בשנת 1994, החל להתפרסם המגזין הרבעוני "עיניים", שבשנותיו הראשונות יצא לאור בשיתוף אגף הנוער. את המנוי אליו קיבלתי ליומולדת מסבא וסבתא, ובגליון הראשון, בנושא "נייר", התוודענו חברי, אחי ואני, למכשפה המעולה מניירה, לאיש הפנדה, לרעיונות ליצירות בנייר, למדנו מתכון לעיסת נייר וקראנו את הסיפור אודות המצאת הנייר.

מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

אמריקה אחת, שתי נקודות מבט

בשני אזורים שונים של העיר מוצגות כעת שתי תערוכות של שני אמנים גדולים. נקודת המבט שכל אחת מהן מציעה על אמריקאיות, לא יכולה להיות שונה יותר

הראשונה היא תערוכתו של ג'ון סינגר סרג'נט (1856–1925) במוזיאון המטרופוליטן- "סרג'נט: פורטרטים של אמנים וחברים", והיא באה להציג פן טיפה פחות ידוע בעבודתו של האמן. הפורטרטים המוזמנים שלו, של אנשי ונשות החברה הגבוהה, שצוירו בוירטואזיות שלא תאמן ונחשבו למוצר יוקרה מבוקש, נשארו הפעם בחוץ, ותחתיהם מוצגים דיוקנאות עצמאיים שיצר סרג'נט, במיומנות לא פחות גבוהה. בין המצויירים, שהיו חבריו או מכריו, אפשר לראות את אוגוסט רודן (שאמר על סרג'נט שהוא "הואן דייק של ימינו"), הצייר קלוד מונה, הסופר רוברט לואיס סטיבנסאן והשחקנית אליאונורה דוזה. ציירים עכשוויים בדרך כלל חשים רגשות עזים כלפי סרג'נט: או אהבה או שנאה, ולא מה שביניהם, אבל אף אחד לא יכול להתכחש לגאונות שבהנחת הצבע וההתבוננות שלו, כמו סייף אלוף. העובדה שהציורים שבתערוכה לא נעשו בהזמנה, לא הופכת אותם ליותר או פחות מעניינים מהציורים המוכרים יותר של סרג'נט, נראה שהוא המשיך להיות שכיר חרב גם כשהמשכורת לא זרמה, ושהוא עשה זאת במודעות מלאה, חדוה ותשוקה. דווקא הנסיון של מארגני התערוכה להציג את סרג'נט באור אחר, כביכול נסיוני או מרדני, מחליש את העבודות שכל מילימטר בהן אומר בראבורה.  

סרג'נט נחשב לצייר האמריקאי המפורסם ביותר שאי פעם חי, על אף שנולד בפירנצה (להורים אמריקאים) ובילה את מרבית חייו במגורים ובשיטוטים באירופה ובלבנט. אמנם רבים מהפטרונים שלו היו אמריקאים אבל מרבית העבודות העצמאיות יותר שלו, בהן הוא התגאה, הן של נופים אירופאים, ושל חבריו האמנים האנגלים והצרפתים. בציוריו, במיוחד באלה המוצגים בתערוכה הזאת, אבל לא רק, קשה למצוא משהו שמשקף חיים של אמריקאי, חוץ מאשר התייר הנצחי שמאוהב באירופה.

להמשך הפוסט

סיבוב אמנותי בצד האחר של סנטרל פארק

Drifting in Daylight הוא מסלול האמנות שנועד להעיר את החלק הפחות מוכר של סנטרל פארק.סוף השבוע הקרוב הוא ההזדמנות האחרונה למבקרים בניו יורק ליהנות ממנו

“אתה אף פעם לא מאבד את דרכך, אבל אתה תמיד אבוד", כתב ז'אן פול סארטר בחיבור שלו על ניו יורק מ-1946. כל מי שהילך אי פעם בסנטרל פארק, בוודאי חווה את שסארטר מתאר, וגם רצה לחזור לפארק שוב, להתמסר לשוטטות ולאובדן כיוון לרגע. הקצה הצפוני של הפארק, בחלק הנושק להארלם, הוא האיזור הכי פחות מתויר ואחד היפים ביותר ומלאי המסתורין ביותר בפארק כולו. "Drifting in Daylight", מסלול האמנות שארגנו ארגון קריאטיב טיים ביחד עם הרשות לשימור הפארק, נועד למשוך מודעות ומבקרים לחלק הזה של הפארק, ואכן מצליח להיות תירוץ לרבים שהחלק הזה של העיר הוא לא חלק מחיי היומיום שלהם, להגיע אליו במיוחד. החלק הראשון במסלול הוא הליכה מסביב לאגם, התבוננות והאזנה ליצירתו הקסומה של רגנר קירטנסון האיסלנדי.  קסומה כי הסירה הקטנה המוזיקאים שעליה, והמוזיקה שהם מנגנים כשהם מפליגים באגם, נדמים ממש לקסם שמביא לחיים חלום או איור מספר אגדה.

בהמשך מגיעים לאוטו גלידה, עליו אחראי האמן ספנסר פינצ'. הילדים שמבחינים באוטו צועקים ״גלידה! גלידה״ ורצים לעמוד בתור המשתרך לידו. אחת המתנדבות מקריאטיב טיים ניגשת כדי להסביר להם על הפרוייקט ולהראות להם במפה מה עוד אפשר לראות בפארק. הילדים לא ממש מתרגשים, אבל כשהיא מציינת שהגלידה בחינם סף ההתלהבות עולה שוב. לא נראה שממש מעניין אותם שהאמן רואה את הפרוייקט כמעין ציור נוף, או שצבעי הגלידה לקוחים מתוך ציור בצבעי מים שהוא עשה של השקיעה בפארק, אבל הם כן מוטרדים מכך שכולם מקבלים גלידה ורדרדה ויתכן שיש רק טעם תות (אחר כך הם מגלים להקלתם שהכל בטעם וניל, זה רק צבוע ורוד). אמנות חברתית ומעורבת בקהילה מסתכנת בלהיות מנותקת, אניגמטית לאותה קהילה ואף מתנשאת, אבל כאן, גם אם הילדים מהשכונה לא עוברים חוויה אמנותית עמוקה, הם חלק אינטגרלי ביצירה יותר מכל תייר שבא מצ׳לסי או מוויליאמסבורג לראות את האמנות וכנראה לא כל כך רגיל לעמוד בתור לאוטו גלידה. כולם ביחד, גם התיירים וגם הילדים המקומיים, עומדים באותו תור, מקבלים אותה גלידה, ומתפזרים לשבילי הפארק תוך כדי ליקוקה.

להמשך הפוסט

מה בקופסה: שבעה אמנים ברוקלינאים מציגים את חלל העבודה שלהם

בסוף השבוע שעבר, מאות אמנים פתחו את הסטודיו שלהם בבושוויק שבברוקלין לקהל הרחב. הנה הצצה לסביבת העבודה של שבעה מתוכם

כדי להמנע מקלישאות על בירת ההיפסטרים העולמית, שמרוב שהיא בירת ההיפסטרים היא כבר כמעט לשעבר, על ג'נטריפיקציה, אמנות רחוב, בוהמיינים ו-וואנאביז, אספר על הסופ"ש האחרון בשכונת בושוויק שבברוקלין באמצעות תמונות. כל שנה בתחילת יוני מתקיימים אירועי Bushwick Open Studios, במסגרתם פותחים את דלתות הסטודיו שלהם מאות אמנים, גלריות מציגות תכניות מיוחדות, הרחובות מתמלאים באמני מיצג, מסיבות רחוב, אוכל ושתיה לרוב. הבשר של סוף השבוע הזה הוא הסטודיו של האמן ומה שמתרחש בו, והאמנות היא לא בהכרח הסיבה המרכזית שמושכת אותי וזרים רבים אחרים לבקר בו. איך החלל בנוי, מה הנוף הנשקף ממנו, איך נראה האמן ובעיקר איך הוא עובד, באיזה כלים הוא משתמש, אלו לב הענין עבורי. מתוך האינפלציה הבלתי נתפסת של האמנים בשכונה, שעובדים רובם בתוך חללים מחולקים במבני תעשייה שהוסבו לסטודיאות וגלריות, נציץ כאן למשכנם של שבעה אמנים מעניינים במיוחד. ביקשתי מכל אחד לבחור כלי, חפץ, אובייקט כלשהו מהסטודיו שלו שהוא הכרחי לעבודתו, משהו שהוא או היא לא יכולים בלעדיו, ולהצטלם איתו.

אלפרדו פלוט (Alfredo Plot), הוא אמן ממוצא ארגנטינאי, וכל העבודות בסטודיו שלו הן ציורים פיגורטיבים מהתבוננות בילדיו- תאומים בני חמש, בשעת הרחצה. חלק מהעבודות הן שמן על בד, חלקן רישומים, והמוצלחות מכולן הן בצבעי מים על נייר. פלוט בחר להצטלם עם פלייר למתיחת בדים: "הפלייר מסמן רגע אחד בתהליך של הציור, מתיחת הקנווס לפני שמתחילים, זה רגע חשוב".

מיה בלוך
להמשך הפוסט

מסע הצלב של המריונטות: האמן המצרי שהופך את ניו יורק

האמן המצרי וואל שאווקי מציג במוזיאון ה-PS1, של המומה בניו יורק, את טרילוגיית הסרטים שלו על מסעי הצלב לירושלים מנקודת מבט ערבית. במקום שחקנים, הוא משתמש בבובות על חוט, חלקן בנות מאתיים שנה, וגם אם הוא לא מתכוון, ההיסטוריה העתיקה נראת רלוונטית לאירועים שבראש החדשות

את הסיפור של מסעי הצלב של הצלבנים לכיבוש ירושלים בימי הביניים, החל מהמאה ה-11 ועד המאה ה-13, אנחנו לא רגילים לשמוע בערבית קלאסית, שפת הקוראן. אבל זו השפה שבה בחר וואל שאווקי (Wael Shawky), לכתוב את התסריט לטרילוגית הסרטים שלו "Cabaret Crusades" המוצגת כעת בתערוכה המצויינת שלו ב-PS1 בקווינס, ניו יורק. שאווקי, אמן מצרי המתגורר באלכסנדריה, הסתמך בסרטיו על הספר "מסעי הצלב בעיני הערבי" מ-1983 מאת אמין מעלוף הלבנוני, וכל אחד מהסרטים הוא יצירה באורך של כשעה ובה השחקנים הם בובות על חוט. השפה העתיקה, האמצעים הבימתיים היחודיים והעריכה, הופכים את המופע למרתק כמו מותחן ומעורפל כמו חידה בעת ובעונה אחת, דיסוננס שממשיל היטב את העיסוק שהוא לב יצירתו של שאווקי: אופיה החמקמק והסובייקטיבי של היסטוריה.

הבחירה של שאווקי להשתמש בתאטרון בובות קולנועי כדי לגולל את עוד אחד מהפרקים הכואבים בהיסטוריה של המזרח התיכון, היא לא רק טעונה באירוניה (שבולטת במיוחד כשהבובות שוחטות אחת את השניה באכזריות), ולא רק אסתטית להפליא (כל אחת מהבובות היא פסל שיכול לעמוד בפני עצמו), אלא גם מזכירה לנו שכל נרטיב היסטורי תלוי במספרו, והיד של כותבי ההיסטוריה מושכת בחוטים המפעילים את השחקנים בנרטיב הזה, כשהצופים וגיבורי העלילה הם פסיביים באותה מידה. הצילום מהוקצע ונראה הוליוודי לכל דבר, התפאורות נמצאות במקום טוב בין הריאלי לסוריאליסטי, והמשחק של הבובות משכנע, ומעט טורד כשנזכרים שהתנועה היחידה בפניהן היא של עפעפים ולסתות מונעות על ידי חוטים. בכל אחד מהסרטים צוות המריונטות שונה, ובהתאם גם עולם התחושות וההבעות שהוא יוצר: בסרט הראשון, "Cabaret Crusades: The Horror Show File" מ-2010, השתמש שאווקי באוסף מריונטות עץ איטלקי בן 200 שנה, בשני הוא עיצב בובות קרמיקה שהן חצי חיות חצי בני אדם (ואלה נבנו ע"י אומנים בדרום צרפת), ובשלישי מופיע הצוות המרשים ביותר - למעלה ממאה בובות יחודיות שעוצבו ע"י שאווקי בהשראת אוסף הפיסול האפריקאי במטרופוליטן, נופחו על ידי אומני זכוכית מורנו וניציאנים, והולבשו על ידי תופר עילית איטלקי. בזמן שלכל הבובות בסרטים מוזרות קריפית, המאפיינת מריונטות כמעט תמיד, אלו העשויות זכוכית גם מפיקות נקישות עוכרות שלווה כשהן ננקשות לעומת עצמן ולעומת הבובות האחרות.

להמשך הפוסט

הרבה בנאדה: המדריך לגלריות של היריד הגדול בניו יורק

יריד NADA שהסתיים זה מכבר בניו יורק כינס למקום אחד כ-100 גלריות מכל העולם ומצביע על הטרנדים החדשים בעולם האמנות. מי בלטו לטובה ובשביל מי שווה לחזור ליריד? כל התשובות כאן

כל חודש מאי, זו כבר השנה הרביעית, צץ לו אוהל לבן ענק ברנדלס איילנד, ובתוכו מאות ביתנים של גלריות מובילות מכל רחבי העולם, לאירוע של סוף שבוע אחד, יריד Frieze New York. יריד Frieze, הבריטי במקור, מיתג את עצמו די מהר כמתחרה הולם ל-Armory המסורתי יותר, ומושך לא רק המוני תיירי אמנות ואספנים מרחבי העולם, ואת כיסיהם ללא התחתית, אלא גם ירידים נוספים בכל רחבי העיר. המוצלחים שבהם מציבים אלטרנטיבה שפויה יותר לאווירת המולטי מיליונרים של Frieze, ומאפשרים גם לגלריות קצת פחות גדולות ומבוססות להשתתף, מבלי להתפשר על איכות האמנות. אחד מהירידים האלה הוא NADA (ראשי תיבות של  New Art Dealers Alliance), שהתפרס גם השנה על החלל רחב הידים של "עיר הכדורסל" בקצה הדרומי של מנהטן. היריד הוא ארגון ללא מטרות רווח, והכניסה אליו בחינם, וזה לא עניין של מה בכך כשבפריז גובים 44 דולר על כרטיס. בנאדה, כמו בכל יריד בסדר גודל הזה, יש המון מה לראות, יותר מ-100 גלריות מכל העולם משתתפות, ואפשר להצביע על אינספור טרנדים או היילייטים שונים, תלוי מי המתבונן. כדי להביא כמה רשמים מעניינים, נשאיל את הפורמט שהמציאה ג'יליאן סטיינהאור (Jillian Steinhauer) למגזין האינטרנטי היפראלרג'יק: רשימה של קטגוריות ספורדיות ואישיות, דרך אחת להתבונן ביריד כל כך גדול וגדוש.

ביתן שבשבילו היה שווה היה לחזור ליריד בכל יום בסוף השבוע:

להמשך הפוסט