הנה באה הרכבת אבל אין מקום לשבת (ובאוטוסטרדה עומדים) - יעלה על הדעת - הבלוג של ברי כנורי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנה באה הרכבת אבל אין מקום לשבת (ובאוטוסטרדה עומדים)

טונות של מלט נשפכים על כבישי ראווה במקום מסילות כחלק מדוקטרינה מגלומנית המשקפת תפישה תחבורתית אנכרוניסטית. אדריכלי המחלפים סבורים כנראה שהם לנפוליאון או הורדוס. רצון הציבור לנוע במהירות וביעילות יחכה

תגובות
רכבת קו נתב"ג ירושלים
אוליבייה פיטוסי

בהודו ישנם עובדי רכבת שתפקידם לדחוס נוסעים בעזרת קרשי עץ על מנת לנצל כל סנטימטר פנוי ובלתי פנוי בקרונות. מי שנאלץ, ויש המונים כאלה, לנסוע לאחרונה ברכבות לאורך מישור החוף יודע שלא רחוק היום שבו נזדקק גם אנחנו לעובדים כאלה. נכון לעכשיו, אלו הנוסעים שמתפקדים בלית ברירה כדוחסים, שכן אם לא יעשו כן - יוותרו מחוץ לרכבת.

איך כל זה קורה? למשרד התחבורה ניתנו מיליארדים לשם פיתרון הבעיה אלא שתועפות הכסף שלו הושקעו בבניית כבישי ראווה. אלה כבישים המעידים על מגלומניה, קוצר ראות משווע ותפישה תחבורתית אנכרוניסטית. כשמוהלים לכך גם הרבה חוסר יעילות נוצר הפיאסקו המדהים שבו אנחנו נתונים כיום. פיאסקו ששיאו בכך ש"משאילים" קרונות מהקווים עמוסים לעייפה במישור החוף לטובת רכבת בלתי גמורה, שנבנתה באופן גרנדיוזי ומגושם, רק בכדי שהשר והקיסר יזכו בצילום צפון קוריאני למהדרין מתבשמים מנסיעה בקרון ריק. הם כידוע לא מודאגים ורואים מחלפים איפה שאנחנו רואים פקקים. ובכן האמת היא שגם אנחנו רואים מחלפים, אך אלה מחלפים עמוסים או מחלפים ריקים בכבישים מיותרים הנבנים, כמו דירות, בכל מקום פרט למקומות שבהם באמת צריך אותם. בחלק גדול מהמקומות שבהם נבנו, כלל לא צריך כבישים אלא מסילות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ בחנוכת קו הרכבת לירושלים
אוליבייה פיטוסי

קחו לדוגמה את כביש 6, הנחשב בדרך כלל כחלק מהפיתרון ולא חלק מהבעיה. הכביש הזה היווה כבר לפני שנים רבות סנונית ראשונה לדוקטרינה התחבורתית המוטרפת המושלת בכיפה עד היום. כביש 6 הוא כביש מרתק לנסיעה. מחלונות הרכב ניתן לראות את החצר האחורית של ישראל, אך מיקומו היה ונשאר חלמאי. לכאורה הוא נועד לקצר את זמן הנסיעה בין המרכז למחוזות הצפוניים והדרומיים של הארץ. מה שאוהבים לכנות "פריפריה". אך גם אם זו היתה המטרה שלו, הרי שמדובר בכביש מזרחי, מרוחק מגוש דן ומחובר אליו בצירי רוחב בלתי מספקים ופקוקים. במקומו עדיף היה לעבות את מערך הרכבות במישור החוף, ובמקביל לעבות מאד את רשת המסילות הרוחביות המובילות ומקשרות לפריפריות. די לאדם להתבונן במגרשי החנייה של ערים ויישובים שלא מעניינים את הפוליטיקאים שלנו - כגון נתניה, חדרה, בנימינה ובית יהושע - כדי להבין איפה מתחולל העניין האמיתי.

החיים, יש להודות, עשו את שלהם. כביש 6 הוא כביש פעיל ולמרות הכל יש לו ערך. אך היה אפשר וצריך לעשות את הדברים לגמרי אחרת. אם מישהו היה מתעניין בשיפור התחבורה לאורך הקו הירוק ובחיבור אזורי הפריפריה הצפוניים והדרומיים למרכז, מוטב היה אילו הקים במקומו מסילת רכבת ולא כביש אגרה לכלי רכב פרטיים.

הבעייתיות בכביש 6 היא כאין וכאפס לעומת מופע ומפגע הכבישים העוטפים את ירושלים. הנוסע לבירה ממישור החוף חווה חוויה מוזרה: תחילה, הוא זוכה לנופים ומראות מרהיבים כמו זה של מנזר השתקנים הקסום. אחר כך, הוא רואה יערות שובי עין, טרסות וסלעים המזכירים ימים עתיקים. אולם מעט אחר כך נתקלת העין בדבר מוזר. לצדי הכביש, במקום יער, טרסות וסלעים נפרשים מפעלי ראווה ארכיטקטוניים מסובכים ומרשימים מבחינה הנדסית אך יקרים, יקרים מאוד.

מי צריך את אותם מפעלי ראווה? פגיעתם בסביבה אנושה. האם כולם נחוצים? האם אין משהו נחוץ מזה? כביש החוף בין תל אביב לחיפה עדיין חשוך בלילות; בכביש 4 התנועה עדיין מזדחלת לה בכיכרות חדרה ופורדיס; תל אביב פקוקה וסתומה משלושת עבריה היבשתיים. הדואר חדל לעבוד. הסרדינים בכיתות הלימוד נחנקים. כלי רכב נגנבים ולא נמצאים. תור לרופא מקבלים אחרי חודשיים ולניתוח אחרי שנתיים. לכל זה ולעוד אלף ואחד דברים אחרים אין כסף, אבל למפעלי הראווה הללו יש ויש. 

תוספת של 400 ק"מ מסילות

אי אפשר להימנע מהסברה כי הסיבה לבניית הכבישים האדירים הללו, אשר הופכים אזור של טבע נפלא לשלמת בטן ומלט, היא להתגדר ולהתנאות כטווסים גם אם ברור שערכם לפתרון בעיות התנועה בישראל - מועט. כבישי ראווה הם פיתרון מיושן לבעיית התחבורה מצד אנשים שטחו עיניהם מראות את העובדה כי לכבישים יש מן טבע מוזר - הם נוטים להיסתם ממכוניות שמספרן עולה והולך כל העת. במקומם צריך להתמקד בתחבורה ציבורית יעילה, בכל ימות ולילות השבוע; והשבוע כולל גם את היום ההוא נו, איך קוראים לו? אה, כן, שבת.

טונות הבטון, המלט והזפת שנשפכו אכן יצרו מפעלים ארכיטקטוניים מרשימים. בוניהם משווים עצמם בעזרתם כנראה לנפוליאון או הורדוס ורואים בהם מעין אנדרטות המנציחות את פועלם. הציבור ורצונו המוזר והקטנוני לנוע מהר ובבטחה והפנטזיה המטורפת שלו לתחבורה ציבורית יעילה, המרושתת ופרושה היטב בכל הארץ בכל ימות השבוע - יכולה לחכות עד מתישהו בעתיד הנראה או הבלתי נראה לעין. בינתיים, כשהמנהיגים הדגולים נוסעים לבדם ברכבת שבמשך שנים נבנתה ובסופו של דבר לא מגיעה ליעדה ומביטים בסיפוק בחלונות הם תוהים ומלמלים לעצמם בשקט – איפה הרספקט? תמיד ההמונים נרגנים. קצת יותר רספקט מצדם באמת שלא היה מזיק.

מסילת הרכבת בנתניה
אייל טואג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#