לא כל רופא צריך להיות חוקר

מה הקשר בין תואר אקדמי, המשקף את תרומת הרופא למדע, לבין הצטיינותו המקצועית? לרגל "יום הרופא" כדאי למערכת לאמץ קריטריונים נוספים להערכה וקידום רופאים. פרסומים אינם חזות הכל

ברי דנינו - צרובה
ברי דנינו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חדר ניתוח בבית החולים לגליל שבנהריה
חדר ניתוח בבית החולים לגליל שבנהריה קרדיט: רמי שלוש
ברי דנינו - צרובה
ברי דנינו

"יום הרופא" מצוין בישראל מדי שנה ב-11 בינואר - יום יסודה של ההסתדרות הרפואית בישראל. בחלק מבתי החולים הוא צוין בחלוקת כריך (מפנק) ובקבוק מיץ ובחלק אחר עבר בקול דממה דקה. על כל פנים, יום הרופא הוא הזדמנות טובה לעצור רגע את העבודה השוטפת ולתהות בין השאר על הקריטריונים המקובלים בעולם בכלל, ובישראל בפרט, להערכת רופאים. מיהו "רופא טוב" ומה בעצם צריך רופא כדי להצטיין במקצועו.

רופאים בשירות המדינה מחויבים לעבור הערכה מעת לעת. עיון בחוברת העקרונות וההגדרות להערכה שבאתר נציבות שירות המדינה מלמד שתפקוד הרופא נמדד על פי הסעיפים הבאים: ידע, תפקוד מקצועי, התעדכנות מקצועית, מחקר, יחס למטופלים ובני משפחותיהם, קשרי עבודה ויחסי אנוש (עם הקולגות), משמעת ואתיקה ותפקוד במסגרת הארגונית.

היחס למטופלים ובני משפחותיהם מקבל את המשקל הנמוך ביותר בטופס ההערכה (שני תתי סעיפים בלבד) בעוד שלעיסוק במחקר משקל גבוה יותר (שלושה תתי סעיפים). זהו ממצא המבטא הנחה לפיה הדרוג האקדמי ומספר הפרסומים הם מרכיב מכריע "להשגת" רופא טוב. בנוסף, קידום רופא (למשל לתפקיד מנהל מחלקה) הוא תלוי הישגים אקדמיים והדבר משמש מניע נוסף עבורו לעסוק במחקר. ויש כמובן את עניין המוניטין והאגו - אנשים אוהבים לספר ש"השיגו תור אצל הפרופסור" או שהם "מטופלים של הפרופסור". מן העבר השני של המתרס, גם רופאים שמחים להתהדר בתארים אקדמים. ואולם העבודה בבית החולים מעידה שאין בהכרח מתאם בין תואר אקדמי - המשקף את תרומת הרופא למדע - להצטיינותו כרופא.

נו טוב, מחקר היא מלה גדולה בעולם הרפואה המתורגמת לא פעם לרדיפה אחר פרסומים ויהי מה. במקרה הטוב, הם רואים אור בכתבי עת מדעיים שלעתים התנאי היחיד לפרסום בהם הוא תשלום של כמה מאות דולרים. במקרה הרע המידע בהם סובל מאי-דיוק בלשון המעטה.

התנהגות לא נאותה וחוסר דיוק בעולם המדע אינה ייחודית לרופאים. ובה נותחו 18 סקרים של דיווח עצמי, הודו כ-2% מהמדענים בכך שזייפו או שינו נתונים במחקריהם ובכך הפרו את כללי האתיקה. 33% הודו בביצוע "עבירות קלות" כמו התעלמות מתוצאות שלא עלו בקנה אחד עם השערת המחקר שלהם או שעיגלו פינות ביחס לתוצאות שקיבלו. בסקרים בהם דיווחו הנשאלים על עמיתיהם (להבדיל מדיווח עצמי) עלה שיעור מזייפי התוצאות ל-14% ושיעור מבצעי ה"עבירות הקלות" ל-72%. אלה נתונים מטרידים, וברפואה הם עלולים להיות מתורגמים לכדי המלצות שגויות לטיפול.

סוגיית מספר החותמים על מאמרים מדעיים הוא כבר נושא למאמר בפני עצמו. אם ב-1993 עמד ממוצע המחברים לפרסום על שניים-שלושה, ב-2013 הוא כבר נע בין חמישה לעשרה. ברפואה, באופן ספציפי, הוספת מחברים פיקטיביים למאמרים אקדמיים היא התנהגות נורמטיבית. כך מצ'פרים חברים אחד את השני, כך קונה את עולמו המתמחה הצעיר בקרב הרופאים הבכירים, וכך גם מתחנפים למנהל המחלקה.

זאת ועוד, בארה"ב סקר 6,000 מהמחברים המצוטטים ביותר בעיתונות המדעית ובדק את העקרונות שהנחו אותם ביחס לרשימת המחברים. בהמשך, הישוו החוקרים את הממצאים להמלצות המכון הלאומי לבריאות (NIH). תוצאות המחקר הראו שהנשאלים החשיבו לא פעם קריטריונים ריקים מתוכן, כמו פיקוח, שהופיעו בתחתית המלצות NIH.

אין בדברים אלה בכדי להפחית מחשיבות המחקר כמובן. המחקר הוא הבסיס להתקדמות הרפואה, אולם לא כל רופא צריך להיות חוקר ואין צורך במחקרים שתפקידם לקדם את הרופא ולא את המדע. קל יותר למנות מספר מאמרים ולהשוות "למי יש הכי גדול", אך על המערכת הרפואית בארץ ובעולם לנסות לאמץ קריטריונים נוספים להערכה וקידום רופאים, בדגש על איכות ההוראה והכשרת הדור הבא, אחוז סיבוכים (שצריך להיות מותאם בכל תת-מקצוע לפי הפעולות השונות וחומרת המצב הרפואי של החולים) וכישורים קליניים.

ברי דנינו - צרובה

ברי דנינו | |ניתוח פתוח

נולדתי בחיפה ב-1974. למדתי רפואה והתמחתי בתל אביב. עברתי השתלמויות עמיתים במשך כשנה וחצי בטורונטו, קנדה, ובמשך שנה נוספת בקולומבוס, ארה"ב. מתנדב ב"רופאים לזכויות אדם". עדיין חסיד של הרפואה הציבורית.

הבלוג ידון בנושאים הקשורים לרפואה הציבורית, אתיקה וכלכלת רפואה, זהות יהודית וישראלית, הקשר בין ישראל לתפוצות ולפעמים, בלית ברירה, בהיבטים הפוליטיים של כל אלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ