די למשמרות הצניעות של הרשות השנייה - יעלה על הדעת - הבלוג של ברי כנורי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די למשמרות הצניעות של הרשות השנייה

הורדת הפרסומת של קסטרו מהמסך היא הרגע שבו צריך לומר: הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה מתפקדת כצנזור לכל דבר. כשם שאין ועדת קומיסרי תרבות בעיתונות או באינטרנט, אין מקום לאג'נדה פורטינית וקרתנית גם בטלוויזיה

תגובות
הפרסומת של קסטרו
צילום מסך מעמוד הפייסבוק של קסטרו

בסופו של הסרט המרטיט, "סינמה פרדיסו", חוזר גיבור הסרט, טוטו, לכפר בו נולד אחרי שנים רבות בהן נעדר מהמקום על מנת להשתתף בהלווייתו של אלפרדו, מקרין הסרטים בבית הקולנוע המקומי, אתו עבד בילדותו. אמו של טוטו מוסרת לו גלגל של סרט שאלפרדו ביקש לתת לו טרם מותו. טוטו מתיישב לבדו באולם הקולנוע מחבר את הגלגל למקרנה ורואה את כל הקטעים שהכומר ששימש כצנזור המקומי חתך - נשיקות אסורות, מזמוזים, ישבנים,שדיים, רגליים. בקיצור ארוטיקה ויזואלית במיטבה שכל צופי הקולנוע והטלוויזיה כל כך אוהבים לראות.

הסיבה שהכומר חתך את הקטעים היתה, כמו אצל כל הצנזורים מאז ומעולם, מבוססת על האמונה שעקב יחסי הקרבה שלו עם היושב במרומים הוא יודע בשביל אחרים מה טוב, ובעיקר מה לא טוב, לראות. הכומר ההוא התמקד בניטור קטעי עירום שהיו ונותרו (בצנזורה שאיננה פוליטית) הנושא הנחשק ביותר לצנזורה מאז ומעולם.

סצינת הסיום מסינמה פרדיסו

הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה היא הכומר המקומי שלנו. עתה, למשל, ישבה על המדוכה "מועצת החכמים" וקבעה כי אין לשדר את הפרסומת בה רותם סלע חושקת ב"dress" כלשהו ומכיוון שעקב כך היא "חוטפת" בחורה עם השמלה המערפלת את חושיה ומכריחה אותה להגיד לה מי עצב עבורה את אותו אאוטפיט נחשק. הומור, כידוע, איננו הצד החזק אצל צנזורים אבל הסצנה משעשעת. גם ההבנה כי במדינה חופשית וחילונית אין לצנזר את עולם הדימויים הארוטי, לרבות בפרסומות, לא בנוגע לגברים ולא בנוגע לנשים, כמובן שאיננה חודרת למוחם. מישהו צריך להזכיר להם כי כאן זה לא סעודיה ועם איראן אנחנו בכלל בסמי-מלחמה.

למותר לציין כי לקסטרו, חברת הבגדים שעבורה נעשתה הפרסומת, אין דבר טוב יותר מאשר צנזורה כזו. עתה מובטח לה שכולם ייראו אותה ויקלטו את המסר "החתרני" הגלום בה. אולם, למקרה הזה יש חשיבות גם בתרומתו להסרת מעטה "הנייטרליות" שהרשות השנייה מנסה למתג בו את עצמה. הגיע הזמן להבין כי לרשות השנייה יש אג'נדה אותה היא מנסה לקדם וזוהי אג'נדה פוריטנית, שמרנית וקרתנית. חלקים לא מבוטלים בציבור, ובהם גם לא מעט יוצרים ואנשי רוח, נוטים לפעמים לראות בצנזורה מגן מבורך על הטעם הטוב ותוהים מה רע בכך שמישהו יעשה קצת "סדר בבלאגן" וימנע מהערוצים המסחריים ומהמפרסמים להשתלט על תודעתנו חסרת האונים.

הפרסומת של קסטרו

ובכן, התשובה הבסיסית שצריכה להיות מובנת מאליה במדינה דמוקרטית, היא שהציבור המבוגר בישראל איננו זקוק למועצת חכמים שתחליט עבורו מה ראוי ומה לא ראוי לראות. לא צריך רשות העולה למשלם המסים סכום עתק על מנת להחיל כללי אתיקה בסיסיים על החומר המשודר. ישנם פילטרים רבים המונעים כניסה של חומר פוגעני בכל מערכת וגוף שידור תקשורתי ממוסד. אם באמת מרגיש מישהו כי למרות זאת כלו כל הקיצין והפגיעה היא קשה מנשוא - הרי יכול הנפגע, לרבות המדינה בשם טובת הכלל, לפנות לבית המשפט.

אנכרוניזם נוסח צפון קוריאה

בעידן בו האינטרנט, בו בלאו הכי אפשר לראות כל מה שהצנזורים בטלוויזיה מנסים לצנזר, כבר ביסס את מעמדו כפלטפורמה תקשורתית מובילה, הטלוויזיה הינה רבת  ערוצים ורבת אפשרויות צריכה (במחשב, בטלפון הנייד ובמסכים המחוברים לממירים) יש להפסיק את האנכרוניזם הצפון קוריאני הזה, ובכלל זה גם את זה שפושה במועצת הכבלים והלוויין, הנפוחה ומזיקה הרבה פחות בשל תפיסה ליברלית יותר והיעדר יומרות לחינוך מחדש של הצופים. יש להזכיר גם כי הרשות השנייה איננה מסתפקת רק בשמירה על טוהר המידות שלנו אלא מנסה גם להכתיב אילו תכנים ראויים לעידוד ואילו פחות. גם כאן התפיסה היא שמרנית וקרתנית - "העידוד" מסתתר תחת שמות וסיווגים שונים.

יו"ר מועצת הרשות השנייה יוליה שמאלוב ברקוביץ'
עזרא לוי

גם בתחום שידורי האקטואליה התערבה בעבר הרשות השנייה. המקרה הבולט והמטריד ביותר היה התערבותה באורך מהדורות החדשות. הרשות מדדה ומצאה כי יש חריגה במספר דקות בודדות מהמותר על פי החוק ובמקרה אחד הם אף קנסה את החברות שעברו את העבירה הנוראה הזו במאות אלפי שקלים. שימו לב: היא מצאה צפייה באקטואליה כעניין בעייתי שיש להגביל אותו. קשה שלא לחשוב בעניין זה כי הרצון היה לנסות לקטום במקצת את היקף הביקורת על המתרחש בישראל מנקודת מבט חברתית ופוליטית.

נכון, כבר מיום לידתו של השידור הטלוויזיוני בישראל אנחנו שיאני טיפשות בתחום צנזורת התכנים שעולים על המסך. במשך שנים ניסו המפלגות, באחדות דעות נדירה מימין ומשמאל, למנוע כניסת ערוצים נוספים. בשנות התשעים, כשנפתח המסך לאחר קריסת ההתנגדות החזקה של המערכת הפוליטית, הוטלו על ערוצים מתחרים נוספים כבלי הצנזורה כשהבעייתית והיקרה מכולן היא זו של הרשות השנייה. אולי הגיע הזמן, סוף סוף, להבין כי יש לשים קץ גם לפארסה הזו? כשם שאין ועדה של קומיסרי תרבות מטעם המדינה בעיתונות הכתובה או באינטרנט, אין מקום לעשות זאת בטלוויזיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#