"האשמים": מקסימום קולנוע, מינימום אמצעים וטונות של דמיון - יעלה על הדעת - הבלוג של ברי כנורי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האשמים": מקסימום קולנוע, מינימום אמצעים וטונות של דמיון

במקום סצינות אקשן בחר הבמאי הדני גוסטב מולר בלוקיישן אחד ושחקן אחד המגלם קצין משטרה העובד כמוקדן שיחות חירום. התוצר הוא עלילה מותחת העושה שימוש מופלא בכלי המבע הקולנועי

תגובות
יקוב סדרגרן בסרט "האשמים". מגלם קצין משטרה פרוד שהסתבך
NIKOLAJ MOELLER / באדיבות סרטי נחשון

טוב להיווכח שיש עוד במאים אמיצים שמעיזים לטרוף את הקלפים, להמר ולעשות אקספרימנטים קולנועיים נועזים. אפשר לאהוב את "האשמים", אפשר גם להסתייג ממנו, אך דבר אחד אי אפשר לומר עליו: שזהו "עוד סרט".

הבמאי הדני גוסטב מולר הלך הכי רחוק שאפשר עם נטרול שפע המרכיבים שהקולנוע יכול להציע, ויצר סרט המתבסס באופן בלעדי על שחקן אחד, יאקוב סדרגן, המגלם את אסגר הולם, קצין משטרה המתפקד כמוקדן הקולט קריאות מצוקה. במהלך כל הסרט הוא מצולם, ללא שום חריגה, אך ורק בשני חדרים צמודים השייכים למוקד הזה. רוב הזמן המצלמה מתמקדת בהולם ובו בלבד. הוא נוכח כמעט בכל פריים והדמויות המעטות האחרות הנעות בחלל נראות יותר כצלליות. בפועל, אלו מוקדנים שהשיח שלו עמם מינימלי וכאשר הוא כבר מתרחש, הרי שהוא עקר ומנוכר ולמעשה מעצים את בדידותו ומצוקתו.

עלילת הסרט - שתסופר בתמצות קיצוני על מנת שלא לשבש את העניין בסרט - עוסקת בקריאה חירום מוזרה החושפת את הולם בבת אחת לסיפור מחריד הדורש את התערבותו המיידית. מאותו רגע הוא עוסק באופן אובססיבי בניסיון לעצור את מהלך האירועים הנורא שהסובבים אותו לא באמת ערים לחומרתו. לא פחות משהסרט עוסק בעלילה הוא עוסק בהבנת עולמו המסוכסך של הולם. הוא בודד, עובד לבד, התמיכה בו מעטה והוא מאבד אט אט את יציבותו הנפשית.

כוחו של קצין המשטרה הנאלץ לתפקד כמוקדן מוגבל שכן הוא כבול למקום עבודתו ובשל התערערותו הוא אף מסתגר והולך בחדר קטן המחשיך ככל שהעלילה מתקדמת עד שלבסוף נראים כמעט אך ורק קווי המתאר של פניו. מצב זה גורם לכך שהצופה איננו יכול להימלט מעולמו המסויט של הולם. כמוהו, אין הוא רואה את האירוע המחריד אלא רק שומע אותו ואיננו זוכה לאקשן המושג בעזרת רדיפות משטרתיות כמו גם על ידי כל מיני פירואטים קולנועיים אחרים ההופכים את הסיוט לאטרקטיבי, כמקובל במצבים כאלו בסרטים קונבנציונליים יותר.

במקום אקשן, הצופה נאלץ יחד עם המוקדן לדמיין הכל בראשו. למעשה הוא מוצא עצמו משווע לקולנוע הסטנדרטי שייתן לו ולדמות הראשית מזור. נציין כי לאלו שיתאזרו בסבלנות מחכים טוויסטים מדהימים הנובעים מתפישות ותובנות פסיכולוגיות המסתברות כשגויות. חשוב לא פחות להתפתחות העלילה היא האנושיות, האמפטיה, הביוגרפיה ונקודת התצפית הייחודית של הולם על הדמויות וסיפורן. האירועים החיצוניים שאין הצופה רואה מתחוורים ככל שהסרט המופשט הזה מתקדם כבעלי משמעות משנית בלבד.

לא לעתים קרובות רואים סרט המשאיר כל כך הרבה מקום לדמיון. סרטים רבים שעסקו בטלפון כמקור להבנת המתרחש נצמדו בדרך כלל לפיצוח רובד האירועים החיצוני של האירוע. כך למשל בסרט "הקריאה", בו מככבת האלי ברי, אין עניין מיוחד בעולמה הפנימי אלא אך ורק באופן בו מושגת התקדמות בעלילה וקתרזיס שבסופה. הבנייה של "האשמים" סגפנית במכוון אולם יש בה ניצול מעולה של כוחם של דרכי המבע הקולנועיות להחיות את העלילה ומשמעויותיה. הצילום הינו מורכב ביותר. המצלמה משנה קצב ומהירות תנועה כל העת, זוויות ומרחקי צילום אף הם מגוונים ומשתנים ללא הפסק. השימוש בתאורה ושינוי הטונים של הצבע - מקוריים. הסאונד, המחליף את התמונה במידה רבה, עשוי באופן מתוחכם ואמין. העריכה נענית להלכי הנפש של הולם ו"קוראת" אותם היטב. וכמובן, עבודתו המדויקת  של סדרגן הנמצא רוב הזמן לבדו על המסך ומול הצופים מעוררת הערכה רבה.

היותו של הסרט ממוקם בלוקיישן אחד יוצר, באופן פרדוקסלי, עניין רב בעבודה הקולנועית האינטנסיבית המתקיימת בו, שכן הצופה מחפש דרכים להימלט מתחושת הקלסטרופוביות ומאי היכולת להימלט לגירויים חיצוניים. העיסוק בדרכי המבע מספק לו לפיכך הקלה מסוימת. אולם אין לטעות, זוהי הקלה קלה בלבד. כל רשרוש או אוושה נשמעים באולם בשל המתח והמועקה שיוצרת הצפייה בסרט.

אי אפשר שלא להתייחס בהקשר ל"אשמים" לתנועה הקולנועית הדנית "דוגמה 95" שניסחה מניפסט המכונה "שבועת הצניעות". במניפסט, קראו היוצרים (בראשם לארס פון טרייר ותומאס וינטרברג) ליצירת קולנוע הדבק בריאליזם קיצוני. הם דרשו מהאמנים להיצמד לכאן ועכשיו ולעשות זאת גם בעזרת שימוש סגפני המבטא זאת בדרכי המבע של הסרט וזאת על מנת למנוע כל קרבה לעולם הפנטזיה "ההוליוודי". לכאורה, סרטו של מולר שונה לגמרי אך בפועל הוא נצמד לרוח התנועה למרות שאין הוא מיישם רבים מעקרונותיה וכלליה (בדיוק כפי שרבים מבמאי התנועה לא עשו זאת בעצמם לעתים קרובים). כמה כוכבים יש לתת לסרט הזה? חמישה עבור אומץ הלב, ארבעה לתוצאה הסופית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#