חמש סיבות לגסיסתה של העבודה - יעלה על הדעת - הבלוג של ברי כנורי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש סיבות לגסיסתה של העבודה

כשתיעלם תרועת הפריימריז יסתבר כי הבחירה בשמולי, שפיר ויחימוביץ השלימה את הפיכת העבודה ממפלגת מרכז היכולה לזכות בשלטון למפלגת נישה שמאלית. אבל יש עוד סיבות להידרדרות הזו

תגובות
קריקטורה על מפלגת העבודה
עמוס בידרמן

מפלגת העבודה האדירה ששלטה ביד רמה במדינה במשך עשורים שלמים הפכה למפלגה שולית. מי היה מאמין. קרנבל הפריימריז שהתקיים השבוע אינו יכול לחפות על הגסיסה של מפלגה זו. אף אחד מן המועמדים והמועמדות גם לא הבהיר במסריו כי הבין או הפנים את הבעיות שהביאו את העבודה למצב שבו היא נתונה כיום.

אנשי העבודה העבירו למצביעים שני מסרים: הראשון אמר - "אנחנו אנשים ישרים, צעירים, רעננים ובעלי כוונות טובות". השני טען - "עבדנו עבורכם בחריצות בכנסת האחרונה והבאנו הישגים לא רעים. תנו לנו להמשיך כך ויהיה טוב". איש מהם לא העז לתפוס את השור המזדקן והחולה, הקרוי מפלגת העבודה, בקרניו ולאבחן את הסיבות למחלה הכרונית שעלולה להביא למותו. הואיל והם לא עשו זאת, אקרא עבורם את הכתובת שמרוססת על הקיר באותיות קידוש לבנה ואסביר למה ומדוע הידרדרה העבודה למצבה הנוכחי.

לא עוד מפלגת מרכז אלא מפלגת שמאל: לאורך השנים הקפידה העבודה להתהדר בתואר של "מפלגה סוציאליסטית". זאת בשעה שמרבית מצביעיה היו בורגנים בעלי תפישת עולם ליברלית וראו את עצמם כאנשי מרכז. במשך שנים רבות השכילה העבודה להיענות לרצון בוחריה ושיקפה קו פרגמטי מבחינה כלכלית, המאמין בעקרונות השוק החופשי אך שומר על זיקה לסוציאליזם נאור וחומל.

אולם, הריק המנהיגותי שנוצר לאחר עזיבתם של שמעון פרס ואהוד ברק השתלט על המפלגה לטובת אנשים ונשים הדוגלים במדיניות סוציאליסטית נוקשה. כך קרה שבמקום שהמפלגה תלך למרכז הכלכלי והמדיני ותתאים את עצמה לרצון בוחריה ולרוח הזמן, היא הכניסה את עצמה לנישה השמאלית של המפה הפוליטית וגם בה היא פועלת באופן מיושן וחסר יצירתיות. למעשה, ממש עתה, בבחירתם של איציק שמולי, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ למקומות הראשונים - הושלם תהליך שהפך את העבודה למפלגה תאומה למרצ.

שמולי אחרי הניצחון בפריימריז, השבוע.
מוטי מילרוד

אנשי העבודה "החדשים" ניסו להסוות ולטשטש את השינוי הזה וניסו להמשיך ולהציג את המפלגה כמרכז (ובכך בעצם לבדל אותה ממרצ), אולם ציבור המצביעים לא קנה את אחיזת העיניים הזו. התוצאות היו דרמטיות. המוני מצביעים עזבו את העבודה, אולי לתמיד, לטובת מפלגות כמו קדימה, יש עתיד ובמערכת הבחירות הנוכחית אולי גם חוסן לישראל.

הכחדת שדרת המנהיגות הטבעית: אין ספק שלשמעון פרס זכויות רבות בבניין הכוח הביטחוני של ישראל, כמו גם בביצור מעמדה הכלכלי. איש לא ייקח ממנו את ההישגים הללו. אולם אין הדבר יכול לחפות על הבעיה הקשה שיצרה התנהלותו הפוליטית קצרת הראות והאקסצנטרית. מפירות הבאושים שלה סובלת העבודה עד היום. פרס לא רק שלא טיפח יורש או מספר יורשים, אלא עשה כל מאמץ, וגם הצליח, להכחיד באופן מוחלט את "דור ההמשך".

כל המועמדים האפשריים להנהגה העתידית של העבודה נפלטו עם הזמן מהמערכת הפוליטית. אם היו נשארים - ייתכן מאד שפני המדינה היו נראים כיום אחרת לגמרי. ביניהם אפשר למנות את יוסי ביילין, חיים רמון, אברהם בורג ואברהם (בייגה) שוחט. סיכול התקדמותם נעשה כבר לפני זמן רב, אבל את המחיר משלמת המפלגה כיום.

סתיו שפיר ושלי יחימוביץ. היעדר תוכנית מדינית ברורה
מוטי מילרוד

היעדר תוכנית מדינית שתחליף את הסכם אוסלו: בשל חנופה אין סופית וניסיון ללכוד מצביעי ימין חמקה העבודה מגיבוש תוכנית מדינית משמעותית. כזו שתהיה אמיצה ויצירתית מצד אחד ופרגמטית ומותאמת לשינויים הגיאופוליטיים המפליגים שחלו באזור מצד שני. אמירותיה המעטות בנושא היו מעורפלות ופתלתלות.

ברוח הפרסומת הישנה, יש תחושה כי העבודה רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי". קרי, לדבר כל העת על הצורך בחידוש המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, אך בפועל לא להצהיר בבירור מהם היעדים הסופיים שלו ובאיזה עוד דרכים היא מתכוונת לממשם, במידה והמגעים לא ייצלחו. היחיד שהעז להציע תכנית ריאלית ופרגמטית חדשה היה יצחק הרצוג. הפוליטיקאי המשמעותי האחרון שייצג את הזרם המרכזי גורש מהמפלגה אף הוא.

אי שילוב דמויות בעלות רקורד ביטחוני בצמרת: לאחר פרישתו של אהוד ברק אף גנרל משמעותי לא מצא את מקומו בהובלת העבודה. היות שישראל איננה מקום שקט כפינלנד או שווייץ - הוויתור הזה הפך לבלתי נסבל. "צדק חברתי" הוא אמנם מטרה נעלה, אך הוויתור על פיגורות ביטחוניות במצבה של ישראל מעיד על איבוד עשתונות של ממש. וכאשר כבר היתה התעשתות - החלו חיזורים (שוב ברוח מפלגת העבודה) אחרי מי שלא רוצה (בני גנץ) ולא אחרי אלה שאולי כן.

יחס לא קולגיאלי ולעתים מביש זה כלפי זה: ביש עתיד, בליכוד ובמפלגות נוספות מצופפים שורות סביב המנהיגים. לעומת זאת, במפלגת העבודה ובמידה לא מבוטלת גם במרצ, נשלפות כל העת הסכינים הארוכות. הצקצוק, החמיצות וחוסר היכולת להתאפק ולהסתיר את היריבות איננה מתכון למשיכת מצביעים. ככה לא לוקחים שלטון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#