שלושה יהודים שנפלו בצד הלא נכון של ההיסטוריה

מרגריטה צרפתי היתה המאהבת של מוסוליני ועסקה רבות בחיזוק הפאשיזם. גנריך יגודה עמד בראש המשטרה החשאית הסובייטית והרג מיליונים. פריץ הבר פרץ דרך לטובת האנושות וגם נגדה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלושתם
מימין לשמאל: צרפתי, הבר ויגודה

מרגריטה צרפתי

"יש שתי נשים שאוהבות אותי בטירוף ואני איני אוהב אותן. לאחת חזות פשוטה, אך יש לה נשמה אצילית ונדיבה. השנייה יפה, אבל היא קמצנית ובעלת טבע חמדני ונכלולי. כמובן שהיא גם יהודייה" (בניטו מוסוליני)

מרגריטה צרפתי (1880-1961) היתה מבקרת אמנות ואינטלקטואלית יהודייה בולטת. היא לא היתה רק המאהבת של בניטו מוסוליני, אלא גם אחת ממשתפי הפעולה הקרובים ביותר שלו. תפקידה בגיבוש האידאולוגיה הפאשיסטית של הדיקטטור האיטלקי, כמו גם בעלייתו לשלטון, היה מכריע. היא לא היתה יכולה לדעת שאותו שלטון שסייעה בהקמתו ושגשוגו, ישלח בסופו של דבר את אחותה לאושוויץ, וגם יראה בה עצמה גורם בלתי רצוי. 

צרפתי נולדה בוונציה למשפחה דתית עשירה, משפחת גראסיני, לאמדאו גראסיני ואמה לוי. מרד הנעורים של בת העשירים המיוחסת פרץ כשהתוודעה לראשונה לחומרים של קרל מרקס והוגים סוציאליסטים אחרים. הדבר גרם לקרע בינה לבין משפחתה, שהעמיק עוד יותר לאחר שברחה מבית הוריה ונישאה, לתדהמתם, לגבר מבוגר ממנה בהרבה - צ'זארה צרפתי, עורך דין סוציאליסט מוכר. מרגריטה הפכה עם השנים לעיתונאית ומבקרת אמנות בעיתונים הסוציאליסטיים "אוונטי!" ו"איל טמפו" שפעלו במילאנו.

לראשונה פגשה צרפתי את מוסוליני בסוף 1912, כשעבד כמנהל "אוונטי!". כמו מוסוליני, גם צרפתי סולקה מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית בגלל תמיכתה בהצטרפות איטליה למלחמת העולם הראשונה. כמה שנים לאחר מכן ספגה אובדן אישי כבד: בנה הבכור נהרג בקרב על מונטה בלדו. צרפתי התגייסה לעזור למוסוליני להתכונן למצעד ההסתערות על רומא והפכה למנהלת עיתונו Gerarchia ("היררכיה"). הביוגרפיה באנגלית שפרסמה עליו, "המנהיג", תורגמה ל-17 שפות וחיזקה מאד את התדמית הציבורית החדשה של מוסוליני ואת התורה הפאשיסטית שלו.

מרגריטה צרפתי 1923
מרגריטה צרפתי 1923

כיהודייה, צרפתי לא היתה יוצאת דופן באהדתה לפאשיזם: כ-350 יהודים השתתפו במצעד על רומא ו-746 יהודים השתייכו ל"פאשיו די קומבטימנו" (Fasci Italiani di Combattimento), איחוד הארגונים שהנהיג מוסוליני לאחר שפרשו מהתנועה הסוציאליסטית והתמזגו במפלגה הפאשיסטית האיטלקית. בשנים 1928-1933, כ-5,000 יהודים, כמעט עשרה אחוז מהאוכלוסייה היהודית באיטליה, התפקדו למפלגה הפאשיסטית הלאומית ורבים החזיקו בתפקידים שונים במוסדותיה.

מוסוליני הצהיר בתחילה כי לאנטישמיות אין מקום בתרבות האיטלקית וכי היא לא תשחק שום תפקיד בפוליטיקה שלו. יחד עם זאת, עם התהדקות הקשרים בין איטליה לבין הרייך השלישי בגרמניה, שינתה הראשונה באופן דרמטי את גישתה המתונה יחסית. כשנחקקו באיטליה חוקי הגזע ב-1938, צרפתי ומוסוליני נפרדו והיא הודחה מכל תפקידיה. הברית של מוסוליני עם גרמניה הנאצית גרמה לה לחוש לא בטוחה והיא נמלטה לדרום אמריקה, שם הצטרף אליה בנה. בהמשך עברה לארה"ב והביאה עמה אלף מכתבים מהאיש שאהבה ושאת דמותו הציבורית סייעה לעצב. ב-1947 חזרה לאיטליה, הפכה שוב למשפיעה בתחום האמנות ואף ביקרה מספר פעמים בישראל.

גנריך יגודה

גנריך גריגורייביץ' יגודה (1891-1938) היה פקיד סובייטי בכיר ורב עוצמה, איש מפתח בטיהורים של סטאלין בשנות השלושים, וככזה - אחד מרוצחי ההמונים הנוראיים בהיסטוריה המודרנית. בתוך שנים ספורות היה אחראי למותם של מיליוני בני אדם.

יגודה נולד בעיירה קטנה ליד ניז'ני נובגורוד, רוסיה, למשפחה יהודית ברוכת ילדים מהמעמד הבינוני. כנער, הצטרף לבולשביקים וב-1912 נעצר על "הפרת חוק תחום המושב" ונגזרו עליו שנתיים הגלייה לסימבירסק, 900 ק"מ מזרחית למוסקבה. לאחר שחרורו, התנצר למראית עין רק כדי לקבל אישור להתגורר בסנט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית דאז.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ואחרי שנפצע בקרב, שוחרר ב-1916. זמן קצר אחר כך התגייס ל"צ'קה", הגלגול הראשון של המשטרה החשאית הסובייטית וטיפס במהירות בסולם הדרגות. במקביל הלך והתקרב מאד לסטלין עצמו וב-1934 מינה אותו הנשיא לעמוד בראש "נ.ק.וו.ד" (NKVD), קומיסריון הפנים החדש של בריה"מ, תפקיד שכלל גם פיקוד על המשטרה החשאית.

בעמדה זו היה ליגודה תפקיד מכריע ביצירת מערכת הגולאגים - מחנות מרוחקים של עבודות כפייה. בנוסף, הקים מעבדה במפקדת "נ.ק.וו.ד" לצורך פיתוח רעלים ששימשו אותו ואת אנשיו בעיקר במהלך הטיהורים הגדולים. הוא היה מעורב עד צוואר בטיהור הגדול של סטאלין, כולל במשפטי הראווה הידועים לשמצה. בנוסף לגירושים, להחרמות, להוצאות להורג ולמעצרים ההמוניים, יגודה היה קשור באופן אישי גם ל"הולודומור" (באוקראינית: "הרעבה עד מוות") שהביא למותם של מיליוני אוקראינים. בסך הכל, ההערכה היא שיגודה היה מעורב או אחראי מרכזי ברציחתם של כעשרה מיליון בני אדם.

גנריך יגודה 1930
גנריך יגודה 1930

ב-1937, בקריצת גורל אירונית (אך לא בלתי צפויה), סר חינו של יגודה בעיני סטאלין והוא נעצר ונשפט על בגידה וקשירת קשר נגד בריה"מ, במסגרת משפט ה-21. היה זה האחרון מבין שלושת משפטי הראווה הידועים לשמצה של סטאלין. האישומים בהם הלכו ותפחו עד כדי אבסורד. יגודה למשל הואשם שהוא סוכן גרמני, טרוצקיסט, מבריח יהלומים וצרכן חולני של פורנוגרפיה. יגודה, אלא מה, נמצא אשם והוצא להורג. גם אשתו, אחותו וגיסו נידונו למוות.

גארי יגודה, בנו של גנריך יגודה, גדל בבית יתומים. שם משפחתו הוחלף לאוורבך (שם משפחתו של אמו) כדי למחוק כל זכר לאביו. בשנות התשעים עלה גארי אוורבך/יגודה עם משפחתו לישראל. ב-1988, ביום השנה החמישים למשפט ה-21, נוקו כל הנאשמים מאשמה ושמם טוהר. כולם פרט ליגודה.

פריץ הבר

פריץ הבר (1868-1934), חתן פרס נובל בכימיה, עומד מאחורי אחת התגליות המדעיות החשובות ביותר בהיסטוריה, כזו שעד היום מספקת חיים למיליארדים ברחבי העולם, ובכל זאת דמותו תישאר שנויה במחלוקת כנראה לנצח, בגלל שילוב של נסיבות ובחירה שהביאו אותו גם להיות – בנפש חפצה – פורץ דרך בתחום הנשק הכימי, ואחראי ישיר למיתות נוראיות ולסבל בל יתואר.

הבר היה גרמני גאה. אהבת המולדת תפוחת החזה שלו אפיינה את פועלו לטוב ולרע. "בעת שלום, מדען שייך לעולם, אך בעת מלחמה - הוא שייך לארצו", היתה אמרתו המפורסמת. הוא נולד בשלזיה (היום חלק מפולין) למשפחה יהודית מתבוללת, בן לדור הראשון של יהודי האמנציפציה בגרמניה, אשר זכה למוביליות חברתית. הוא התחתן עם עמיתה למקצוע, הכימאית קלרה אימרווהר, שהיתה האשה הראשונה בגרמניה לקבל תואר ד"ר לכימיה.

כיוון שקריירה אקדמית היתה חסומה בפני יהודים, הוטבל הבר כנוצרי. הוא הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית. גם בנצרות הוא לא ראה דת, אלא גילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה בהמרת דתו.

פריץ הבר 1919
פריץ הבר 1919צילום: הארכיון הגרמני הממשלתי, ויקיפדיה

בתחילת המאה העשרים, החנקן שנדרש לייצור דשן היה זמין רק במרבצים טבעיים, כמו זבל או לשלשת. חנקן ממקור טבעי היה מצרך כה יקר ערך, עד שבדרום אמריקה פרצו מלחמות על קרקעות עשירות בלשלשת ציפורים. הבר עבד אז באוניברסיטת קרלסרואה, ופיתח את תהליך הבר-בוש - יחד עם הקולגה קארל בוש - שיטה שבאמצעותה הפיקו אמוניה ישירות מחנקן ומימן. התגלית המהפכנית אפשרה ייצור המוני של חומרי דשן, אלא שאז ביצע הבר פניה חדה - אולי ההרסנית ביותר בהיסטוריה - לעבר המצאת הנשק הכימי.

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גרמניה ובעלות בריתה מצאו עצמן במצוקה קשה ובמבוי סתום שנראה חסר פתרון. הבר, שהיה להוט להוכיח את נאמנותו לארצו, נידב את שירותיו. הוא התמנה על ידי משרד המלחמה למפקד בדרגת סרן של יחידת מדענים. בהתחלה השתמשו בתגליתו לייצור חומרי נפץ, ובהמשך הדרך - גז רעיל.

ב-22 באפריל 1915 נערך קרב איפר השני על אדמת בלגיה. היה זה הניסיון הרציני הראשון של הגרמנים לתקוף בחזית המערב באותה שנה, לאחר שעיקר המאמץ המלחמתי עד אז הופנה מזרחה, לכיוון הרוסים. מעמדתו המוגנת מאחורי הקווים נתן הבר את האות לשחרר 168 טון של גז כלור לעבר השוחות בהן שהו כוחות צרפתים ואלג'יראים. בתוך דקות מצאו 5,000 מהם את מותם, ומספר כפול של חיילים נפגעו.

זה היה תחילתו של מרוץ חימוש כימי, ועד סוף המלחמה כמאה אלף בני אדם מתו כתוצאה מגז רעיל ולמעלה ממיליון נפגעו. אימרווהר, שהיתה פציפיסטית אדוקה, נחרדה מפועלו של בעלה במלחמה ושמה קץ לחייה. אחרי המלחמה זכה אמנם הבר פרס נובל בכימיה על עבודתו עם אמוניה, אבל במקביל גם הפך מוקצה ומנודה בעולם, על תרומתו המכרעת לפיתוח הנשק הכימי.

על אף האנטישמיות הגואה בגרמניה, נותר הבר פטריוט איתן. אבל בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון, הוא נפל קורבן לחוקי הגזע ונאלץ לעזוב את גרמניה. הבר נדרש לפטר את כל העובדים היהודים במכון שבראשו עמד בברלין. הוא סירב לכך והתפטר מתפקידו. הוא נדד באירופה תוך שמצבו הבריאותי מידרדר. מדענים בריטים וצרפתים ראו בו פושע, החרימו אותו וסירבו לסייע לו. הוא מת בודד בחדר מלון בבזל, שווייץ, בגיל 66. חברו אלברט איינשטיין אמר מאוחר יותר שחייו של הבר היו "הטרגדיה של היהודי הגרמני - טרגדיה של אהבה שלא באה על שכרה".

הודות לשיטת הבר-בוש, מאה מיליון טון של דשן סינתטי מיוצרים בכל שנה. זוהי תגלית מדעית כבירה שסייעה להאכיל את העולם ולמנוע מלחמות ורעב. מצד שני, מתקפת הכלור שעליה ניצח הבר שינתה את פני הלוחמה לנצח. לחלק מהמצאותיו היו גם השלכות שלא ניתן היה לצפות מראש. זמן רב אחרי מותו, חידשו הנאצים נוסחה לחומר הדברה שהמציא וייצרו את הציקלון B שבו השתמשו לרצח שיטתי של מיליון יהודים בתאי הגזים שבמחנות ההשמדה.

מורשתו של הבר עדיין חיה וקיימת, הן בפשעי מלחמה והן בהזנתם של מיליוני פיות רעבים. האוניברסיטה העברית ירושלים, למשל, בחרה להתעלם מהחלק הראשון באותה מורשת ובחרה לקרוא על שמו את המרכז שלה לחקר מולקולרי. זמן קצר לפני מותו החל הבר המומר לראות עצמו חלק מהאומה היהודית ואף אמר לחיים ויצמן, שהציע לו לעלות לארץ ישראל ולהיות חלק ממכון זיו: "באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל; אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו". 40 שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה בסוף 1933, כתב לאיינשטיין: "מעולם לא הרגשתי יהודי כמו עכשיו". הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא נמצאת גם כיום.

לוגו בית התפוצות

מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות | |בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי

בלוג בית התפוצות עוסק בסיפור והנגשה של חומרים היסטוריים מתולדות העם היהודי, בישראל ובתפוצות, מההיסטוריה הרחוקה שלו ועד ימינו במדינת ישראל המודרנית. תרבות, אישים, קוריוזים, זוויות חדשות על תופעות ומקרים מוכרים או הפניית זרקור אל כאלה שלא הכרנו עד היום.

למעבר לבלוג בית התפוצות או לעמוד הפייסבוק של המוזיאון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ