מי באמת דואג לתזונה והבריאות שלכם? יתכן שרק אתם - שפת האכילה - הבלוג של איילת קלטר - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי באמת דואג לתזונה והבריאות שלכם? יתכן שרק אתם

מדי יום כתבות ומחקרים מורים לנו מה אנחנו אמורים לאכול, כמה עלינו לשקול ומאילו מזונות כדאי שנתרחק. כשאנחנו נעים בין תעמולת הפחדה לדברי ביקורת - איך נדע למי כדאי להאמין?

תגובות
אוכל בריא ירקות
וויל פאואר

רוב הישראלים סובלים מעודף משקל כך חושף דוח ה-OECD שהתפרסם השבוע. לפי נתוני הדוח, 53% מהישראלים סובלים מעודף משקל ו-17% מהישראלים סובלים ממה שמוגדר כהשמנת יתר. עוד עולה מהדוח שיש עלייה באורך החיים. איך אנחנו שמנים יותר אבל גם חיים יותר שנים?

ביוני 1998 חל שינוי משמעותי במגמת ההשמנה בעולם בשל הורדת רף ההשמנה על ידי ארגון הבריאות העולמי מ-BMI שעומד על 27 ל-25. מרגע שהוחלט על שינוי הרף, הפכו 35 מיליון אמריקאים ממשקל גוף "נורמלי" לשמנים.

החלטת ארגון הבריאות העולמי התבססה כביכול על נתונים מדעיים, אך בדיקה מדוקדקת מעלה שמי שהשפיע על השינוי היה IFOT - ארגון המסובסד כמעט לגמרי על ידי שומרי משקל (העולמית) והחברות Hoffman La Roche ו-Abott, שתיהן יצרניות תרופות המסייעות להורדה במשקל.

וכיום, נובמבר 2017, המדיקליזציה מכה שנית: הגדרתו של לחץ דם גבוה עודכנה בארצות הבריאות ולרשימת האמריקאים המאובחנים כבעלי לחץ דם גבוה צפויים להתווסף יותר מ-30 מיליון "מאובחנים" חדשים. מומחים מישראל מעריכים כי אם הנחיות איגוד הלב האמריקאי יאומצו בארץ, מספר מטופלי הלב יגדל בכ-200 אלף.

הדברים נעשים ציניים ומורכבים יותר כאשר אם מסתכלים על נתונים נוספים שמעסיקים את קובעי המדיניות בחודשים האחרונים. ממצאי המחקר Pure שפורסם ב-The Lancet היוקרתי העלו שתפריט דל שומן דווקא מעלה את הסיכון לתמותה. פרופ' סלים יוסוף, החוקר הראשי של Pure התייחס לממצאים, ואמר: "אני מקווה שהתוצאות הללו יגרמו להפסקת רגשי האשמה של כלל האוכלוסייה כאשר הם צורכים שומן במידה מתונה. בעוד שצריכה גבוהה במיוחד של שומן (מעל 40% מהצריכה התזונתית) עלולה להיות מזיקה, צריכה ממוצעת של שומן היא תקינה מבחינה בריאותית". להרגעת הציבור הוסיף, "כולנו פוחדים משומן רווי, אך למעשה איננו צריכים לפחד.. צריכת שומן רווי במידה מתונה למעשה נראית כמיטיבה לבריאות".

התגובות והביקורות על ממצאי המחקר לא איחרו לבוא, ובין המצדדים את החוקרים לבין אלו המלעיזים וקובעי המדיניות, התקשיתי למצוא את עצמי בכל הסיפור הזה, על צדדיו השונים.

אני, אזרחית מהשורה שנעה בין מתחי האשם, ההפחדה והביקורת, מבולבלת מבוהלת ולא באמת יודעת למי להקשיב. אצל מי האמת? כי בשורה התחתונה קשה כבר להתעלם מבעלי האינטרסים החוברים לנציגי האקדמיה. קשה כבר להתעלם מכותרות יומיות שמורות לנו מה לאכול ומה לא, ואיך האוכל הבריא של אתמול הופך ביום שלמחרת לאסור המוחלט. וכך אנחנו נותרים עם הקושי להבין מה באמת בריא לנו, ושאולי אנחנו האמונים הבלעדיים על בריאותנו.

המסקנה הזו הובילה אותי לספרה המרתק של ד"ר תמר קטקו "מקרח ברא אותו", שעוסק בחינוך בשירות הנאציזם והאופן בו סייע לעיצוב דור שלם, וכיצד בשנים בודדות הצליחו במערכת החינוך ללמד עם שלם להאמין באופן מוחלט בפיהרר ועקרונותיו. איך הם עשו זאת? שוכתבו ספרי היסטוריה, נבנו מערכי שיעור חדשים וכל המורים חויבו לעבור חינוך מחדש.  

מטרתם הסופית של מובילי מדיניות החינוך הרדיקלית הנאצית היתה ליצור מערכת ייחודית, הרמטית וטוטאלית של בתי ספר, הנתונה לפיקוחה ולשליטתה של המפלגה הנאצית. וכך היה וכל השאר היסטוריה. הקלות הבלתי נסבלת בה אנחנו קונים כל מה שמוכרים לנו.

נעם חומסקי היה נוהג לומר בהרצאותיו שאנשים רק רוצים לדעת את האמת. הם יודעים, הוא טען, שהיא מוסתרת מפניהם באמצעות מכונת תעמולה אדירה. בספרו של וולפגנג ב. שפרליך (הוצאת ידיעות ספרים, 2012) הוא מסביר כי לפי חומסקי יש שתי בעיות גדולות בעולמנו, הידועות בתור הבעיה של אפלטון והבעיה של אורוול: הבעיה של אפלטון היא להסביר כיצד אנחנו יכולים לדעת כל כך הרבה, לאור העובדה שהראיות העומדות לרשותנו הן כל כך מעטות. הבעיה של אורוול היא להסביר מדוע אנו יודעים ומבינים כל כך מעט, אף על פי שהראיות העומדות לרשותנו כל כך עשירות.

הבעיה של אורוול משדרת ייאוש עקב האדישות וחוסר הפעולה לנוכח שפע המידע המורה לנו לנהוג אחרת. ואילו זו של אפלטון ניסתה להבין כיצד אנחנו רוכשים שפה על יסוד כל כך מעט נתונים, שאיש לא באמת לימד אותנו.

ולמצעד המפואר אצרף את ג'ורג אוורול וספרו "1984" שעוסק בחיים תחת שלטון טוטאליטרי: חיים המנוהלים ומפוקחים באמצעות שליטה פיזית ומנטלית, תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", תוך סילוק ה"חופש". אורוול מדבר על עולם בו חשיבה וחירות נתפסים כעבדות ואילו בערות היא כוח. מה שמביא אותי להניח שמבלי משים אנחנו שבויים בחברה המייצרת טוטאליטריות עמוקה בהבדל אחד מהותי, שהיום אין צורך להכניס אותנו לכלא עם העכברושים (שהיו עבור גיבור הספר הדבר המפחיד ביותר) שכן אנחנו עושים את כל העבודה הזאת באופן מופלא בעצמנו, ולעצמנו.

אם אוורול דיבר על "מיניסטריון האמת" שאחראי על הפצת הסיסמאות השקריות ועל "מיניסטריון האהבה" כמקום אליו נלקחים האסירים הפוליטיים, הרי אין פלא שהחירות הייתה לעבדות והמלחמה הפכה שלום.

ומהו אם כן מיניסטריון האמת הזה? אנחנו שהמלכנו את ה"אח הגדול", אנחנו הסוגדים לו, שבאופן פסיבי ואקטיבי הפכנו עבדים לדברו.

סופו של הספר הוא עצוב. לאחר מרידה אינסופית ובגידה באהובתו וינסטון לומד "סוף-סוף", לאהוב את ה"אח הגדול". ואנחנו, האם גם אנחנו נבחר להיות כווינסטון סמית, עבדים לשליטים המנחיתים עלינו חוקים והחלטות הנוגעות למה נאכל; כמה; למה; מה צריך להיות המשקל שלנו; מה יראה מדד לחץ הדם; הסוכר והכולסטרול.

האם נמשיך לאפשר שכל פעם חדשות לבקרים, יגרמו לנו לחוש באופן תמידי אשמים, חסרי תובנה, חסרי שליטה, לא מוסריים ובלתי אחראיים? האם נותיר את הכוח בידם "כיודעים וכחורצים" את גורלנו או שמא נעז למרוד במוסכמות התאגידיות, להיצמד לגוף שלנו, לרעב ולשובע שלו, לצרכיו האותנטיים ולידיעה שהכוח נמצא בידנו? וזה כבר ממש תלוי רק בנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות