"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" – מבטיח ולא מקיים - יעלה על הדעת - הבלוג של ברי כנורי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" – מבטיח ולא מקיים

לכאורה היו לסרט "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" כל הסיבות להצליח. יש לו רעיון מקורי - מפגש אפל של נשים סדיסטיות - אווירה ייחודית, אנסמבל שחקניות ושחקנים משובח, צילום יוצא דופן, עריכה זורמת ובימוי מיומן אך התסריט החלש מונע את מימוש הפוטנציאל הזה

תגובות
קרן מור בסרט "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" של גלעד אמיליו שנקר
דניאל קמינסקי / סרטי יונייטד קינג

הסרט בעל השם המיוחד "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא החמצה המוכיחה באופן כמעט כואב את האמת הפשוטה בלי תסריט טוב אין סרט טוב גם אם הוא יפה, מעוצב ומסוגנן באופן יוצא דופן כפי שקורה באמת בסרט הזה.

לכאורה היו לסרט זה כל הסיבות להצליח. יש לו רעיון מקורי מאוד, אווירה ייחודית, אנסמבל שחקניות ושחקנים חלומי הכולל בין היתר את קרן מור, אניה בוקשטיין, חנה לסלאו וליה קניג; צלום מעולם אחר (יוסי מאירי), עריכה מיומנת וזורמת (גם היא נעשתה בידי מאירי) ובימוי מלוטש (גלעד אמיליו שנקר). כל אלו הפכו את היצירה הזו ממש לבית ספר לקולנוע. ולא סתם קולנוע כי אם קולנוע זר, אחר, שהינו עדיין נדיר בקולנוע הישראלי.

ניכר שהיוצרים ראו והושפעו מהאקספרסיוניזם הגרמני, מסרטי היצ'קוק, מסרטיו הסוריאליסטיים והאירוטיים של לואיס בונואל ומשפע יוצרי קולנוע דגולים אחרים שיצירותיהם נעו על הגבול שבין אימה והומור שחור ויצרו בעקבות זאת סרטים עם ניחוח "גותי" כבד. עקרונית, אם השחקנים לא היו מדברים עברית הסרט הזה יכול היה להתרחש בכל מקום אחר; ובמקרה הזה הדבר ייאמר לזכותו.

היומרה ליצירת אווירה כה שונה וייחודית מצליחה. אין במהלך הסרט תחושה של זיוף, חיקוי או חוסר אמינות. נהפוך הוא, סצנות רבות בסרט מכילות משחקים מעניינים בין אור וצל, תאורה מיוחדת, אתרי צילום חריגים ומסקרנים המצולמים מזוויות מיוחדות – אם רק היה תסריט טוב, זו היתה יכולה להיות יצירה פורצת דרך. הקולנוע הישראלי בהחלט בשל לעזוב את הריאליזם שהוא כה צמוד אליו ומאפיין אותו.

מגיע לנו, לפעמים, לפחות באמנות, להיפטר מהמציאות המעיקה והדביקה שבה השסעים החברתיים והפוליטיקה המוטרפת אך האמתית לא נותנות מנוח וסוחטות את הנפש. ולסרט הזה היה בהחלט פוטנציאל להציע את זה. אבל בשביל זה, כבר אמרנו, צריך תסריט עמוק מפותח כהלכה ולא תסריט מבולבל, רווי חורים ופערים בלתי מוצדקים.

אניה בוקשטיין (לולה) מתוך הסרט
דניאל קמינסקי

הרעיון בבסיס התסריט (שנכתב בידי יוסי מאירי וגלעד אמיליו שנקר) מקורי ומרתק – קבוצת נשים דעתניות, סדיסטיות ופרברטיות אשר – פרט לאחת – עלומיהן הרבה מאחוריהן חיות להן במעין עולם סוריאליסטי מנותק מהמציאות ומקיימות, לכאורה מפגשי ספרות הזויים ובעצם מפגשים סאדו מאזוכיסטיים אשר במוקד שלהן עומד ציד גברים הניצודים בידיהן ולאחר משחק עינויים המבוצע על ידן הן מקפדות את חייהם, גורסות אותם והופכות אותם לנקניקיות – אם תרצו פסגת הסירוס של גברים בידי נשים הטוענות שאינן מאמינות באהבה.

בנוסף, יש לאותן גברות "סניטריות" שהן בעצם שפחות שעושות עבורן עבודות ניקיון והן מתייחסות אליהן באדנות ואף משפילת אותן. אלה הן חברות מועדון לשעבר שהזקינו ולא זכו להרוג מאה גברים דבר המקנה להן זכות להפוך ל"לורדיות" ולפיכך עליהן להצטרף לשפחות ולשרת את האדוניות האינטלקטואליות והמרשעות. אחת מאותן חברות, סופי (בגילומה של קרן מור) שכבר הרגה 99 גברים מתאהבת בגבר שנלכד ברשתה ואמור היה להיות הגבר המאה שימנע בוודאות את הפיכתה לשפחה. מכאן העניינים מתחילים להשתבש (ההמשך צפוי אך לא נרחיב על כך שכן זהו למרות הכל ספוילר).

יפתח קליין מתוך "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה"
דניאל קמינסקי

לכאורה, כל התמהיל הזה יכול היה להוות מרקחת מבטיחה לסרט מרתק העוסק במשיכה מינית סאדו מזוכיסטית, בקושי לקבל את הבלות והזקנה, בקנאה בנעורים, בכוחה של האהבה כאשר היא כבר קורה לחולל מפנה דרמטי וברצון בשעבוד אנשים אחרים על מנת שישרתו אותך – כפי שבולט הדבר גם בסרט "תברח" אשר יש בו אלמנטים רבים המזכירים את הסרט הזה. אפשר היה גם במקביל לפתח את הקשר שבין ספרות ליצרים כמו שנעשה בסיפור "האדונית והרוכל" שהוא לכאורה הספר שבו חברות המועדון אמורות לעסוק במפגש בו ייקבע גורלה של סופי ואשר לעלילתו יש הקשרים רבים מעניינים למתרחש בסרט הזה. אפשר היה לחדד את האלמנטים של האימה, של ההומור השחור. אפשר היה גם לעבות את דמות הגבר, או את הקשר של סופי עם המשרתת שלה הבורחת מהמקום ההוא. 

התסריט מיטיב אמנם לתאר את היחסים בין סופי הנאבקת על ביסוס מקומה בין האדוניות לבין המתחרה הצעירה והסקסית הדולקת בעקבותיה לולה (בגילומה של אניה בוקשטיין) ולתאר בכך היטב את הקנאה בעלומים וביופי של צעירה יפה שהיא לא תזכה לו יותר ואשר שאר הנשים, המבוגרות גם כן, טורחות להזכיר לה את זה שוב ושוב.

אך מעבר לכך שום דבר נוסף לא מפותח באופן מספק בסרט הזה; וכך נותר הצופה למרות ההנאה מהמשחק התמונות הנהדרות ושאר האלמנטים המעניינים שצוינו כאן עם תחושה של החמצה מסרט שהיה בו פוטנציאל והבטחה לסרט ייחודי ואנין אך מומש בסופו של דבר כתיאור של סיפור אהבה שבלוני ומאכזב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#