גלויה לראש השנה שהודפסה בגרמניה עבור חברת "ויליאמסבורג ארט", ניו יורק, שנות העשרים
גלויה לראש השנה שהודפסה בגרמניה עבור חברת "ויליאמסבורג ארט", ניו יורק, שנות העשריםקרדיט: המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

אושי דרמן

"הפליצו בגאווה", הידוע גם בשם "מכתב לאקדמיית ההפלצה המלכותית", הוא שמו של מאמר אקדמי שחיבר בנג'מין פרנקלין אודות חקר נפיחות בסביבות 1781. המאמר של פרנקלין, באותו זמן שגריר ארה"ב בצרפת, נכתב בתגובה להזמנה שקיבל מהאקדמיה המלכותית של בריסל. פרנקלין, שסלד מהסביבה האקדמית הנפוחה של אירופה, הנגועה ביומרנות ובנרקיסיזם, חיבר מאמר סרקסטי, בו הוא מציע להפנות משאבים למציאת דרכים לשיפור ריחן של נפיחות אנושיות, במטרה להפיק מהן בושם למטרות מסחריות.

מי שלא בקיא בביוגרפיה של פרנקלין עלול לחשוב שמדובר בטיפוס גס רוח עם חוש הומור מפותח. אבל האמת היא אחרת. פרנקלין הוא מהאבות המייסדים של ארה"ב, מחותמי הכרזת העצמאות, ממנסחי החוקה האמריקאית, האיש שדמותו מתנוססת על שטר 100 דולר, והיה ידוע כמי שהקדיש את חייו להתנקות שיטתית ממידות רעות במטרה להשיג שלמות מוסרית. אחת השיטות שלו להשגת מטרה זו נשענה על מתודה אותה כינה "שיטת 13 המידות". בין המידות מנה את מידת הענווה והכנות. פרנקלין כאמור לא אהב אקדמאים נפוחים, וכשנתקל בכאלה ענה להם במלוא הכנות הסרקסטית שלו. למשל, בפרסום "מאמר הנפיחות".

אבל לא התכנסנו הפעם כדי לדון בנפיחות, אלא כדי לספר כיצד "שיטת 13 המידות" של פרנקלין התגלגלה לתנועת מוסר יהודית מרתקת, שייסד רבי ישראל מסלנט במזרח אירופה של במחצית המאה ה-19. קחו אוויר. רבי ישראל ליפקין נולד בעיירה ז'אגר שבצפון ליטא ב-1810 ונחשב כבר מגיל צעיר לעילוי. בגיל 12 נסע לסלנט, ליטא, כדי ללמוד בישיבה של רבי צבי ברוידא. עד מהרה שמו הלך לפניו כגדול ועצום בתורה. בעת שהותו בישיבה פגש את רבי יוסף זונדל מסלנט, שחשף אותו לתורת המוסר היהודית ושינה את חייו.

בנג'מין פרנקלין (1706-1790)
בנג'מין פרנקלין (1706-1790)צילום: ויקיפדיה

כאן נפתח סוגריים: התיאולוגיה היהודית הפורמאלית - שנציגיה היו חז"ל - תפשה את המוסר כזירה שמנותקת ממה שמתחולל בנפש האדם פנימה. את חז"ל לא הטרידה השאלה אם בזמן הנחת תפילין תחשבו על פיצה פטריות - העיקר שתניחו תפילין. "גדול המצווה ועושה, מלא מצווה ועושה", נחשב לאחד הכללים הידועים בתלמוד, וידועה גם הפסיקה של האמורא הגדול רבא במסכת ראש השנה, שמצוות אינן צריכות כוונה.

האתיקה של חז"ל היא אתיקה של חובות, לא של מידות וכוונות. חז"ל האמינו שהדברים שאנחנו עושים מתוך אוטומציה מלמדים עלינו הרבה יותר מדברים שאנחנו עושים מתוך כוונת הלב, ולכן התמקדו במעשים. ההרגלים הם אלו שקובעים, לא הרגש. את עולם הרוח, זירתה של הנפש, השאירו חז"ל לדת המתחרה והגדולה - הנצרות. וכפי שניסח זאת פאולוס: היהדות מייצגת את "ישראל שבבשר". הנצרות את "ישראל שברוח".

היצירה הראשונה שבעטה בתפישת המוסר היהודית הפורמאלית והרימה את המסך מעל הנפש היהודית פנימה, היתה היצירה הקלאסית "חובת הלבבות" שחיבר רבנו בחיי אבן פקודה במאה ה-11 בספרד המוסלמית. אחריו הגיע הרמב"ם הגדול, ששרטט את תורת מידות הנפש שלו בהקדמה למסכת אבות, בהמשך הופיע "ספר חסידים" במרחב האשכנזי, ואחר כך פרצו לתודעה תנועות הקבלה והחסידות, שהדגישו את מושג הפנימיות והחוויה הדתית. נסגור סוגריים.

העיירה סלנט, ליטא, תחילת המאה ה-20
העיירה סלנט, ליטא, תחילת המאה ה-20 צילום: המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

רבי ישראל מסלנט, שפעל במאה ה-19, היה חוליה בשרשרת מפוארת זו. אולם החידוש הגדול שלו היה שבניגוד לאישים ולתנועות המוזכרים לעיל, שהתפזרו לתחומים נוספים, הוא היה ממוקד מטרה והקדיש את כל חייו לפיתוח תורת מוסר שיטתית ומובנית שפנתה אל האינטלקט והמחשבה הצלולה. הגרעין הראשוני שלו היו קומץ תלמידיו בקובנה. תוך שנים אחדות הפך הגרעין לתנועה ובקהילות שונות קמו "בתי מוסר" שהיו מעין בתי מדרש שלומדים בהם בעיקר ספרי מוסר. במחצית השנייה של המאה ה-19 התפשטה התנועה במזרח אירופה והמוסר השיטתי של ישראל מסלנט הפך לחלק משמעותי מסדר הלימוד של ישיבות מפוארות כמו סלובודקה, מיר, ראדין ונובהרדוק.

בהתחלה נתקלה התנועה בהתנגדות חריפה מצד הממסד הרבני. אחת הסיבות לכך היתה הביקורת של ישראל מסלנט על המיקוד הבלעדי בלימודי ש"ס ופוסקים, שהשתלטו על עולם הישיבות והפכו את בית המדרש לזירת התפלפלות במשקל כבד. התפלפלות לשמה בלבד מעקרת את הרוח מהחיים הדתיים, טען, היא הופכת את היהדות לדת פרוצדורלית חסרת נשמה של מצוות "עשה" ו"לא תעשה". כתוצאה מכך, לתפישתו, חלקים גדולים מן התורה, העוסקים בתיקון המידות וביחסים שבין אדם לחברו, מוזנחים.   

כריכת הספר "חובת הלבבות" של רבי בחיי אִבְּן פַּקוּדָה, המאה ה-11
כריכת הספר "חובת הלבבות" של רבי בחיי אִבְּן פַּקוּדָה, המאה ה-11

ישראל מסלנט לא היסס לייבא לתורת המוסר שלו חוכמות חיצוניות, כמו למשל הרעיון כי האדם חייב לחדור אל "הכוחות הכהים" בנפשו - מושג שמזוהה עם תת ההכרה ונלקח ממייסד אסכולת המוסר הקטגורי, הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. נוכרי נוסף ממנו ספג תורה הוא ידידינו בנג'מין פרנקלין, שעל "שיטת 13 המידות" שלו קרא ישראל מסלנט בחיבור "חשבון נפש" של המשכיל היהודי מנדל לפין. ישראל מסלנט הושפע מאוד מהמתודה המוסרית של פרנקלין, והפך אותה למרכזית בהדרכה שהונהגה בשיטת המוסר שלו.

על פי ישראל מסלנט האויב הגדול ביותר של האדם הוא מידת הגאווה. "כשאני רואה בעל גאווה, אני מרגיש בחילה", אמר. מייסד תנועת המוסר חזר שוב ושוב בפני תלמידיו שהגאווה היא גם המידה הקשה ביותר לתיקון. בשונה מהשיטות שנקט פרנקלין במלחמתו בבעלי גאווה, נהג ישראל מסלנט לערוך במהלך חודש אלול פרקטיקות מיוחדות לביטול האגו, שלדידו מונע מהאדם לעשות חשבון נפש אמיתי לפני יום הדין.

מוגש כחומר למחשבה. חג שמח!

הסדרות המרתקות שלנו חוזרות: מבט על יהדות עיראק, הסדרה הדוקומנטרית ותרבות היידיש בארץ ישראל

לוגו בית התפוצות

מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות | |בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי

בלוג בית התפוצות עוסק בסיפור והנגשה של חומרים היסטוריים מתולדות העם היהודי, בישראל ובתפוצות, מההיסטוריה הרחוקה שלו ועד ימינו במדינת ישראל המודרנית. תרבות, אישים, קוריוזים, זוויות חדשות על תופעות ומקרים מוכרים או הפניית זרקור אל כאלה שלא הכרנו עד היום.

למעבר לבלוג בית התפוצות או לעמוד הפייסבוק של המוזיאון.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ