מונדיאל זה ממש לא רק משחקי כדורגל - יעלה על הדעת - הבלוג של ברי כנורי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מונדיאל זה ממש לא רק משחקי כדורגל

מה גרם לגברים כרסתנים המבלים את מרבית ימיהם במשרדים בין ארבעה קירות שאינם צופים בימים תיקונם כלל ועיקר במשחקי כדורגל לשאוג, לילל ולצעוק ובקיצור להפוך בחודש האחרון לאוהדים שרופים; ואיך קרה שהנשים הצטרפו בהתלהבות לצפייה במונדיאל. רמז? כדורגל הוא רק התירוץ

תגובות
אוהדים צופים במשחק הגמר צרפת-קרואטיה שהתקיים במוסקבה, השבוע
Dinuka Liyanawatte / Reuters

דווקא עכשיו בריקנות הקשה שבאה בעקבות סיומו של קרנבל המונדיאל צריך להגיד את האמת – חלק גדול מצופי המונדיאל לא מתעניינים במיוחד בכדורגל. בימים רגילים אין הם עוקבים אחרי משחקי כדורגל בינלאומיים, אין להם מושג מי השחקנים הבולטים בעולם ולכל היותר הם יידעו למלמל, מצוות אנשים מלומדה, את שמותיהם של מסי ורונאלדו. כמובן שכף רגלם לא דרכה מאז נערותם באצטדיונים. על השתתפות במשחקי כדורגל, כשחקנים בעצמם, אין בכלל מה לדבר. זה התרחש, אם בכלל, רק בילדותם אז בשכונה או בשיעורי ההתעמלות בבית הספר כאשר המורה התעצל ובמקום לאמן ולתרגל את הדרדקים הצעירים הוא נתן להם כדור ונח לו בשקט בצד.

והנה פתאום בחודש האחרון כולם הפכו לידעני כדורגל  – בכל שיחת רעים גברים כרסתנים המבלים את מרבית ימיהם במשרדים בין ארבעה קירות שרבבו שמות של ארצות ושחקנים, צטטו מספרים מטבלאות, התנבאו לגבי הסיכויים, התרגשו, צעקו, התווכחו; בקיצור הפכו לאוהדים שרופים.

והנשים? אפשר לומר כי במונדיאל הזה ה"אאוטינג" הושלם – הן צפו בהמוניהן במשחקים. חלק מהן קבלו השתלמות בחוקים מהבעלים והילדים (שתמיד יודעים את החוקים גם אם הם לא יודעים), אחרות התעניינו בחתיכים התלהבו והתרגשו. הקלישאה שהן "נפרדות מהבעל לחודש לטובת הכדורגל" היא נחלת העבר – הימים בהם אורי זוהר צווח ודרש מטליה שפירא ז"ל "שקט בבית" הם פרה-היסטוריה. עם זאת ברור לגמרי שגם הן, ברובן, לא מתעניינות במשחקי כדורגל רוב ימות השנה.

אוהדים ואוהדים של נבחרת צרפת חוגגים את הניצחון במונדיאל בפריז
לורן קיפריאני / אי-פי

אם כך, מהי הפסיכוזה הזו הגורמת לכולם להתעניין במשחקי כדורגל כאשר הוא מופיע במרוכז במשחקי המונדיאל. ובכן, התשובה היא שמונדיאל הוא הרבה יותר ממשחק כדורגל. למעשה, ניתן לומר, כי במידה רבה כדורגל הוא רק התירוץ. תירוץ מקסים, מתאים ומושך אבל רק תירוץ.

אנחנו צופים כולנו במונדיאל בכדי להרגיש פעם אחת מדי כמה שנים חלק מכפר גלובלי אחד גדול –רב עמים, מדינות, צבעים, כישרונות, הצלחות, טעויות אנושיות. שפת הכדורגל, למרות היותו משחק אינטליגנטי ביותר, מובנת לכולם מהודו ועד כוש ומסנגל ועד קרואטיה. אם המשחק היה משודר בסוואהילית או פינית לא היינו מבינים מה הפרשן אומר אך היינו מבינים טוב מאוד מה מתרחש על המגרש. יש אנשים שאפילו מבכרים שלא לשמוע מה הפרשנים אומרים וליהנות רק מהאינטונציה של העברת המשחק וההכרזה על הגולים  – אני ממליץ בהקשר הזה על האזנה לצד שדרים דרום אמריקאים – שקריאות הגול שלהם כבר רועמות לפניהם – גם  על האזנה לשדרים ערבים וכן כמובן להעלות באוב את זכרונו של השדר המיתולוגי, נחמיה בן אברהם, שדיבר במהירות רבה עד כדי כך שלפעמים המאזינים התקשו לעקוב; ולמרות זאת הם נהנו מהמשחק בשל האווירה האקסטטית שהוא הצליח להקנות לשידור.

הכפר הגלובלי הזה משדר אופטימיות. טוב ונעים שם. אין צרות, אין תלאות. אנשים שרים, משתגעים, עוטים מסיכות מוזרות וצבעוניות המזנקות היישר מתוך התת מודע שלהם. מצד אחד יש אחווה אנושית מצד שני הרגשות הלאומיים התוקפניים מקבלים מקום; אך מתנקזים במלוא עוזם למגרש דשא ירוק אליו נשלחים השחקנים -אלים כשלוחים המושלמים ביותר שיש לנו להציע "למלחמה" אשר בתומה יש קתרזיס. ולאחר שהשמפניה נפתחה והגביעים נמסרו על ידי הקדקודים היורדים מיציעי הכבוד מתפזר הקהל חזרה למציאות האפורה, לשגרה ולנורמליות עד ששוב הוא מקבל הזדמנות לברוח ממנה.

המונדיאל נותן לגברים גם אפשרות אולטימטיבית להביע רגשות – מגברים מצופה עדיין "להיות גברים" קרי: להתאפק ולא לתת ביטוי ולהחצין רגשות. כדורגל עבור גברים רבים הינו אירוע ציבורי כמעט יחיד בו הם מרשים לעצמם לבטא רגשות בעוצמה כזו. ואכן שם רואים גברים שואגים, חוגגים אך גם מתוסכלים, מאוכזבים ואפילו בוכים. פני הפוקר ננטשים – אפילו מקרון קפץ במשחק הגמר כנער עול ימים – אין פלא שגברים כה רבים נדבקים באהבת המשחק המאפשר להם להשתולל ולהתפרק רגשית.

אנטואן גריזמן בוכה לאחר ניצחון נבחרתו בגמר המונדיאל
מרטין מייסנר / אי-פי

המונדיאל הנוכחי היה זיקוק של כל זה – הוא הביא לשיא את האלמנט הקרנבלי שבמשחק הזה. מדינות קטנות קיבלו בעזרת השחקנים המוצלחים שלהם ביטוי לתרבותם ולאומיותם. את השיא בעניין זה סיפקה כמובן קרואטיה שהשחקנים – שהתגלו כלהטוטני כדורגל מושלמים ומגובשים – שלוו בנשיאה אנושית וחביבה שנסעה, על חשבונה, במחלקת תיירים, למשחק ולא היססה לחבק שחקנים מיוזעים (לרבות שחקנים של הקבוצה היריבה) – נתנו הצגת תכלית המבהירה כי אם יש רצון, תעוזה ומקוריות אפשר לפגוע לגדולים בול בפוני. אם נוסיף לכך את העובדה כי הנבחרת הצרפתית היתה ברובה שחקנים בני מהגרים הרי שבאמת מסתמן כאן שביב תקווה לעולם טוב יותר ולא רק בתחום הכדורגל.

אמרנו כפר גלובלי? כן, אבל לא אצלנו. כאן העניינים נראים קצת פחות טוב. אצלנו הכול רגיל כלום לא משתנה. אנחנו ממשיכים לפסוע ברחובות האתמול. שוב מלחמה בדרום, שדות שרופים, אנשים במקלטים, התראות, מנהרות, עפיפונים וכדורי אש. שלום, צבע ושמחה זה בשביל עמים אחרים. אנחנו יכולים לראות את זה רק בטלוויזיות שלנו. אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום שגם אנחנו נשתתף בחגיגה של העולם החדש הנגלה לנגד עינינו. מגיע לנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#