בלוגים

יעלה על הדעת / הבלוג של ברי כנורי

הנה באה הרכבת אבל אין מקום לשבת (ובאוטוסטרדה עומדים)

טונות של מלט נשפכים על כבישי ראווה במקום מסילות כחלק מדוקטרינה מגלומנית המשקפת תפישה תחבורתית אנכרוניסטית. אדריכלי המחלפים סבורים כנראה שהם לנפוליאון או הורדוס. רצון הציבור לנוע במהירות וביעילות יחכה

בהודו ישנם עובדי רכבת שתפקידם לדחוס נוסעים בעזרת קרשי עץ על מנת לנצל כל סנטימטר פנוי ובלתי פנוי בקרונות. מי שנאלץ, ויש המונים כאלה, לנסוע לאחרונה ברכבות לאורך מישור החוף יודע שלא רחוק היום שבו נזדקק גם אנחנו לעובדים כאלה. נכון לעכשיו, אלו הנוסעים שמתפקדים בלית ברירה כדוחסים, שכן אם לא יעשו כן - יוותרו מחוץ לרכבת.

איך כל זה קורה? למשרד התחבורה ניתנו מיליארדים לשם פיתרון הבעיה אלא שתועפות הכסף שלו הושקעו בבניית כבישי ראווה. אלה כבישים המעידים על מגלומניה, קוצר ראות משווע ותפישה תחבורתית אנכרוניסטית. כשמוהלים לכך גם הרבה חוסר יעילות נוצר הפיאסקו המדהים שבו אנחנו נתונים כיום. פיאסקו ששיאו בכך ש"משאילים" קרונות מהקווים עמוסים לעייפה במישור החוף לטובת רכבת בלתי גמורה, שנבנתה באופן גרנדיוזי ומגושם, רק בכדי שהשר והקיסר יזכו בצילום צפון קוריאני למהדרין מתבשמים מנסיעה בקרון ריק. הם כידוע לא מודאגים ורואים מחלפים איפה שאנחנו רואים פקקים. ובכן האמת היא שגם אנחנו רואים מחלפים, אך אלה מחלפים עמוסים או מחלפים ריקים בכבישים מיותרים הנבנים, כמו דירות, בכל מקום פרט למקומות שבהם באמת צריך אותם. בחלק גדול מהמקומות שבהם נבנו, כלל לא צריך כבישים אלא מסילות.

רכבת קו נתב"ג ירושלים
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

אסור לתושבי תל אביב וחיפה להמר, עליהם להצביע לחולדאי וליהב

בזירה המדינית, השמאל והמרכז כבר הפסידו לימין בשל נטייה לחשיבה אוטופית, אנינות מוגזמת ופיצול. אסור שהדבר יחזור על עצמו בשני מעוזי החילוניות העיקריים בישראל

כבר 20 שנה אינני תושב תל אביב ומעולם לא הייתי תושב חיפה. לכאורה, אם כן, מה לי כי אעוץ עצות לתושבי שתי הערים האלה. ייתכן מאד שהתשתית הלקויה של מערכת הכבישים בחיפה צריכה טיפול בהול, ייתכן לא פחות שאחרי שני עשורים המטאטא החדש של זמיר הצעיר יטאטא טוב יותר מזה של חולדאי. אולם לא זה הזמן להתפנק - תל אביב וחיפה הינם שני המעוזים האחרונים, הגדולים, המגנים על הליברליות, החילוניות, השפיות והמתינות בישראל.

הסדרה "אוטונומיות" כשלה (למרות היותה נעימה מאד לצפייה) בפרטים רבים, אך דבר אחד היא היטיבה לתאר - ירושלים ותל אביב מייצגות ישויות תרבותיות שונות לגמרי. למרות שרק כמה עשרות קילומטרים ומרחק נסיעה של חצי שעת רכבת כושלת מפרידה ביניהן, הרי שמבחינה נפשית - המעבר ביניהן הוא מעבר למחוזות הרחוקים אלו מאלו שנות אור. האחת עיר מודרנית, פניה לעתיד, והיא אכן שוקקת ביום ובלילה ללא הפסקה. השנייה נהנית מאוויר מצוין, נוף נפלא וארכיטקטורה מפעימה. אולם מהרגע שאתה דורך בה ברור לך שהינך צועד בעולם שמרן, המקדש לאומיות סמלים ודגלים, המביט אחורה אל ההיסטוריה ולא אל הקדמה. יש בה דברים מקסימים בירושלים ואם לא הייתה נפתחת מלחמה סמויה בין שני הקטבים הללו, היתה יכולה להתקיים ביניהן סינתזה מעניינת, יפה ומפרה או לפחות סובלנית האחת כלפי השנייה.

רון חולדאי ויונה יהב
רמי שלוש ומוטי מילרוד
להמשך הפוסט

הסגל הזוטר באוניברסיטאות לא מעניינים איש

אל מול 80% מהקהילה האקדמית באוניברסיטת תל אביב למשל, ניצבת גילדה שתנאיה מצוינים. מהן הסיבות לחוסר הקולגיאליות בין אקדמאים זוטרים לבכירים ולמה גם הפעם אין סיכוי לשביתות

מצב "השקופים" בחברות ניקיון, שמירה ושאר הקבוצות של העובדים החלשים ומוחלשים מוכר לציבור זה מכבר. אולם יש קבוצת עובדים נוספת, מדוכאת ומושפלת העובדת במוסדות האקדמיים שאמורים להוות דוגמה ומופת לנאורות וקדמה, אלו אנשי הסגל הזוטר של האוניברסיטאות.

כרגע, למשל, מתנהלות שביתות של הסגל הזוטר באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן גוריון. בתל אביב, שהיא הגדולה במוסדות השובתים, מונים אנשי סגל זה לא פחות מ-5,000 איש המהווים כ-80% מכלל הקהילה האקדמית בה. הסגל הבכיר, המונה פחות מ-20%, הינו גילדה מוגנת ומאורגנת שתנאי שכרם והעסקתם מצוינים. לעומת זאת, תנאי שכרם והעסקתם של אנשי הסגל הזוטר ירודים, התקשורת לא מתעניינת בהם וגם לאף אחד אחר לא אכפת.

הפגנת הסגל האקדמי הזוטר באונ' תל אביב
דניאל בר און
להמשך הפוסט

כולם מדברים על וינסטון צ'רצ'יל, אף אחד לא מדבר על שארל דה גול

ישנם לקחים חשובים רבים שניתן ללמוד מההחלטה הגורלית והאמיצה של מנהיג צרפת לפנות את אלג'יריה. לקחיה רלבנטיים לישראל העכשווית הרבה יותר מאלו שניתן להפיק מעמידתם ההרואית של ראש ממשלת בריטניה ועמו מול הנאצים

שמו של וינסטון צ'רצ'יל הוזכר לאחרונה במספר מאמרים בהקשר להתנהלותו הפוליטית ואופיו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי בנימין נתניהו. במשבר המנהיגותי בו אנחנו מצויים אין פלא שנוהים ומחפשים אחר דמות אליה ניתן לערוג ולקוות כי מנהיג ישראלי שלנו ילך בדרכיו ויביא להבקעת הסטטוס קוו המשלה, תלוי על בלימה ומסוכן הקיים כיום.

אולם לא המחשבה ודפוס הפעולה של צ'רצ'יל הם הרלבנטיים ביותר ללמידה ואימוץ בנוגע לפתרון הסכסוך המדמם בינינו לבין הפלסטינים אלא זו של שארל דה גול הצרפתי. במקביל, החברה שאופן התנהלותה מזכיר במידה לא מבוטלת את דפוסי ההתנהגות של החברה הישראלית כיום, הן לא אלו של החברה האנגלית אלא דווקא אלו של החברה צרפתית  - בצרפת עצמה ובאלג'יריה הצרפתית - בשנות החמישים טרם ולאחר עליית דה גול לשלטון.

דה גול ובן גוריון ביוני 1960
פריץ כהן / לע"מ
להמשך הפוסט

כרוניקה של בחירות שתוצאותיהן ידועות מראש

בתום יום הבחירות, שיבוא בקרוב או קצת אחר כך, אחרי שנעמוד מאחורי הפרגוד ונהפוך למתמטיקאים חובבים, תחלחל אל כולנו התובנה שסירתה של ישראל ממשיכה לחתור במרץ לעבר שום מקום, ושמה שהיה - הוא שיהיה

לא צריך להיות פרשן פוליטי מיומן על מנת לחזות את תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת. בזירה הפוליטית מסתובב כרגע מתאגרף במשקל כבד ומולו שני מתאגרפים - האחד במשקל תרנגול והשני במשקל נוצה.

נכון לעכשיו, כולנו, לרבות נתניהו, ממתינים בדריכות למוצא פיהם של הרבנים. ברצותם תיפול הממשלה כבר בתקופה הקרובה. אם הם יקבלו אותות מהיושב במרומים כי רצוי לרדת מצמרות העצים עליהם טיפסו, בשל אימתם מה"בייס" שלהם, הבחירות ייערכו מאוחר יותר. אך גם מועד זה ייקבע על פי גחמות - ייתכן כי יהיו אלו שוב גחמות של הרבנים, ייתכן שתהיה זו גחמה של ראש הממשלה או אולי יגרום לכך איזה שחקן תורן אחר שיניח כי זה הרגע הנכון מבחינתו לנסות להמר ולגרוף כמות מקסימלית של מנדטים בגלגל המזל הפוליטי.

בחירות יהיו, בין אם בגלל גחמות החרדים ובין אם בגלל אלה של נתניהו
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

מי מטפל בבטיחות בכבישים כשרלב"ד כה מרוצה מעצמה ברדיו?

תשדירי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים גרועים בהרבה מאלה שדבררה פעם מיכל דליות. המסר שלהם הוא שאם רק נחקוק במוחנו שיש רלב"ד - הכול יהיה בסדר. אז מה אם הכביש דומה לג'ונגל

בחופשים, בהם נגזר עלי ועל משפחתי להיות אסירי ציון ולא לטוס ימה וקדמה, אנחנו ממתיקים את הגלולה המרה בטיולים ברחבי ארצנו. על המכונית מוטענות כמה מזוודות המכילות ציוד שהיה מספיק למסע בן חודשיים להכרת הניבתנים בקמצ'טקה ומיד לאחר מכן יוצאים לדרך - לא לפני שעשינו כמה מהלכים כפייתיים מהאוטו ובחזרה בכדי לברר שהדלת נעולה והגז כובה. מתחילים בנסיעה.

לאחר דקות ספורות היד נשלחת לחפש תחנה עם מוזיקה טובה או תוכנית עם "דיבורים" על מנת להנעים את זמן הנסיעה, שהוא, בדרך כלל, נחמד וטוב. רק דבר אחד עוכר כל פעם מחדש את התמהיל הכיפי הזה של נסיעה, נוף יפה ומוזיקה משובחת - שטיפת המוח המעיקה המתרחשת כל חצי שעה וקרויה תשדירי הרלב"ד, כלומר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים שהחליטה למתג את עצמה בכינוי המטופש הזה. נראה כי היא מתמוגגת ממנו ומוצאת אותו מבריק מאד.

פקק תנועה בירושלים
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

טקס פרסי אופיר - מנותק, מתגונן וביצתי

טקס פרסי האקדמיה לקולנוע ממשיך לנסות להוכיח עד כמה בתוך עמו הוא חי, מעורה ובלתי מתנשא. רק שרוב הסרטים המצוינים שהתחרו בו כלל לא הוקרנו בבתי הקולנוע. האם זהו טקס שמיועד לברנז'ה?

בשבוע שעבר התקיים באשדוד טקס פרסי אופיר. לא מגיע לקולנוע הישראלי, שהינו מעולה וטוב יותר משהיה אי פעם, טקס מנותק כל כך, רוויי תקינות פוליטית מאוסה, העוסק כל העת בהתחשבנות, התגוננות והתנצלות בפני שרה ששוטמת אותו ואשר רוחה המאיימת שרתה כל העת באולם למרות שפיזית היא לא הייתה שם.

ראשית, נציין את העובדה הבעייתית ביותר והיא שמרבית הסרטים בתחרות כמעט ולא הוקרנו או לא הוקרנו כלל בבתי הקולנוע, באופן סדיר, בפני הציבור הרחב. עד מתי תימשך התופעה הנפסדת הזו - האם הטקס מיועד רק לברנז'ה הקולנועית?

השרה רגב ויו"ר האקדמיה לקולנוע דנון בטקס שהתפוצץ ב-2016
אילן אסייג
להמשך הפוסט

די למשמרות הצניעות של הרשות השנייה

הורדת הפרסומת של קסטרו מהמסך היא הרגע שבו צריך לומר: הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה מתפקדת כצנזור לכל דבר. כשם שאין ועדת קומיסרי תרבות בעיתונות או באינטרנט, אין מקום לאג'נדה פורטינית וקרתנית גם בטלוויזיה

בסופו של הסרט המרטיט, "סינמה פרדיסו", חוזר גיבור הסרט, טוטו, לכפר בו נולד אחרי שנים רבות בהן נעדר מהמקום על מנת להשתתף בהלווייתו של אלפרדו, מקרין הסרטים בבית הקולנוע המקומי, אתו עבד בילדותו. אמו של טוטו מוסרת לו גלגל של סרט שאלפרדו ביקש לתת לו טרם מותו. טוטו מתיישב לבדו באולם הקולנוע מחבר את הגלגל למקרנה ורואה את כל הקטעים שהכומר ששימש כצנזור המקומי חתך - נשיקות אסורות, מזמוזים, ישבנים,שדיים, רגליים. בקיצור ארוטיקה ויזואלית במיטבה שכל צופי הקולנוע והטלוויזיה כל כך אוהבים לראות.

הסיבה שהכומר חתך את הקטעים היתה, כמו אצל כל הצנזורים מאז ומעולם, מבוססת על האמונה שעקב יחסי הקרבה שלו עם היושב במרומים הוא יודע בשביל אחרים מה טוב, ובעיקר מה לא טוב, לראות. הכומר ההוא התמקד בניטור קטעי עירום שהיו ונותרו (בצנזורה שאיננה פוליטית) הנושא הנחשק ביותר לצנזורה מאז ומעולם.

הפרסומת של קסטרו
צילום מסך מעמוד הפייסבוק של קסטרו
להמשך הפוסט

רקוויאם לחברת החדשות של ערוץ 10

בחברת החדשות של ערוץ 10 נוצרה מעין סיירת תקשורת מגובשת שהרוח הנועזת והגיבוי שאותו קיבלו יצר שלם הגדול מסכום חלקיו. סביר להניח, שמכל זה לא יוותר הרבה. יש עדיין דרכים למנוע את האבדה הזו אך ספק גדול אם מישהו ירים את הכפפה

ככה, בשקט בשקט, אם לא יקרה נס, ירד בקרוב מהמסך פלא עיתונאי, ברמה כלל עולמית, הנקרא חברת החדשות של ערוץ 10. מוזר, על הדינוזאור שנקרא "הערוץ הראשון", קרי השידור הציבורי לחמו שוחרי חופש הביטוי כאריות אך על שידורי האקטואליה הטובים בישראל יש מעין קבלת דין סמויה המביעה הפנמה של התפישה כי היות ומדובר בערוץ שממומן על ידי בעלי הון הרי שיש בסופו של דבר לקבל את החלטת בעליו "להתמזג" עם חברה אחרת, "רשת", כהחלטה מסחרית שאל לו לציבור להתערב בה אם היא עומדת בתקנון הרגולציה העסקית.

בטרם נרחיב קצת בנוגע לגודל האבדה הצפויה לעולם התקשורת הישראלי בתקופה בה הדמוקרטיה הישראלית הפכה לשברירית כל כך חייבים להבהיר: אין שום סיבה לבכות על גוויעתו של ערוץ 10 בכללותו רק על חברת החדשות שלו.

טלי מורנו בחדשות ערוץ 10
צילום מסך מאתר חד
להמשך הפוסט

46 שנה אחרי: הנסיעה המדהימה והנשכחת של אפולו 17 לירח

המסע ההרפתקני אותו ערכו האסטרונאוטים שטסו בטיסה המאוישת האחרונה שנעשתה לירח הטיסה של אפולו 17, נראו כלקוחים יותר מעולם הדמיון והקולנוע. מה אפשר ללמוד מכך כמעט חמישה עשורים לאחר מכן?

ביום שישי האחרון מלאו 49 שנה לנחיתתו הראשונה של האדם על הירח. ממרחק הזמן ייתכן וכבר התעמעמה במידת מה ההבנה עד כמה תרמו המסעות המאוישים לירח לפריצת גבולות התודעה האנושית; וקריאת תגר על גבולות היכולת האנושית.

נזכיר: באירוע זה האדם מניח את כף רגלו במקום שכאילו לא נועד לו. במשך אלפי שנים הירח הצית את דמיונו של האדם בחלום, בשירה, בספרות, בקולנוע ובחיי היום יום. מי שהיה מעלה על דעתו אפשרות של הגעה והליכה על הירח היה נתפס כשוטה המתגרה באל ובסדר הקוסמי שהוא יצר ואשר בתוכו על האדם להישאר בגבולות כדור הארץ.

רונאלד אוונס, האריסון שמיט ויוג'ין סרנן
NASA
להמשך הפוסט

מונדיאל זה ממש לא רק משחקי כדורגל

מה גרם לגברים כרסתנים המבלים את מרבית ימיהם במשרדים בין ארבעה קירות שאינם צופים בימים תיקונם כלל ועיקר במשחקי כדורגל לשאוג, לילל ולצעוק ובקיצור להפוך בחודש האחרון לאוהדים שרופים; ואיך קרה שהנשים הצטרפו בהתלהבות לצפייה במונדיאל. רמז? כדורגל הוא רק התירוץ

דווקא עכשיו בריקנות הקשה שבאה בעקבות סיומו של קרנבל המונדיאל צריך להגיד את האמת – חלק גדול מצופי המונדיאל לא מתעניינים במיוחד בכדורגל. בימים רגילים אין הם עוקבים אחרי משחקי כדורגל בינלאומיים, אין להם מושג מי השחקנים הבולטים בעולם ולכל היותר הם יידעו למלמל, מצוות אנשים מלומדה, את שמותיהם של מסי ורונאלדו. כמובן שכף רגלם לא דרכה מאז נערותם באצטדיונים. על השתתפות במשחקי כדורגל, כשחקנים בעצמם, אין בכלל מה לדבר. זה התרחש, אם בכלל, רק בילדותם אז בשכונה או בשיעורי ההתעמלות בבית הספר כאשר המורה התעצל ובמקום לאמן ולתרגל את הדרדקים הצעירים הוא נתן להם כדור ונח לו בשקט בצד.

והנה פתאום בחודש האחרון כולם הפכו לידעני כדורגל  – בכל שיחת רעים גברים כרסתנים המבלים את מרבית ימיהם במשרדים בין ארבעה קירות שרבבו שמות של ארצות ושחקנים, צטטו מספרים מטבלאות, התנבאו לגבי הסיכויים, התרגשו, צעקו, התווכחו; בקיצור הפכו לאוהדים שרופים.

אוהדים צופים במשחק הגמר צרפת-קרואטיה שהתקיים במוסקבה, השבוע
Dinuka Liyanawatte / Reuters
להמשך הפוסט

המחנה הציוני מתפורר והגנרל השותק

אם וכאשר יתפרק ה"מחנה הציוני" קיים סיכוי כי לראשונה ישורטט כהלכה הפיצול הרעיוני בין שתי מפלגות שונות הפועלות במחנה הציוני ומטשטשות וממסמסות כיום את עמדותיהן. יש סיכוי שהדבר יביא למפץ מבורך באופוזיציה כולה שיוציא אותה מהמלכוד בו היא נתונה

דווקא לקראת "הפגרה" המדהימה באורכה שלוקחים לעצמם חברי הכנסת בימי הקיץ החמים נדמה שסוף סוף יש סימנים ראשונים לתחילתה של רעידת אדמה באופוזיציה. המחנה הציוני מתפורר ;ולאור מצבה הקטסטרופלי של האופוזיציה – אם אפשר בכלל לקרוא כך לצבר המפלגות חסר רוח הלחימה  – ייתכן שאלה בהחלט חדשות טובות. הרי נמוך יותר, כידוע, כבר אי אפשר לרדת.

התפוררות המחנה הציוני אם באמת תתחולל עשויה להביא לראשונה אחרי עשרות שנים להפרדה המתבקשת בין שתי מפלגות שונות לגמרי הפועלות בתוכו ואשר בגלל מאבקיהם הסמויים והגלויים הורסים אותה מבפנים ויוצרים טשטוש ומסמוס מוחלט של מסריה.

הצמד הרצוג ולבני בבחירות 2015
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

השופט בן תמותה - שיפוט כדורגל אינטואיטיבי ובעזרת מצלמות

לשופטים ניתנה במונדיאל זה אפשרות להיעזר במידע הוויזואלי הנאסף על ידי מצלמות משוכללות לשם ביסוס החלטותיהם בנוגע לעבירות שנויות במחלוקת. לאור השינוי הדרמטי כדאי לנסות ולבחון את המגבלות והיתרונות של "השופט הטכנולוגי" ואלו של השופט האנושי

לפני שנים רבות טען פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כי כדורגל הוא משחק בו "עשרים ושניים חוליגנים רצים אחרי כדור אחד". אי אפשר לדעת אם הפולמוס שיתואר כאן היה מתרחש בחייו היה גורם לו לשנות את דעתו; אך אין ספק שזוהי סוגיה מרתקת לבחינה בהקשר פילוסופי, כמו גם פסיכולוגי ותקשורתי, ואין גם ספק שזוהי סוגיה מורכבת ומעוררת מחשבה רבה.

הנושא עליו מדובר הוא האפשרות שניתנה לשופטים להיעזר במידע הוויזואלי הנאסף על ידי מצלמות משוכללות לשם ביסוס החלטותיהם בנוגע לעבירות שנויות במחלוקת. שיפוט בסיוע טכנולוגי (VAR) הוא נושא "חם" בעולם הכדורגל ומתקיים בנוגע אליו ויכוח סוער. מבלי לקבוע מסמרות באשר לצדקת אחד מהצדדים בוויכוח  (לעניות דעתי מוקדם מדי לעשות זאת) כדאי לנסות ולבחון את המגבלות והיתרונות של "השופט הטכנולוגי" - המצלמה - לייצר תמונות המתיימרות לשקף ולייצג את המציאות מצד אחד; ולבחון את המגבלות והיתרונות של השופט האנושי לשפוט מצב מסוים עם עזרה טכנולוגית ובלעדיה מצד שני.

שופט הכדורגל הניו זילנדי מאט קונגר משתמש במערכת VAR במסגרת משחק ניגריה-איסלנד בשבוע שעבר. פוגמת בריתמוס של המשחק
Themba Hadebe / AP
להמשך הפוסט

כשג'יימס בונד ודוקטור נו נפגשים בסינגפור

טיפולו של טראמפ בנושא פירוק הגרעין של צפון קוריאה איננו שונה מהותית מזה של קודמיו. אך בשל המצג הג'יימס בונדי הגחמני שהוא ערך בסינגפור דווקא אצלו – ולא רק בעניין זה – נשף המסכות של הנאורות הופסק

בתקופת הפוליטיקה הרציונלית של סבלנות אסטרטגית שהתווה אובמה, כמו גם רבים מקודמיו ודומיו, ניסו המדינאים להגיע להסכמים חלקיים ומלאים עם כל מיני "אחרים" לא מערביים ובראש ובראשונה עם המדינה האימתנית, הכל כך לא מערבית, צפון קוריאה.

הם, כידוע, לא הצליחו לספק את הסחורה. סביר להניח כי גם טראמפ לא יספק את הסחורה אבל הוא לפחות יספק אקשן, סיפור מצוין עתיר נפתולים וריגושים. הפוליטיקאים המקצועיים והשפויים של ימי אובמה הסתובבו כטווסים בטרקלינים חנוטים בחליפות מהודרות (טראמפ לעומת זאת, נראה בחליפותיו תמיד כדוד השלעפר שבטעות נקלע למסיבה), מלמלו כל מיני סיסמאות חלולות, הבטיחו ש"ההתקדמות" אוטוטו תבוא, אך במקום זאת הם המשיכו לדשדש ללא סוף במי אפסיים. הם הבטיחו לנו עולם אמיץ וחדש, גלובלי, תקין פוליטית, נטול גרעין בו יימחקו הפערים בין העולם המערבי, הלבן, השבע, לבין כל "השאר" – מוסלמים, קים ג'ונג אונים מסוכנים, אפריקאים רעבים, סורים אומללים וכמובן גם סינים ורוסים הבוחשים בשקט בקדרה ונותנים למערב להוסיף להתבחבש בתוכה.

דונלד טראמפ וקים ג'ונג און בסינגפור
Susan Walsh/אי־פי
להמשך הפוסט

"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" – מבטיח ולא מקיים

לכאורה היו לסרט "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" כל הסיבות להצליח. יש לו רעיון מקורי - מפגש אפל של נשים סדיסטיות - אווירה ייחודית, אנסמבל שחקניות ושחקנים משובח, צילום יוצא דופן, עריכה זורמת ובימוי מיומן אך התסריט החלש מונע את מימוש הפוטנציאל הזה

הסרט בעל השם המיוחד "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא החמצה המוכיחה באופן כמעט כואב את האמת הפשוטה בלי תסריט טוב אין סרט טוב גם אם הוא יפה, מעוצב ומסוגנן באופן יוצא דופן כפי שקורה באמת בסרט הזה.

לכאורה היו לסרט זה כל הסיבות להצליח. יש לו רעיון מקורי מאוד, אווירה ייחודית, אנסמבל שחקניות ושחקנים חלומי הכולל בין היתר את קרן מור, אניה בוקשטיין, חנה לסלאו וליה קניג; צלום מעולם אחר (יוסי מאירי), עריכה מיומנת וזורמת (גם היא נעשתה בידי מאירי) ובימוי מלוטש (גלעד אמיליו שנקר). כל אלו הפכו את היצירה הזו ממש לבית ספר לקולנוע. ולא סתם קולנוע כי אם קולנוע זר, אחר, שהינו עדיין נדיר בקולנוע הישראלי.

קרן מור בסרט "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" של גלעד אמיליו שנקר
דניאל קמינסקי / סרטי יונייטד קינג
להמשך הפוסט

ירידת מחירי הדירות: פייק ניוז

נכון לעכשיו קיימת אפליה מובנית - עד כדי יצירת שני מעמדות - בנוגע לסיכוי לרכישת דירה, בין אלה שיש להם אפשרות להביא את הסכום הראשוני לאלה שאין להם. יש לכך פתרון, אבל אין מספיק בעלי השפעה שמעוניינים בשינוי

בשוק הדיור שמחה וששון. לראשונה מזה עשור, צועקות הכותרות, "נרשמה ירידה". הירידה היא ירידה זעומה, ממש זניחה של 0.1 אחוז, אבל למי אכפת העיקר שיש כותרת. אולם בואו נניח לרגע כי זוהי "תחילתה של מגמה" והמחירים אכן ייבלמו. יתרה מזאת בואו נפנטז כי מחירי הדיור לא רק ייבלמו כי אם ירדו בעשרה אחוז – איך יועיל בדיוק הדבר לאותם אנשים שאין ברשותם, את הסכום הצנום המסתכם בכמה מאות אלפי שקלים אותו יש "להביא מהבית" ואשר בלעדיו אי אפשר להיכנס לבנק ולקבל משכנתא שתיתן להם את הזכות לרכוש (במחיר מופקע) דירה?

נכון לעכשיו קיימת אפליה מובנית בנוגע לסיכוי לרכישת דירה בין אלה שיש להם לאלה שאין להם הורים או קרובים עשירים היכולים לספק את הסכום "הראשוני" העצום לרכישת דירה משלהם. למעשה נוצרו בארץ כתוצאה מכך שני מעמדות: מעמד בעלי הבתים ומעמד השוכרים. מעמד השוכרים לא רק שאינו יכול לקנות דירה – למעט מתי מעט שועלים פיננסיים שיצברו כנגד כל הסיכויים הון משל עצמם – נגזר עליו להביט, בעיניים כלות, על אנשים ממעמד בעלי הדירות ההולכים ומגדילים את הונם על גבו כתוצאה מהתמלוגים שהם גורפים מהשכרת דירות.

דירות להשכרה ומכירה בתל אביב
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הסרט "הבן דוד": כשהפחד אוכל את הנשמה

בישובים כפריים מבודדים כל אירוע החורג מגדר הרגיל, מפחיד – הרציונליות והשפיות נעלמות ובמקומן מופיעים חשדנות, ניכור וזרות המולידים גזענות סמויה או גלויה. בכך עוסק סרטו החד של גראד

יש מקרים בהם סרט לא מושלם הינו אפקטיבי, רלבנטי ונוגע לא פחות מיצירת מופת הבנויה לתלפיות. כזהו הסרט "הבן דוד" אותו כתב, ביים וגם משחק בו צחי גראד.

בסרטים מהסוג הזה יש רכיב או כמה רכיבים שהם כה מבריקים ומוצלחים, עד שהם מאפילים על הבעייתיות ונקודות התורפה של היצירה כולה. במקרה של "הבן דוד" הצלחתו הגדולה של הסרט נובעת מבחירת מיקום העלילה בישוב כפרי מבודד כלשהו; והתיאור המדויק של הרגשות אותם חשים תושבים במקומות כאלו כאשר מתרחש אירוע חריג.

מתוך הסרט "הבן דוד" של צחי גראד
שחף הבר / סרטי יונייטד קינג
להמשך הפוסט

האסטרטגיה התימהונית של נתניהו

במקום להקסים את שומעיו, ראש הממשלה מתנהג ב"הרצאותיו" מצד אחד כילד ההולנדי ששם אצבע בחומה למניעת השיטפון, ומצד שני כמוכיח בשער שהינו שוב "הראשון לזהות" סכנות שאחרים לא רואים

רבים סוברים כי נתניהו הוא אשף תקשורת שאין שני לו בישראל. אודה ואתוודה שאינני מסכים איתם. בהופעותיו יש משהו קר, שאיננו מעורר הזדהות במקרה הטוב, ומעורר רתיעה במקרה הרע. אולם בכל נושא אחר פרט לנושא האיראני התנהלותו אולי מעוררת לפעמים רתיעה, אך היא מובנת. בנושא האיראני התנהגותו התקשורתית לא רק שאיננה מובנת היא פשוט תימהונית.

היות וההתחמשות הגרעינית של איראן, כמו גם של מדינות אחרות, הינה בעיה כלל עולמית - האסטרטגיה התקשורתית של נתניהו למצב את עצמו מצד אחד כילד ההולנדי ששם אצבע בחומה למניעת השיטפון ומצד שני כמוכיח בשער שהינו שוב "הראשון לזהות" סכנות שאחרים לא רואים ובמקביל גם כסוג של מנהיג מעצמה המטיל חיתתו על האזור ומאיים לטפל בנושא בעצמו אם החבר'ה הטובים לא יבואו לעזור לו הינה חסרת כל תבונה.

נתניהו מציג במסיבת עיתונאים מיוחדת את המסמכים המודיעיניים של איראן
עופר וקנין
להמשך הפוסט

מי יהיה ראש הממשלה הבא? על טוטו בחירות והשחקן השקוף

פעם אחר פעם הסקרים שוגים בזיהוי ואבחון המציאות הפוליטית כהווייתה אך הם כן מייצרים מציאות פוליטית – התוצאות המתקבלות מהם הופכות אותם לשחקנים שקופים הפועלים ומשפיעים על המערכת הפוליטית בעוצמה רבה

כל שחקן שחמט מכיר את התרחיש בו המצב על הלוח שקול אך אין הוא מזהה צעד שעשוי להביא להכרעת היריב. מנגד כל צעד שגוי שהוא יעשה, ולו המזערי ביותר,  עלול להביא למיטוט מידי ומוחלט של עמדתו. במצבים אלו מבצע השחקן לפעמים מהלכי סרק והטעיה מתוך תקווה שיריבו ישגה ויפרשם שלא כהלכה וינקוט מצדו מהלכים שיהרסו את הפוזיציה שלו ויביאו להפסדו.

לעניות דעתי במערכת הפוליטית קיים כרגע מצב דומה – השחקנים בכל המפלגות הן בקואליציה והן באופוזיציה נמצאים כבר בעיצומה של מערכת בחירות סמויה; אך היות ומאזן הכוחות לא ברור, הם מבצעים מהלכי סרק מתוך תקווה שהיריבים – הן מתוך מחנותיהם הם והן מתוך מחנות הצד שמנגד – ימעדו ואז הם ימהרו לנסות ולגרוף את מרב המנדטים עבור מפלגתם.

פתקי הצבעה בבחירות 2015
מנחם כהנא / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

פייסבוק – המפעל האוטופי לחיסול הבדידות קרס מזמן

חברי הקונגרס שאלו בחקירה את צוקרברג שאלות רבות, אולם שאלה מרכזית אחת הוא לא נשאל: איך קרה שפייסבוק כל כך הצליחה? מה גרם לאנשים כה רבים למסור מרצונם החופשי מידע כה רב על עצמם תוך ידיעה שזה עלול להזיק להם?

חנוט בחליפה במקום טי שירט נאלץ ראש ה"תאגיד" הדיגיטלי הענק לספק הסברים על המתרחש בממלכתו המסוגרת – זה היה קשה לו. הפעם לא היה מדובר באלגוריתם, אלא בבני אדם. חלקם לא מבינים מה זה פייסבוק, לא בטוח שהוא מבין מה זה בני אדם.

האיש נראה בחקירה כחייזר שזה עתה נחת בכדור הארץ. הוא הגיע חמוש בדפים ובהם תשובות שהכינו לו המגשרים בין עולמו לעולמנו לשאלות שאולי יישאל על ידי חברי הוועדה. לשאלה אחת הם כנראה לא הכינו אותו והוא גם לא התבקש לענות עליה: איך קרה, בעצם, שפייסבוק כל כך הצליחה? מה גרם לאנשים כה רבים למסור מרצונם החופשי מידע כה רב על עצמם – להפקיד בידיה את הנצחת האירועים החשובים והמעניינים בחייהם, לכתוב בתוכה הגיגים אינטימיים וכן לנהל בה חלק גדול מהחיים החברתיים שלהם? וכל זה התרחש תוך ידיעה ברורה כי המידע נאגר ואם ייעשה בו שימוש מעוות הוא עלול לגרום להם נזק.

מארק צוקרברג בעדות בקונגרס, ביום רביעי
CHIP SOMODEVILLA/אי־אף־פ
להמשך הפוסט

לאן נעלמו יאיר לפיד ואבי גבאי?

חייבים לברר את זה כי לא שומעים אותם. הם בחרו שלא לדבר כי הם מאמינים כנראה שכך ראשות הממשלה תיפול לידיהם. ככה לא כובשים שלטון

המדינה כמרקחה. הכול ידוע, הכול גלוי, והכול מדווח אך תעלומה אחת טרם נפתרה – להיכן נעלמו גבאי ולפיד? האם הם יצאו עם המשפחות לטיולי ספארי בפסח, באחת ממדינות אפריקה "הבטוחות" וטרם חזרו משם? האם אריה, חלילה, טרף אותם או שמא הם, חס ושלום, נחטפו בידי ליסטים? חייבים לברר את זה כי לא באמת שומעים אותם.

נזכיר שוב – בפעם המי יודע כמה – ככה לא לוקחים שלטון. הן גבאי והן לפיד בחרו בטקטיקת השתיקה. הם מאמינים כנראה שהשלטון ייפול לידיהם כפרי רוטט מבשלות. לפיד מתבשם בינתיים מהסקרים; וגבאי עדיין בהלם מכך שהוא זכה בראשות השלד הבורסאי הנקרא המחנה הציוני. מתקפה ממוקדת ויומיומית על הבוקה ומבולקה השוררת בניהול המדינה היא לא בד.נ.א. שלהם – הם פשוט לא בנויים לכך. לא בטוח שהם יודעים למה הם כן בנויים. כרגע המטרה שלהם היא כיבוש השלטון. אחר כך אלוהים גדול.

אבי גבאי, יאיר לפיד
תומר אפלבאום, אמיל סלמן
להמשך הפוסט

ליל הסדר והמזוכיזם היהודי

איך אפשר להסביר את הטקס המוזר בו יושבות חמולות יהודיות – שעות על גבי שעות, בישיבה צפופה סביב שולחן אחד וקוראים טקסט חרטומי ארמי? זהו מזוכיזם יהודי בשיאו

כנראה שהיו אלו ההצלפות האכזריות של הקלגסים המצרים על גבם של היהודים והיהודיות שהיו עבדים ושפחות בארץ מצרים שעיצבו את האופי המזוכיסטי של החג הזה, כמו גם את אופי הטקסט העומד במרכזו – ההגדה.

איך אפשר להסביר את הטקס המוזר בו יושבות חמולות מבני עמנו – במשך שעות על גבי שעות, בישיבה צפופה סביב שולחן אחד – ובתוך אותן חמולות מסתתרים גם אנשים ונשים אשר בימים כתיקונם יעברו בזינוק אינדיאני לצד האחר של הרחוב אם במקרה ייתקלו זה בזה בשל האלרגיה והתיעוב ההדדי שהם חשים האחד למשנהו.

בני משפחה קוראים את הגדת הפסח בליל הסדר
מארק ניימן / לע"מ
להמשך הפוסט

בכחנליית הכור מאחורינו - אפשר להפיק לקחים

לאחר שוך הסערה התקשורתית שהתחוללה עקב התרת הפרסום על השמדת הכור הסורי בידי ישראל, כדאי וצריך לשאול: מי צריך את זה? ואם כבר הוחלט לפרסם, מדוע באופן כה בלתי מבוקר?

סיפור הפירסום המחודש של השמדת הכור הסורי בתקשורת דורש בירור. ראשית נזכיר כי כולם ידעו על הפעולה הזו כבר לפני שנים רבות. דלוף דלף לו הסיפור כבר מזמן. אולם הידיעה פורסמה בצנעה תוך שמירה על עמימות ואי נטילת אחריות ברורה של ישראל על ביצוע המעשה. והנה ביום רביעי האחרון הוסר האיסור על פרסום האירוע. בעקבות זאת הסכר נפרץ: מבול של כתבות ושידורים ובהם התראיינו כל הפוליטיקאים והאוגדונרים המהוללים שנטלו חלק במבצע והעלו שרעפים מהימים הרי הגורל ההם. כטווסים שסוף סוף יכולים להתהדר בנוצותיהם הם אצו רצו לספר לנו – בני התמותה הרגילים –  מה באמת קרה וכמובן מה היה חלקם בסיפור העלילה.

ועתה לאחר שוך הסערה צריך לשאול מי היה צריך את זה? ואם כבר הוחלט לפרסם מדוע באופן כה בלתי מבוקר? מדובר, אם צריך להזכיר, בנושא שהוא באמת בנפשנו. כצפוי, התברר שלקודקודים שלנו יש אמנם יכולות אדירות ועבודת הצוות בזמן אמת הייתה, כנראה, דווקא מעולה. אך חלק גדול מאותם בכירים הינם חסרי ריסון ואיפוק; ופרגון הינו בכלל מושג שאיננו מוכר להם. צרות עין לעומת זאת, בהחלט כן. נכון, למרות שאותם בכירים אבדו ממש כל רסן אי אפשר להרוס לגמרי מיתוס של סיפור כה מדהים – הוא חזק מבוניו האנושיים. אך אפשר לשרוט ולכער אותו וכן לספק לנו שיעור פסיכולוגי מאלף על חולשות ויצרים בלתי נשלטים של הבכירים הישראליים.

המבנה שהופצץ בסוריה על ידי צה"ל ב-2007
צה"ל / אי-פי
להמשך הפוסט

הסיבות האפורות שבגללן נתניהו שורד

בתוך הרחש בחש הפוליטי שוב בונה התקשורת לנתניהו את דימוי הקוסם – רב מג שבתחבולותיו גובר הן על שותפיו והן על יריביו; ובמקביל מהפנט ומכשף את הציבור. אולם נתניהו לא שורד בגלל השפנים שהוא מוציא כל שני וחמישי מהכובע כי אם בגלל סיבות אחרות לגמרי

בסערה הפוליטית "המפתיעה" שמתחוללת בשבועות האחרונים שוב החלה התקשורת בתהליך המיסטיפיקציה לכוחו של נתניהו. הן מוקיריו והן מתנגדיו רואים בו קוסם פוליטי שמצליח ללהטט ולהתל בשותפיו כמו גם ביריביו פעם אחר פעם מחדש. במקביל הוא מתואר כחלילן מהמלין המוביל את העכברים הסומים בצלילי חלילו אל האבדון.

עיתונאים ופרשנים רבים מוסיפים איש איש בתורו את הזרד שלו למדורת ההערצה, גם אם הם מתנגדים נמרצות לשלטונו ומייחלים ללכתו. רק העובדות האפורות המאפשרות את המשך שלטונו עומדות להן מיותמות ומוזנחות בכל הפרשנויות הללו. אין פלא; הן אינן "סיפור" טוב. יתרה מזאת, הן מייאשות מאוד, אין בהן גיבורים טובים או רעים, הן לא טריות כלל ועיקר - אלא מלוות אותנו שנים רבות. הן מסוג הדברים שאומרים עליהם "נו, טוב, מכירים, בוא נעבור הלאה". אי אפשר להמשיך לרקוד סביב מדורת ההבלים – ללא מציאת פתרון ממשי עבור הבעיות המהותיות הללו שינוי ממשי לא יגיע. הציבור, בניגוד לתקשורת, יש לומר, איננו מדחיק אותם. הוא ער להם ומכיר אותם טוב מאוד.

ראש הממשלה נתניהו. לא קוסם והציבור איננו מוקסם
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

"הכרישים" - דה וויס אוף מסחרה

הם יושבים על כורסאותיהם והנערים באים ומשחקים לפניהם. הראש היהודי, אתם יודעים, ממציא לנו פטנטים – חלקם הזויים, חלקם שגרתיים וחלקם מקוריים – והם, נעבעך, צריכים כסף, הרבה כסף. האם לנו, הצופים כדאי לצפות ב"כרישים"

ניחוח עז של פרובינציאליות והתבטלות בפני ה"כסף הגדול" אופף את התוכנית החדשה, "הכרישים", שעלתה לשידור לפני כמה שבועות. "הכרישים" כך מסתבר הם אנשי עסקים ש"עשו את זה" בגדול – על שניים מהם ישראל הייתה קטנה ומשום כך הם העתיקו את מקום מושבם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. וכן, הם מצליחים גם שם. ועתה כל החבורה רוצה בנדיבותה כי רבה להעניק מחוכמתה וכספה לנו בני האנוש הרגילים יושבים בציון. הם מרשימים – מחשבים חישובים מתוחכמים ועסקיים; פה ושם פולטים איזו מילה באנגלית ולא שוכחים לספר לנו שהם מאד מאד טובים במה שהם עושים. אמריקה, ורסנו, אמריקה.

הם יושבים בנינוחות, בדרך כלל, על כסאותיהם והנערים באים ומשחקים לפניהם. הראש היהודי, אתם יודעים, ממציא לנו פטנטים – חלקם הזויים, חלקם צפויים ושגרתיים ומיעוטם מקוריים ומבריקים – והם, נעבעך, צריכים כסף, הרבה כסף. רועדים, כעלה נידף, הם ניצבים בפני הגבירים עם פרזנטציות עליהם עמלו חודשים ואנשי העסקים כאורקל מדלפי פולטים משפטים לפעמים סתומים או חלולים ולפעמים באמת חכמים ומחכימים.

"הכרישים"
אתר מאקו/ערוץ 12
להמשך הפוסט

האם התוכנית "יצאת צדיק" צדיקה? יצאנו לבדוק, סאנשיין

"יצאת צדיק" על צדיקיה, רשעיה וכמובן המנחה שלה כבר הפכו להיות כוכבי לכת קבועים ביקום הטלוויזיוני. אבל האם התוכנית עצמה היא צדיקה או מרושעת?

לפני כמה חודשים אירע בתוכנית "יצאת צדיק" אירוע מוזר – טכנאי סירב לקבל את הפרס היות שלדעתו אין לתת הוקרה חריגה על ביצוע עבודה כהלכתה. הכט היה המום; כיצד מסרב אדם להצעה שאין לסרב לה? ולמעשה, הוא מסרב לקבל עליו את חוקי המשחק. לאחר המבוכה הראשונית הכט התעשת ושיבח את יושרו ותומתו של אותו בעל מקצוע ומיהר להכיל אותו ואת התנהגותו הנדירה.

אולם למרות דבריו הנכוחים של הטכנאי, הכט צדיקיו ורשעיו כבר הפכו להיות כוכבי לכת קבועים ביקום הטלוויזיוני ועל כן הגיע הזמן לשאול את השאלה שטרם נשאלה והיא אם התוכנית "יצאת צדיק" יוצאת בעצמה צדיקה – או אז נעניק לה כמובן תעודת הוקרה – או שמה מדובר במניפולציה טלוויזיונית זולה. ואולי היא תוכנית מועילה וגם תכנית גסה וחלולה.

חיים הכט ב"יצאת צדיק"
מאקו TV / קשת 12
להמשך הפוסט

אני וסיוון מהווייז כבר לא

לאורך השנים בהם אני חי תחת קורת מכונית אחת עם סיוון מהווייז, לא רק שקסמה הדיגיטלי פג לו, אלא שאט אט התפתחה ביני לבינה אווירה לא בריאה של תחרות בלתי פוסקת וטינה. אז למה אני סובל מהווייז?

בהתחלה, זה היה לגמרי אחרת. ביני לבין הווייז התקיים סיפור אהבה לוהט. ראיתי בו את המושיע של חיי. כמו ז'ילבר בקו שהתאהב במוסקבה במדריכת התיירים הרוסייה שלו, נטלי, נכבשתי אני לחלוטין בקסמה של מדריכת הדרך שלי בווייז "סיוון". יש לה אמנם קול מתכתי ודכאוני משהו אך קיבלתי זאת בהבנה. אף אחד, הרי, לא מושלם. הלכתי שבי אחריה נשמעתי לה באופן עיוור; ופעם אחת ויחידה, שכבר דיווחתי עליה, נסעתי בגללה, ביום פוליטי לוהט במיוחד, דרך כביש 443. דבר שלא היה מתרחש לעולם בלעדיה – סיוון, מי היה מאמין, עוד עלולה הייתה להביא למותי.

במשך הזמן החלתי לראות בה חברה המפיגה את בדידותי בנסיעותיי. הפעלתי אותה גם באזורים שאני מכיר אותם ככף ידי. סתם כי כבר התרגלתי לקולה.

מסלול נסיעה באפליקציית ווייז
ניר אליאס / רויטרס
להמשך הפוסט

שקט, יורים: כולם מיישרים קו

מל"ט איראני חודר לשטח ישראל. מטוס ישראלי מיורט על ידי הנ"מ הסורי. "הקונספציה" בנוגע לבנות ברית חדשות שקמו לישראל קרסה. ואיך מטפלות בכך התקשורת והאופוזיציה? מיישרות קו עם הממשלה

בשבת האחרונה הצליחו הסורים להפיל מטוס. והאירנים לראשונה נקטו בפעולה ישירה כנגד ישראל. משהו בבועת הנורמליות – הלא נורמלית – שמנסים לקיים כאן נסדק. יחד עם הנורמליות קרסה גם "הקונספציה" החדשה שיש לנו בני ברית חדשים אשר יחליפו את הישנים. הביקורים המרובים של נתניהו אצל פוטין החלו ליצור את הרושם כי הלה הוא חבר אמת שלנו. ראש הממשלה של הודו שהלך יחף עם נתניהו בחוף אולגה משבח במילים חמות את ערפאת; ואפילו טראמפ הנשיא, שעל פי הקלישאה הרווחת, הינו הנשיא האוהד הנלהב ביותר של ממשלת ישראל ייתכן ומשנה כיוון. לא צריך להיות מדינאי מבריק על מנת להבין כי "בני הברית" החדשים לא רק שהם פועלים למען האינטרסים של ארצותיהם בלבד אלא שגם הסנטימנט ההיסטורי מופנה לעבר השותפים האסטרטגיים שלהם משכבר הימים. או, במילים אחרות הסדר הישן חי ובועט; ואשליית השווא לה התמכרה הממשלה, כנראה התנפצה.

ועכשיו נשאלת השאלה מה עושה האופוזיציה במצב העניינים המטריד הזה? ובכן, היא עושה בדיוק את מה שהיא לא אמורה לעשות  והוא ליישר קו עם הממשלה – שקט יורים. האופוזיציה יכולה לגבות את הממשלה בנוגע לטיפול הנקודתי בפרשה. אך האם אין מקום לבקר את הממשלה על כך שהגענו בכלל למצב הזה? הרי אין עדיין מלחמה כוללת; והסוסים טרם ברחו מהאורוות – אפשר לנסות ולמנוע את המשך ההידרדרות.

בני הזוג נתניהו עם פוטין בקונצרט בתיאטרון הבולשווי
Mikhail Klimentyev/אי־פי /
להמשך הפוסט

לא לפיד ולא גבאי: דרושה מפלגת מרכז חדשה

לנוכח ההתנהלות הכאוטית של הממשלה הנוכחית לא קשה להבין את האנשים שיצביעו למועמד בעל הסיכוי הרב ביותר להפלתה, הלא הוא יאיר לפיד. אחרים אולי יעדיפו להצביע לאבי גבאי. יש רק בעיה אחת והיא ששניהם לא מתאימים לתפקיד. אין ברירה – יש להקים מפלגת מרכז חדשה

בבחירות הקרובות רבים יצביעו כפי הנראה עבור יאיר לפיד מתוך הנחה שזו בחירה ברע במיעוטו. ובאמת לאור מצבו בסקרים ולאור התנהלותו הכושלת של אבי גבאי זו בחירה שהינה, לכאורה, הגיונית.

אולם אין ברירה אלא לשאול את השאלה האם יאיר לפיד הוא באמת האיש המתאים לכהן בתפקיד ראש הממשלה. אמנם, די ברור שזוהי שאלה תיאורטית וכי בנימין נתניהו או – אף סביר מכך – אחד מיורשיו האפשריים בליכוד ירכיב בנקל ממשלה חדשה. אולם גם אם זה המצב יש צורך בכל זאת לנסות ולהציב מועמד שיהפוך את הקערה על פיה או לפחות יכין תשתית לבואו של מנהיג כריזמטי ומנוסה בעתיד.

אבי גבאי, יאיר לפיד
תומר אפלבאום, אמיל סלמן
להמשך הפוסט

בין המחאה החברתית ב-2011 לחולשת האופוזיציה היום

הסיבות לחולשה הבלתי נתפסת של האופוזיציה נטחנות עד דוק בעיתונות, ובצדק. אולם יש פרה קדושה אחת הממשיכה לשוטט באחו הפוליטי באין מפריע. היא קבלה מעמד של קדושה במחאה החברתית. יש לגרש אותה מהר ככל האפשר – היא מסוכנת

המחאה שקראה ל"צדק חברתי" בקיץ 2011, ושבשיאה התאגדו מאות אלפי אנשים בכיכרות וקיוו כי הישועה תגיע והם יזכו לדיור במחירים סבירים ולשיפור משמעותי במצבם הכלכלי חלפה ונתפסת כיום כפאטה מורגנה.

כשש וחצי שנים אחרי אותה מחאה מחירי הדירות הרקיעו לשחקים שאיש באותם ימים לא דמיין, ולו בחלומותיו הגרועים ביותר, שהם יטפסו לשם. כל ביקור בסופר מרקט מלמד כי המזון יקר לפחות כמו אז. והטייקונים? ובכן אלה שכיכבו אז על הבמה הכלכלית אכן, ברובם, גזו – וזהו ההישג החשוב היחיד שהמחאה תרמה למימושו – אך, אל דאגה, אחרים הגיעו במקומם. משיח כצפוי לא בא, משיח גם לא מתקשר.

צעדת המליון 2011
ניר כפרי
להמשך הפוסט