הכופר אוריאל אקוסטה: הדתל"ש הראשון בעת החדשה - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הבלוג של בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכופר אוריאל אקוסטה: הדתל"ש הראשון בעת החדשה

אוריאל דה-קוסטה גילה בגיל 20 על יהדותה של אמו, ומאז חייו רק הסתבכו: בדידות, לעג והשפלות ציבוריות היו מנת חלקו של מי שניסה לחיות "כקוף בקרב קופים" - או בסך הכל, פחות דתי מאחרים

תגובות

אושי דרמן

אחד המשפטים שיהודים דתיים אוהבים לשלוף במהלך ויכוח סוער עם חילונים הוא המשפט המצוטט עד זרא של מייסד "השומר הצעיר" ומי שנחשב לאדמו"ר החילוני של התנועה הקיבוצית, ח"כ יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות". המשפט, שהוא חלק מקולקציה של ציטוטי היבריס דתיים כדוגמת "משל העגלות הריקות" שלקוח מהשיחה המפורסמת בין החזון איש ודוד בן-גוריון והמשפט "חילונים הם גויים דוברי עברית" של האלוף במיל' יעקב עמידרור, משקפים רצון לגמד את בר הפלוגתא החילוני, כמו גם שאיפה כנה להתפלמס עם יריב הבקיא בהוויות אביי ורבה, אחד שלומד גמרא בשבת בעודו מעשן סיגריה.

ברנאר פיקאר, תחריט משפחה פורטוגזית מאסטרדם יושבת בסוכה, הולנד, המאה ה-17
בית התפוצות / המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

נקודת מוצא זו היא הזדמנות טובה לבדוק מה מספרת לנו ההיסטוריה של הכופרים היהודים, ובעיקר לברר כיצד קיבלה הקהילה היהודית הדתית את הכופרים הראשונים שהופיעו בפתח דלתה בראשית העת החדשה.

אוריאל דה-קוסטה (אוריאל ד'אקוסטה) נולד בסביבות 1590 למשפחת אצולה עשירה ומיוחסת בעיר פורטו. עם היוולדו העניקו לו אביו הקתולי ואמו היהודייה את השם "גבריאל". עד גיל מאוחר יחסית לא ידע על מוצאו היהודי וכמו רבים מאצילי פורטו נהנה מהפריבילגיות שהקנה לו שיוכו הקתולי.

אחרי מות אביו, כשהוא בן 20 ומחזיק במשרה בכירה של גזבר הכנסייה, החלו לנקר במוחו שאלות תיאולוגיות, שהובילו אותו לקריאה בתנ"ך. הצלילה לספר הספרים שלא היה חלק מתפריט הקריאה האופייני לקתולים, טלטלה את נפשו. בתקופה זו גם גילה על יהדותה של אמו.

מאוריצי גוטליב, אוריאל אקוסטא ויהודית, איגרת ברכה לשנה חדשה, פולין, 1915
בית התפוצות / המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר / באדיבות גרדה ואן דן-בורג, ישראל

דה-קוסטה החליט שלא מספיק לו לדעת שהוא יהודי, אלא הוא רוצה גם לחיות כיהודי. הבעיה היתה שבאותו זמן גורלם של יהודים בפורטוגל היה משול לגורלם של עגלים ביום העצמאות - שריפה במנגלים הגדולים של האינקוויזיציה. המספרים מדווחים שרק בין השנים 1618-1625 נמסרו למוסדות האוטו-דה-פה (טקסי ההוצאה לפועל של גזרי הדין של האינקוויזיטור הראשי) 143 תושבי פורטו, לאחר שנחשדו בהתייהדות.

בהיותו בן 22 דה-קוסטה ארז את חפציו ונמלט מפורטוגל היישר לעיר החופשית ביותר בעולם באותם ימים - אמסטרדם. כן, כבר במאה ה-17, אמסטרדם נחשבה למעוז החופש העולמי. אם למשל ביקשתם להדפיס ספר בלי חשש צנזורה, או לעשות עסקים בלי אימת הרגולציה של הכנסייה, עיר הנמל ההולנדית הייתה המקום בשבילכם.

לפני שהגיע לאמסטרדם, מל דה-קוסטה את עצמו ושינה את שמו ל-"אוריאל"- שם עברי לעילא ולעילא. כעת, כשיצא מהארון הקתולי, האמין שיוכל לחיות כיהודי חופשי. אולם הגירה וקוץ בה. כשהגיע לאמסטרדם התחוור לאינטלקטואל הצעיר כי היהדות עליה למד בפורטו אינה זהה ליהדות באמסטרדם - בזמנו הקהילה היהודית הגדולה בעולם. היהדות המקומית נשענה על ההלכה הרבנית המחמירה והנוקדנית שהטילה על מאמיניה רבבות חוקים ותקנות שדה-קוסטה חיפש וחיפש ולא מצא בתנ"ך. מבחינתו, זו היתה גרסה יהודית לדת הקתולית אותה נטש ולא "דת התבונה" המקראית שכבשה את לבו בימים ההם, כשקרא בפרשיות התורה תחת אורו הקלוש של הנר בעליית הגג בביתו שבפורטו הרחוקה.

ציור של בית הכנסת הפורטוגזי באמסרדם
המוזיאון הלאומי של הולנד

כועס ומריר התיישב לחבר כתב תביעה חריף נגד הממסד הרבני בשם "11 התזות". כשהתבקש לחזור בו מהחיבור המתריס סרב בתוקף. בתגובה, הקהילה החרימה אותו ולקינוח שרפה את החיבור. חשוב להבין, בימים ההם, אם הקהילה היהודית החרימה מישהו, מה שנותר לאותו אומלל לעשות זה רק להמתין עד שיגווע ברעב. כמנודה אסור היה להעסיק אותך, לארח אותך ולהציע לך אוכל ומחסה. זו הייתה גלות כפולה ובלתי נסבלת שהאופציה היחידה לחמוק ממנה הייתה התנצרות. דה-קוסטה ויתר על התענוג. בהתחשב בביוגרפיה שלו, הרעיון לחזור לדת נעוריו היה יותר ממבעית.

שנים רבות הוא חי בבדידות גמורה, דחוי ומנודה. ילדים נהגו לזרוק עליו אבנים כשחלף ברחובות אמסטרדם ומבוגרים הצביעו לכיוונו כאילו היה תפלץ מעוות. לבסוף לא עמד בהשפלות והחליט לחזור בתשובה. למראית עין כמובן. כעת היה כופר בארון ויהודי כלפי חוץ. האירוניה היתה שרוב קהילת יהודי אמסטרדם היו אנוסים ממגורשי ספרד ופורטוגל, כך שלמעשה דה-קוסטה היה אנוס בקרב אנוסים לשעבר. באוטוביוגרפיה שחיבר לקראת סוף חייו, "דגם של חיי אדם", הגדיר דה-קוסטה את חזרתו בתשובה כבחירה מודעת לחיות "כקוף בקרב קופים". לא בדיוק תיאור של מישהו שחזר בתשובה בלב שלם.

אבל גם ליכולת השכנוע העצמית היה גבול ודה-קוסטה פשוט לא הצליח לסתום את הפה. עם הזמן הקצין את דעותיו ואימץ את הגישה הנטורליסטית, בכך שזיהה את אלוהים עם חוקי הטבע, וטען כי כל הדתות הם המצאה של בני אדם.

שמואל הירשנברג, פגישה דמיונית של אוריאל דה קוסטה ושפינוזה הילד באמסטרדם, 1901
בית התפוצות / המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד

לבסוף הכריע מזגו הסוער והניגוד בין הכרתו הפנימית לבין אורח חייו הפומבי הוביל לעימות חריף נוסף עם הקהילה, ששוב הסתיים בחרם. אבל גם אז, אחרי תקופה ארוכה של נידוי, דה קוסטה לא עמד בבדידות הנוראית וביקש שנית את מחילת הקהילה. הפעם ראשי הקהילה הכינו לו כוריאוגרפיה אכזרית במיוחד של השפלה. בטקס שנערך בבית הכנסת המרכזי של אמסטרדם, נאלץ דה-קוסטה להתוודות על חטאיו, לאחר מכן ספג 39 מלקות, ולקינוח נשכב כאסקופה נדרסת על סף בית הכנסת, בעוד בני הקהילה עוברים מעל גופו במחווה של השפלה איומה. כשם שהכנסייה התעללה בהם ובאבות אבותיהם בתקופת האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, התעללו הם באחיהם הכופר מאמסטרדם.

דה-קוסטה לא הצליח להתאושש מהטקס המשפיל וכמה חודשים לאחר מכן שלף אקדח באמצע הרחוב וירה לעצמו בראש. באותו זמן, לא רחוק משם ,שיחק ילד בן שמונה עם חבריו בחצר. אותו ילד, ברוך שפינוזה שמו, לא ידע שהאיש האומלל שאיבד את עצמו לדעת כמה רחובות ליד, סלל את דרכו להיות "הכופר החילוני הראשון בהיסטוריה". גם אותו נידו, גם אותו החרימו. אך שפינוזה, בניגוד לדה-קוסטה, לא נשבר והוכיח לחברי הקהילה היהודית באמסטרדם כי לא משנה כמה יתאמצו להפוך אותו לעם הארץ, יש כאלו שפשוט נולדו אפיקורסים.   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות