בין אמסטרדם לחיפה: מחילה וגעגוע לברוך שפינוזה

סיפור החרם, השנאה וההסתה כלפי גדול הכופרים היהודיים בכל הזמנים ואח"כ ההתקרבות וההתפייסות עמו הוא מקרה בוחן למתח החילוני-דתי. ואותי, הסיפור הזה זורק אל נערותי ולברוך אחר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ברוך שפינוזה (1632-1677). ציור שמן של אמן לא ידוע, 1665
ברוך שפינוזה (1632-1677). ציור שמן של אמן לא ידוע, 1665

אושי דרמן

כשהייתי נער דתי בחיפה בשנות התשעים, נהגתי להתווכח מדי פעם עם שכן חילוני בן גילי, נער חריף שכל בשם ברוך. את שמו נתן לו אביו, פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שהיה מעריץ נלהב של גדול הכופרים היהודיים בכל הזמנים - ברוך שפינוזה. עד היום אני זוכר את הוויכוחים התיאולוגיים הלוהטים ביני לבין ברוך. את ניצני הארוס האינטלקטואלי, המוטיבציה להפריך האחד את טענותיו של האחר, ואיך תמיד זה היה נגמר בצעקות של השכנים על הרעש, שגרמו לברוך ולי לזנוח את הוויכוח וללכת לשחק במגרש.

גרנו בשכונה עם כמות מכובדת של ייקים ולמנוחת הצהריים בין 14:00 ל-16:00, היה מעמד של קדושה. מאז נשחטו בארץ הרבה פרות קדושות, המכנה המשותף התפורר, והאפשרות של חילונים ודתיים להתווכח אחד עם השני בכבוד, ואז לשכוח הכל וללכת לשחק יחד, כמעט שאיננה קיימת. בינתיים בגרתי, עזבתי את חיפה, אבל תמיד, לכל מקום אליו הלכתי, חיפשתי את ברוך. ואז, יום אחד זה קרה. נתקלתי בספרו של ירמיהו יובל "שפינוזה וכופרים אחרים" וסוף סוף מצאתי את אשר חפצה נפשי.

השנה ימלאו 363 שנה לחרם שהטילה הקהילה היהודית באמסטרדם על שפינוזה, הגאון המתבודד, שהשפעתו על הפילוסופיה המערבית היתה גדולה עד כדי כך שגדול הפילוסופים של המערב, פרידריך הגל, אמר כי "לכל פילוסוף יש שתי שיטות - השיטה שלו והשיטה של שפינוזה". אני מדמיין את שפינוזה יושב בקיטון הרעוע מחוץ לעיר ותוהה כיצד הרגיש אותו מלטש עדשות צנוע וחרוץ, כששמע שאחיו היהודים מקללים אותו בקללות "שקילל יהושע בן נון את יריחו, ואלישע הנביא את הנערים ובכל התוכחות והאלות שכתובות בספר התורה הזה". מה חש כשראשי הקהילה הזהירו את החברים "שאיש מהם לא יתרועע עמו, ולא יעמוד בארבע אמותיו ולא יבוא בצל קורתו ולא יקראו ספר מספריו שיחבר או יכתוב"? (מתוך כתב החרם על שפינוזה).

ביתו של שפינוזה באמסטרדם
ביתו של שפינוזה באמסטרדםצילום: המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף לני זוננפלד

התיעוד ההיסטורי משרטט את שפינוזה כאדם שמאוד קשה להוציא מכליו. עקשן, קשה עורף, נאמן עד מוות לדגם גיאומטרי של היקשים ומסקנות המבוססים על חשיבה שכלית טהורה, שרק מוח כביר כשלו היה מסוגל להרכיב. הוא היה בסך הכל בן 24 - לא הרבה יותר מבוגר ממני ומבר הפלוגתא החיפאי שלי - כשהותקף מכל הכיוונים. מחד, החרימה אותו הכנסייה הקלוויניסטית ההולנדית על שהעז לקרוא תיגר על האמונות הנוצריות העמוקות ביותר, ומנגד יהודי אמסטרדם, צאצאי האנוסים, עשו לו באירוניה חסרת מודעות עצמית את מה שעשתה האינקוויזיציה לאבות אבותיהם בספרד ופורטוגל - הוקעה, גירוש ובדידות פוצעת.

כמה כוחות נפש היו לו לשפינוזה לעמוד מנגד ולא להיכנע. אפילו למשרה שהציעו לו חבריו מאוניברסיטת היידלברג הוא סירב, בנימוק שהיא עלולה לפגוע בעצמאות המחשבתית שלו. רק אנשים עם אישיות כל-כך חסונה וביטחון עצמי כה נדיר מסוגלים לייסד את התנועה החשובה ביותר בעת החדשה - תנועת החילון. כן, ממש כך. אף אחד לא עולה להשתטח על קברו של שפינוזה ולא נערכות לכבודו הילולות רבות משתתפים או אזכרות ענק, אבל מיליארדי החילונים האתאיסטים שחיים היום בעולם חייבים את חירותם ליהודי המחונן מאמסטרדם. האבסורד הגדול הוא ששפינוזה כלל לא היה אתאיסט. להיפך, הוא היה "שיכור מהרעיון האלוהי", כפי שהגדיר אותו המשורר הגרמני נובאליס. הוא האמין שאלוהי התבונה שרוי בכל - בחוקי הטבע, בחוכמה המדינית ובמידות הטובות.

הראשונים שגילו את שפינוזה היו ענקי הפילוסופיה של הנאורות. עמנואל קאנט, הגל ובהמשך פרידריך ניטשה. משה מנדלסון, מאבות ההשכלה, כיבד אותו ובה בעת התפלמס עמו קשות על משמעות התורה והמצוות. אט אט הקרח נמס. היהודים הראשונים שהושיטו יד מגששת היו משכילים כמו מרדכי זאב פיארברג ואברהם קרוכמל. בהמשך הגיעו הרצל והתנועה הציונית ואימצו אותו בחום לחיקם. שפינוזה העניק לתנועה הציונית את דגם המדינה החילונית היהודית המושלמת. בעיני רוחו הוא דמיין בדיוק אותם, את החלוצים פורקי העול, כשכתב בחיבורו "מאמר תיאולוגי מדיני" ב-1670 כי "ביום מן הימים, בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש". את הדברים הללו הוא כתב 227 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון.

כתב החרם על שפינוזה שהוציא בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, 27 ביולי 1656
כתב החרם על שפינוזה שהוציא בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, 27 ביולי 1656

רגע התיקון המדויק בין שפינוזה לבני עמו התרחש במהלך הרצאה לציון 250 שנה למותו. ב-1924 הכריז ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר מבין כותלי האוניברסיטה העברית שהחרם על שפינוזה הותר: "לשפינוזה היהודי נקרא 250 שנה אחרי פטירתו, מעל רמת הר-הצופים, מתוך מקדש-המעט שלנו - האוניברסיטה העברית בירושלים: הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!"

המחילה הפומבית הובילה לרנסאנס ביחסים בין שפינוזה ליהודים, וסכר המחקרים, החיבורים והפרסומים נפרץ בשצף קצף. ב-1953 פרסם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, את המאמר "נתקן המעוות" בו הוא קורא לתרגם באופן מיידי לעברית את כל כתבי שפינוזה. "הספרות העברית איננה שלמה", כתב הזקן, "כל עוד איננה כוללת את כל כתבי ברוך שפינוזה – כחלק מנכסי הרוח הגדולים ביותר של העם היהודי". האקדמיה הרימה את הכפפה, כמו גם מנגנוני ההנצחה של המדינה הצעירה, שקראו על שמו רחובות, מכוני מחקר ומוסדות. ב-1988 יצא לאור החיבור "שפינוזה וכופרים אחרים", שנחשב לשיאו של פרויקט שפינוזה, ולאחד החיבורים המעמיקים והמקיפים אודות החילוני הראשון בתולדות האנושות.

סיפורו של שפינוזה - החרם, השנאה, ההסתה - ולאחר מכן ההתקרבות האיטית שהסתיימה במחילה והתפייסות, יכול לשמש מקרה בוחן מרתק למתח החילוני-דתי הגדול שמפלג אותנו כבר מאות שנים. האם נוכל להתווכח מתוך כבוד הדדי, ואז ללכת לשחק יחד במגרש השכונתי? לאלוהי שפינוזה הפתרונים.

גמר חתימה טובה!

לוגו בית התפוצות

מוזיאון העם היהודי | |מוזיאון העם היהודי

בלוג מוזיאון העם היהודי עוסק בסיפור והנגשה של חומרים היסטוריים מתולדות העם היהודי, בישראל ובתפוצות, מההיסטוריה הרחוקה שלו ועד ימינו במדינת ישראל המודרנית. תרבות, אישים, קוריוזים, זוויות חדשות על תופעות ומקרים מוכרים או הפניית זרקור אל כאלה שלא הכרנו עד היום.

למעבר לבלוג מוזיאון העם היהודי או לעמוד הפייסבוק של המוזיאון.

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ