הלינץ' בליאו פרנק סיתת אבן דרך בגזענות הדרומית של ארה"ב - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הבלוג של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלינץ' בליאו פרנק סיתת אבן דרך בגזענות הדרומית של ארה"ב

103 שנים מלאו השבוע לרצח התעשיין היהודי שהורשע על לא עוול בכפו בפרשיית רצח נערה שטלטל את יהודי ארצות הברית

תגובות
ליאו פרנק
אוסף ג'ורג' גרנת'הם ביין בספריית הקונגרס

רחל דרוק

השבוע מלאו 103 שנים ללינץ' בליאו פרנק, תעשיין יהודי שהואשם על לא עוול בכפו בפשע נורא. מותו האלים והאיום טלטל את יהודי ארצות הברית וערער את תחושת הביטחון שלהם בארצם החדשה.

ליאו פרנק נולד בפריז, טקסס, וגדל בברוקלין, ניו יורק. כשבגר הצטרף לעסק המשפחתי, בית חרושת לעפרונות. ב-1907 קיבל קידום ועבר לג'ורג'יה כדי לפקח כבעלים-שותף על מפעל החברה באטלנטה.

בתחילת המאה העשרים היתה אטלנטה מקום משכנה של הקהילה היהודית הגדולה ביותר בדרום ארצות הברית. יהודי אטלנטה היו חדורי רצון להשתלב בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה העירונית, ובמקביל הקימו מוסדות יהודיים. אנטישמיות של ממש אמנם לא היתה באטלנטה, אולם היתה מודעות מסוימת לשונותם של היהודים ביחס ליתר האוכלוסיה. באופן כללי חשו היהודים יציבות וביטחון בקרב שכניהם בעיר.

"בג'ורג'יה" - קריקטורה אנטישמית שפורסמה במאסס, 6 באוגוסט 1915
אוסף ג'ון וסלמה אפל, מוזיאון אונ' מישיגן סטייט

פרנק הפך למעורב בענייני הקהילה זמן קצר אחרי שהגיע לאטלנטה וב-1910 התחתן עם לוסיל זליג, בת למשפחת תעשיינים עשירים. הוא הצטרף לבית הכנסת, המוסד היהודי הוותיק ביותר באטלנטה, ואף נבחר לכהן כנשיא סניף "בני ברית" בעיר ב-1912. עבורו היתה זו תקופת צמיחה ושגשוג, אבל עבור רבים אחרים באטלנטה – תקופה של אי ודאות כלכלית ובטחון חברתי רופף. העיר היתה בתקופת מעבר מכלכלה שמבוססת על חקלאות לכזו שמבוססת על תעשייה, ובשל כך רבים נטשו מקצועות מסורתיים כחקלאים, עברו לעיר ועבדו שעות ארוכות כפועלים בשכר נמוך.

המציאות הכלכלית החדשה גרמה גם למפנה חברתי. גברים כבר לא יכלו לפרנס משפחה שלמה לבדם. נשים וילדים נכנסו לשוק העבודה, והמערך החדש הותיר גברים בתחושה של חוסר אונים. היה בציבור גם חשש מפני השחתה מוסרית שעלולה לקרות במפעלים שבהם עבדו גברים ונשים יחדיו.

כל המתחים החברתיים, הכספיים והדתיים שהתקיימו מתחת לפני השטח התפרצו ב-26 באפריל 1913. ביום ההוא הגיעה למפעל העפרונות מרי פייגן, נערה בת 13, בת למשפחה של פועלים חקלאים שעברו לאטלנטה בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות חדשות. היא באה כדי לקחת את המשכורת השבועית שלה. לפי גרסתו של פרנק, הוא שילם לפייגן והיא עזבה ובאמצע אותו לילה גילה השומר את גופתה המתה של במרתף המפעל.

מרי פייגן כפי שהופיעה באטלנטה ג'ורנל, 28 באפריל 1913

החשד הראשוני נפל על שומר הלילה, אבל במהרה הפך פרנק לחשוד העיקרי בתיק. המשטרה פרסמה שהוא "נראה עצבני" כשלקחו אותו למפעל לראות את הגופה. כמו כן, התברר כי פרנק קרא לשומר הלילה לפחות פעם אחת בליל הרצח, דבר שלא עשה בעבר. בנוסף, חלק מעובדי המפעל סיפרו לחוקרים שפרנק נהג לשוחח בפמיליאריות רבה עם הנשים שעבדו אצלו.

המשטרה היתה נתונה ללחץ כבד למדי להרשיע את הרוצח במהירות, שכן בחודשים שקדמו לרצח פייגן היו עוד כמה רציחות באטלנטה, ובעיר שלטה אווירה של תסכול ומורת רוח מאי יכולתה של לתפוס את הרוצח. למשטרה היתה, אפוא, מוטיבציה (וגם קרדיט) להרכיב במהירות את הפאזל מרמזים שהיו לה, להרשיע את פרנק ברצח - ומהר.

גם התובע בתיק, יו דורסי, שפעל גם משאיפותיו הפוליטיות, היה משוכנע באשמתו של פרנק ודחף באגרסיביות לכיוון הרשעה (לימים אכן נבחר למושל ג'ורג'יה, ב-1916). הקייס של דורסי נבנה סביב עדותו של ג'ים קונליי, שרת המפעל, שחתם על ארבעה תצהירים שונים, ובכל אחד מהם סיפר סיפור אחר על אירועי יום הרצח. דורסי הנחה את קונליי נמרצות כדי לאפשר לו לדבוק בסיפורו ולהישמע משכנע ככל האפשר. הוא העיד שפרנק קרא לו למשרדו, התוודה באוזניו על הרצח, שילם לו כדי שייפטר מהגופה ואף הכתיב לו פתק שכביכול הושאר על יד הגופה.

משפטו של פרנק נפתח ב-28 ביולי 1913, בעצימות רגשית גבוהה ובאווירה של זעם ופחד. אספסוף כעוס גדול מילא את אולם הדיונים ואחרים עמדו מחוץ לבית המשפט וצעקו "לתלות את היהודי!". רבים ניצלו את הפרשה כדי להיאבק בשינויים המפחידים שהתחוללו בעיר. בעיניהם, פרנק היה סמל: צפוני, תעשיין ויהודי, שניסה לכפות אורחות חיים חדשים על הדרום ובנוסף, חמד את בנות הדרום הטובות והתמימות. במאמר מערכת אחד נכתב: "מתי יניחו סופסוף היהודים הצפוניים לתכניתם המטורפת לרמוס את מדינת ג'ורג'יה? חייבים אנו להגן על המין הנשי! נגרום ליהודים צעירים ושטופי תאווה להבין זאת".

המשפט של ליאו פרנק, 18 ביולי 1913. התובע יו דורסי (משמאל) חוקר את ניוט לי (מימין). פרנק במרכז
אטלנטה ג'ורנל

לאחר דיון שנמשך פחות מארבע שעות, המושבעים מצאו את פרנק אשם והוא נדון למוות. ההוצאה להורג נדחתה, שכן פרנק ועורכי הדין עבדו על הגשת ערעור. בינתיים, העדים שטענו כי פרנק נהג בעובדות שלו באופן בלתי הולם, חזרו בם מעדותם הראשונית והחלו להצטבר עדויות שהצביעו על קונליי כרוצח האמיתי. במהלך הערעור אמר עורך הדין של קונליי לשופט שמרשו אפילו התוודה על הרצח.

הערעור הסופי של פרנק הוגש למושל ג'ורג'יה, ג'ון סלטון, שעבר ביסודיות על כל העדויות במשך שבועיים. לבסוף, ב-21 ביולי 1915, המתיק סלטון את גזר הדין למאסר עולם והצהיר: "אילולא עשיתי כן, הייתי מרגיש כרוצח. אמנם לא ישנתי שישה לילות, אבל עדיף לאבד מעט שינה מאשר לסבול 40 שנה - אם אחיה כה הרבה - כשדמו של האיש הזה על ידיי".

זו לא היתה החלטה פופולרית. מהומות פרצו וההמון השחית בתים וחנויות של יהודים. סלטון קיבל איומים על חייו, כהונתו הסתיימה זמן קצר אחר כך והוא ואשתו עזבו את ג'ורג'יה לעשר שנים. פרנק עצמו הותקף בכלא על ידי אסיר אחר ששיסף את גרונו. בעודו מחלים בכלא מהפציעה, בליל ה-16 באוגוסט 1915, פרצו 25 אנשים לבית הסוהר, השתלטו על השומרים, חתכו את קווי הטלפון, רוקנו את מיכלי הדלק ברכבי המשטרה וחטפו את פרנק מהמקום.

תלייתו של פרנק בבוקר 17 באוגוסט 1915
אוסף קנת' ג. רוג'רס, המרכז לתולדות אטלנטה

הם נסעו למריאטה, ג'ורג'יה, עיר הולדתה של פייגן. בדרך ניסו לשכנע את פרנק להתוודות, אך הוא רק ביקש מהם לשלוח את טבעת הנישואין שלו בחזרה לאשתו. עם שחר, תלו מבצעי הלינץ' את פרנק, כשפניו לכיוון ביתה של פייגן. על אף שזהותם היתה ידועה היטב למקומיים, איש ממבצעי הלינץ' לא נתבע מעולם על פשעו. הם קראו לעצמם "אבירי מרי פייגן" וחודש אחרי הלינץ' התאספו בסטון מאונטיין והקימו מחדש את תנועת "קו קלוקס קלאן".

רצח ליאו פרנק זעזע עמוקות את יהודי אטלנטה - וארצות הברית כולה. יהודים בדרום התחילו להתרחק ולחשוש מפעילות ציבורית. תחושת הביטחון שהייתה ליהודי אמריקה, שהנה הותירו את אימת הפוגרומים מאחור בארץ הישנה - התנפצה לרסיסים. רצח פרנק היה הזרז להקמתה של "הליגה נגד השמצה", ארגון שמוקדש למאבק באנטישמיות ושנאה על רקע גזעני.

רוב ההיסטוריונים סבורים שפרנק היה חף מפשע. ב-1982 העיד אלונזו מן בן ה-83, שעבד במפעלו של פרנק בילדותו, כי ראה את קונליי סוחב את גופתה של פייגן למרתף, אבל החריש משום שקונליי איים עליו שיהרוג אותו אם יספר מה שראה. ב-1986 מועצת החנינות של ג'ורג'יה חננה את פרנק, כצעד של הכרה בכישלונה של המדינה להגן עליו ולאפשר לו לערער על הרשעתו, וכן במחדל שבאי הענשתם של רוצחיו.

ב-23 באוגוסט 2018 התקיים טקס לחידוש לוח זיכרון בפרבר של אטלנטה לזכר המאורע. אמנם הצדק לא נעשה, אבל ליאו פרנק, וכל מה שמייצגת פרשה זו עבור יהודי ארצות הברית, לא נשכחו בקרב אלה שממשיכים להיאבק באנטישמיות, בגזענות ובשנאה.

רחל דרוק היא עורכת מאגר הקהילות במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. יש לכם סיפור על דמות היסטורית נשכחת שכדאי לנו להכיר? כתבו אל: racheld@bh.org.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#