סיפורה המרתק של קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה

יהודים היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ויש על כך השערות שונות ומגוונות. המחלוקת היתה על טיב הזיקה האתנית ונמשכה עד לפסיקת הרב עובדיה יוסף ב-1974

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קס מחזיק בספר תורה בבית כנסת בכפר של ביתא ישראל, אתיופיה 1987
קס מחזיק בספר תורה בבית כנסת בכפר של ביתא ישראל, אתיופיה 1987קרדיט: צילום: ג'ראלד גוטצן, אנגליה. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות

על פי המחקר ההיסטורי, יהודים היו קיימים באתיופיה הקדומה אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ויש על כך השערות שונות ומגוונות. המחלוקת העיקרית היא על טיב הזיקה האתנית שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה התשיעית אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים. לקהילת יהדות אתיופיה, ביתא ישראל, ישנן מספר מסורות באשר למוצאה. לפי אחת, היהודים הגיעו לאתיופיה גלים גלים, בעיקר דרך הנילוס ויובליו. מסורת אחרת קושרות את הגעת היהודים לאתיופיה לסיפורו של פמליית מנליק - בנם של שלמה המלך ומלכת שבא המובא באפוס הלאומי האתיופי - כֶּבְּרַ נַגַשְׁתּ.

המקורות היהודיים הקדומים - אלדד הדני במאה התשיעית, בנימין מטודלה במאה ה-12 ואליהו מפררה במאה ה-15 - הם מעטים וחסרי ביסוס היסטורי. ידיעות מדויקות יותר כלולות בדברי הימים האתיופיים ולפיהם היהדות היתה נפוצה בממלכת אקסום שהוקמה במאה השנייה בידי מהגרים שמיים מדרום ערב. במאה הרביעית, בהשפעת רומי הביזנטית, נעשתה הנצרות לדת הממלכה. החלו רדיפות נגד היהודים אשר נסוגו למחוזות הרריים בפנים הארץ מצפון לאגם טאנה.

הקבוצה היהודית שכונתה "פלאשים" - כינוי שפירושו בלשון הגעז האתיופית "גולים" או "מהגרים" - התגבשה והתחזקה עד שהקימה ממלכה יהודית עצמאית. במרד שפרץ בסוף המאה העשירית נגד שליטי אקסום והכנסייה הנוצרית, השתתפה הממלכה היהודית לצד המורדים. על פי המסורת של הקהילה, בראש המורדים עמדה מלכה ממוצא יהודי בשם יהודית. הסיפור שנשען על מקורות חצי אגדיים-חצי היסטוריים, מספר שיהודית הדפה את הפולשים וכוננה שלטון יהודי בן 40 שנה.

משה במצנפת כהנים אתיופית. ציור קיר מהמאה ה-16 או ה-17 מעל הכניסה לכנסייה חצובה בסלע בקרבת גו, מחוז טיגרה, אתיופיה. מתוך הספר "כנסיות בסלע" מאת ג. גרסטר, לונדון, 1970
משה במצנפת כהנים אתיופית. ציור קיר מהמאה ה-16 או ה-17 מעל הכניסה לכנסייה חצובה בסלע בקרבת גו, מחוז טיגרה, אתיופיה. מתוך הספר "כנסיות בסלע" מאת ג. גרסטר, לונדון, 1970צילום: מתוך תערוכת בית התפוצות: "ביתא ישראל: ספורם של יהודי אתיופיה" 1988

בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והתחילה לבסס עצמה באמצעות מסעות כיבוש והפצת הנצרות בממלכות פגאניות, מוסלמיות ויהודיות. במאה ה-14 התבצעה פעילות מיסיון נוצרי בקרב יהודי שאווה והוקמו בקרבם כנסיות ומנזרים. באותה תקופה פלשו האתיופים לאזורי היהודים וכבשו את הנותר מבגמדר - המחוזות וגרה ודמביה. כדי לבסס את הכיבוש הקימו האתיופים מוצבים צבאיים בסקלט וגונדר. בעקבות זאת, פרץ מרד יהודי שדוכא ביד קשה והוביל גם לפעילות מוגברת של המיסיון באזור.

יהודי אתיופיה נפגעו ממאבק זה פגיעה פיזית וכלכלית. הקיסר עמדא ציון (1344-1314) ניהל מלחמת חורמה בהם ובמוסלמים. נינו, הקיסר איסחק (1429-1414), המשיך את דרכו ביתר שאת ואיים במיוחד על היהודים להתנצר או שתישלל מהם הזכות לאדמות. משלא נכנעו ללחצים נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים". בשנים 1468-1434 המשיך הקיסר זרע יעקוב את הרדיפות אחר היהודים ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים". יהודי אתיופיה נאבקו בהצלחה להגדלת השפעת היהדות. בתקופה זו התפתחה גם תופעת נזירות ייחודית ליהודי אתיופיה. נזירים אלה מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות לכפות את הנצרות. הם העתיקו את כתבי האורית (ספר תורה) והפיצו אותם בקרב הקהילה.

יעקב פייטלוביץ (1881-1955), חוקר יהדות אתיופיה, עם קבוצה מאנשי ביתא ישראל, אתיופיה 1908
יעקב פייטלוביץ (1881-1955), חוקר יהדות אתיופיה, עם קבוצה מאנשי ביתא ישראל, אתיופיה 1908צילום: מתוך תערוכת בית התפוצות: "ביתא ישראל: ספורם של יהודי אתיופיה" 1988

עד המאה ה-15 התרחשו באזור קרבות דומים. בשלהי המאה ה-16 התחילו האתיופים להעביר את בירתם הנודדת לאזור בצפון אתיופיה שבו התגורר רוב הישוב היהודי. העברת עיר הבירה היתה כרוכה בתהליכי אמהריזציה והתנצרות היהודים והפגאנים המקומיים. יהודי המרכז העצמאי חשו מאוימים ופתחו במספר תגובות צבאיות. מערכות אלו דוכאו באכזריות ודרבנו את האתיופים להעביר את בירתם ללב ההתיישבות היהודית. בתחילת המאה ה-17 התרחשה הלחימה היהודית האחרונה, שבה נכבש רכס ההרים בו ישבו היהודים.

ב-1552 הרב דוד שלמה בן אבי זמרא (רדב"ז), מנהיג יהדות מצרים, קבע כי על פי ההלכה בני ביתא ישראל הינם יהודים ככל העם. כעבור 80 שנה, ב-1632, החלה מה שמקובל לכנות בתולדות אתיופיה "תקופת התחייה". תקופה זו מאופיינת בגירוש חילות האימפריה הפורטוגזית. בהוראת הקיסר האתיופי פאסיל, שנודע בתפישתו הסובלנית, שוקמה הכנסייה האתיופית, סולקו הלוחמים הישועים והמיסיונרים מאדמת אתיופיה ונאסרה כניסת אירופאים לקיסרות. בהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית, תרבותית ויצירתית, במקביל לתקופת הרנסנס באירופה. הסובלנות הדתית היטיבה עם קהילת ביתא ישראל, שאומניה וחכמיה השתלבו בשכבת העילית.

יהודי ביתא ישראל חוגגים את חג הסיגד, אתיופיה, 1979
יהודי ביתא ישראל חוגגים את חג הסיגד, אתיופיה, 1979 צילום: ג'ון ר. ריפקין, אנגליה. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות

מבחינת שפה, החל ממחצית המאה ה-16 החלה העברית להיעלם כלשון פולחן. בתחילת המאה ה-17 היא נעלמה כליל ואז הפכה שפת הגעז לשפת הפולחן המקובלת. מאותה תקופה ועד החצי השני של המאה ה-19 השתמשה הקהילה בשפות אמהרית ותגרית. סוג הכתב המשמש את כלל השפות שנזכרו הוא הכתב החבשי.

במאה ה-18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לארצות אירופה ובעקבותיהם התאפשרה כניסה של פוליטיקאים ומיסיונרים לאתיופיה והתאפשרה הפצת מידע אודות השבט היהודי היושב באתיופיה. יהודי אתיופיה גילו כי יש להם אחים היושבים בירושלים. ב-1855, דניאל בן חמדיה, חבר קהילת ביתא ישראל, היה האתיופי הראשון שביקר בארץ ישראל ונפגש עם ראש רבני ירושלים לדון במידת האותנטיות של מוצאם היהודי של ביתא ישראל.

ב-1862 יצא אבא מהרי, נזיר ומנהיג מביתא ישראל, יחד עם אלפי יהודים לעבר ירושלים, דרך ים סוף. הם האמינו כי אלוהים יעשה עמם נס בדומה לקריעת ים סוף ביציאת מצרים. הסוף היה טראגי. רבים מהם מתו ברעב ובמגפה בעודם בגבולות אתיופיה. ניסיון כושל זה לעלות לירושלים חיזק את התחושה שאין דרך לעלות לארץ הקודש והביא למידה מסוימת של ייאוש. כעבור שנתיים, הרב עזריאל הילדסהיימר, רב גדול בגרמניה, מפרסם קול קורא ובו קבע בברור את יהדותם של עדת ביתא ישראל ואת חובת ההצלה והסיוע כלפיהם מכוח הערבות היהודית ההדדית.

יונה בוגלה מלמד את ילדי ביתא ישראל בבית הספר, אסמרה, אתיופיה, 1954
יונה בוגלה מלמד את ילדי ביתא ישראל בבית הספר, אסמרה, אתיופיה, 1954 צילום: המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות הרב שמואל בארי, רמת גן

בראשית המאה ה-19 הגיע לאתיופיה המיסיונר סמואל גובאט, שנפגש עם קהילת ביתא ישראל ותיאר אותה בכתב. בעקבות מפגש זה ארגן גובאט משלחת מיסיון לקהילה. המשלחת המיסיונרית החלה לפעול ב-1860 ונוהלה בידי מיסיון הכנסייה ליהודים. עמידת ביתא ישראל אל מול המיסיונרים הובילה לגירושם מכפריהם ולפולמוסים דתיים סביב מנהגי הקהילה, לרבות הקרבת הקרבנות. ב-1867 הגיע לביתא ישראל יוסף הלוי, הנוסע המפורסם והמזרחן היהודי-צרפתי, בשליחות רבני יהדות התפוצות, כדי לבחון את מצבם של יהודי הקהילה לנוכח המיסיון הנוצרי. במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעה תקופה שכונתה בדברי ימיה של אתיופיה בשם "הזמן הרע". אלו היו שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות, בהם נספו כשני שלישים מן היהודים.

בתחילת המאה ה-20 הגיע לאתיופיה תלמידו של יוסף הלוי, יעקב פייטלוביץ', ובכך החל קשר רציף בין יהדות התפוצות לקהילה היהודית באתיופיה. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית. החל מ-1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מביתא ישראל למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל כדי שישמשו בהמשך כמדריכים ומנהיגים. ב-1946 פנימייה חינוכית יהודית ראשונה מוקמת בכפר אוזבה שבאזור גונדר ביוזמתו של ד"ר פייטלוביץ'. הפנימיה נועדה לילדי ביתא ישראל מכל הכפרים בסביבה והיא נוהלה על ידי המנהיג והמחנך, יונה בוגלה.

קס שגיאה באיינה מחזיק את מכתבו של הרב עובדיה יוסף, שקבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר. וולקה, אתיופיה, 1984
קס שגיאה באיינה מחזיק את מכתבו של הרב עובדיה יוסף, שקבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר. וולקה, אתיופיה, 1984 צילום: דורון בכר. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

בתקופת הכיבוש האיטלקי (1936-1941) הופסק הקשר של הקהילה עם יהדות העולם. השלטון המקומי גילה יחס עוין כלפי היהודים ורבים מהם הצטרפו לתנועה הפטריוטית. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה ב-1938 לא היטיבו עם היהודים ורבים הוצאו להורג בגין המרדה. ב-1941 הגיעו פקודות להוציא לפועל את התוכנית להשמדת ביתא ישראל, כחלק משיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימושה. הקיסר היילה סלאסי חזר לשלטון ונקט מדיניות אמהריזציה של עמי אתיופיה השונים, ובהתאם לכך, ב-1948, אישר למיסיון להמשיך בפעילותו בקרב הקהילה.

ב-1973 הוציא שר הפנים יוסף בורג צווי גירוש לבני הקהילה האתיופית ששהו בישראל ושלפי טענתו חוק השבות לא חל עליהם. יהודים אלו התחבאו במקומות מחבוא שסופקו על ידי הוועד הציבורי למען יהודי אתיופיה. על מנת למנוע את גירושם פנה הוועד לראשון לציון הרב עובדיה יוסף. בעוד שמרבית פוסקי ההלכה הבכירים במאה ה-20 התייחסו בספקנות ליהדותם, הסתמך הרב עובדיה יוסף על כתבי רבנים מהמאה ה-15, שטענו שהם מבני שבט דן שהוגלה עם חורבנה של ממלכת ישראל על ידי אשור, בתקופת בית המקדש הראשון. פסיקתו של הרב עובדיה הועברה לוועדה ממשלתית מיוחדת שדנה בנושא האתיופים ב-1974 וסללה את הדרך להעלאתם לישראל. בניגוד לרבנים הראשיים שבאו אחריו, שדרשו שהעולים מאתיופיה יעברו טבילה לגיור מספק, ובניגוד לעמדתם של כל הרבנים החרדים, התעקש הרב עובדיה שהאתיופים יהודים לכל דבר ואינם חייבים לעבור כל הליך גיור.

לוגו בית התפוצות

מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות | |בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי

בלוג בית התפוצות עוסק בסיפור והנגשה של חומרים היסטוריים מתולדות העם היהודי, בישראל ובתפוצות, מההיסטוריה הרחוקה שלו ועד ימינו במדינת ישראל המודרנית. תרבות, אישים, קוריוזים, זוויות חדשות על תופעות ומקרים מוכרים או הפניית זרקור אל כאלה שלא הכרנו עד היום.

למעבר ל או

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ