הגרעין הפנימי של הפרדוקס הישראלי: זה משהו בראש

ב-19 השנים מהקמת ישראל ועד למלחמת ששת הימים עשתה המערכת הציונית הישראלית את כל שביכולתה כדי למחוק כל זכר לנוחות הפלסטינית שקדמה לנו

אברום בורג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אברום בורג

מכלול היחסים בין היהודים לפלסטינים יכולים להיות מאופיינים בהרבה מאד דרכים. בכל אחת מהן יש גרעינים ניכרים של אמת. אלה יחסי כיבוש וכח, פחדים ושנאות, מתחים דתיים ומאבקי אינטרסים איומים ונוראיים. לפלסטינים יש את ההגדרות שלהם ליחסים ולישראלים יש עולם מושגים ומונחים משלהם. בשורות הבאות אנסה לשרטט את המוזר שבכל האיפיונים הישראלים. אולי הגרעין הפנימי ביותר של הפרדוקס הישראלי.

ניתן לחלק את ההסטוריה של היחסים בין שני העמים להרבה פרקים. אבל נראה שלא יהיה חולק על כך שמיום הקמתה של ישראל ועד היום ישנם למעשה שני פרקים ראשיים: 1948 ו 1967. ב 48 עם הקמת המדינה ליהודים נולדה גם הטרגדיה הפלסטינית. הפליטים גלו מארצם והסכסוך הישראלי פלסטיני קפץ מדרגה, מעימות בין קהילתי למאבק לאומי בין מדינה לעם. ב 1967 חלה תפנית נוספת בעלילה המדינית הסבוכה. מרחב משותף ללא גבולות מדיניים, ממשלה אחת ושלושה משטרים שונים; דמוקרטי מלא ליהודים, דמוקרטיה חלקית לפלסטינים הישראלים וצבאי-כיבושי נטול זכויות לתושבי השטחים.

היחס הישראלי ל- 1948 עומד בסתירה לכל מה שקשור ב- 1967. ב-19 השנים מהקמת ישראל ועד למלחמת ששת הימים עשתה המערכת הציונית הישראלית את כל שביכולתה כדי למחוק כל זכר לנוחות הפלסטינית שקדמה לנו כאן. כפרים נמחקו, כנסיות ומסגדים קדושים לערבים נזנחו ונהרסו, שמות היסטוריים שונו, ערים חדשות קמו דרכים חדשות כיסו את הישנות. וחוץ מכמה משוכות צבר עקשניות מרבית המציאות הקודמת הועלמה ונשכחה. הפרויקט הישראלי דילג בתודעתו מאמצע המאה העשרים חזרה אל הימים האחרונים של הנוכחות הלאומית שלנו כאן במאה השנייה לספירה וכל מה שבאמצע הפך לחור שחור גדול ונעלם. פרויקט ההעלמה הוכתר בהצלחה כמעט מלאה להוציא את נוכחותם של 20 אחוז מאזרחי המדינה. אלה הוקפו בתחילה בקונצרטינות משטריות בדמות הממשל הצבאי ומסוף 1966 ועד היום הם כלואים מאחרי מחיצות שקופות המפלות ומפרידות בינם לבין חברת הרוב היהודית.

תושב הכפר איקרית חולק מים עם חייל צה"ל במלחמת השחרור צילום: לע"מ

המאמץ התודעתי היהודי לשכוח את כל שהיה כאן - אולי כדי לא להתמודד עם האתגר המוסרי ואולי כדי לא לעודד את שנכרת לחזור וללבלב - לא ׳מסתדר׳ עם מה שקורה כאן מ 1967 ואילך. העקשנות הישראלית להמשיך ולאחוז בשטחים למרות המחירים הכבדים שהם גובים מאיתנו הפכה אותם ל׳מקזזי׳ 1948. כל מה שאנחנו מנסים לשכוח בתוך תחומי ישראל מוזכר לנו  משם מדי יום. יתר על כן,  המאמץ היהודי למחוק את הקו הירוק עשה שירות טוב גם לפלסטינים. הקירבה הקיימת היום בין החלק הישראלי של העם הפלסטיני לבין החלק שבגדה מעולם לא היו מתאפשרות אלמלי מדיניות הימין. ואולי טוב שכך. בעוד שילטון ׳העבודה׳ עשה הכל כדי לנתק בין הגורלות היהודי והפלסטיני, עושה הימין כל שביכולתו כדי לחבר בינהם. עקום, מרושע וכוחני אבל בכל זאת מחובר. וככה מדי יום ישראל מעלימה את הסוגיה הפלסטינית בתוך ישראל והימין המתנחלי בגיבוי המאסיבי של ממשלת ישראל מנכיחים אותה בכל מקום אפשרי מנבלוס לנאפולי, ומירושלים לבריסל וושינגטון.

נוכח הנפש הישראלית המסוכסכת הזו,  שהיא אחת בתוך ישראל והפוכה לה מעבר לגבול הלגיטימי והליגלי של המדינה עולה השאלה: הייתכן שההגדרה המאפיינית את היחס הישראלי לסכסוך כלל איננה מדינית אלא נפשית פיצול אישיות למשל?

אברום בורג | |מחשב מסלול מחדש

הדרכים של אברום בורג מהפוליטיקה והמגבלות של הציבוריות הישראלית אל החופש המוחלט של המחשבה, הרעיונות והאמת הפנימית. 

חופשי מהמרדף אחרי הפופולריות, הולך במסע הארוך שיצא מהיהדות, עובר בישראליות ורוצה להגיע אל האנושיות האוניברסלית.

כבר כמעט ולא מפחד, מחפש ולא מוצא הגדרה שתגדיר את כל היהודים שמגדירים את עצמם כיהודים.

אוהב את הפולמוס ומאמין שהמחלוקת ואי ההסכמה הם המכנים המשותפים היחידים של כל היהודים באשר הם.

ישראלי שמאמין שהדמוקרטיה המקומית שייכת לכל אזרחיה. שמאמין שבין הירדן לבין הים לכל אזרח יש הזכות לאותן זכויות. ולא מוכן לסבול שום אפליה על שום רקע.

מקיים בכל לב את ציווי חז״ל ״אהב את המלאכה ושנא את הרבנות״, אוהב שלום ורודף שלום.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ