בלוגים

דן בתקשורת / הבלוג של דן כספי

בנימין נתניהו מציג: כיצד לחמוק מכישלון ולהציגו כהישג

כאשר אין מי שיטול אחריות למפלה במדיניות החוץ, משתמשים בשיווק פוליטי כדי לייפות את המצב. וגם על בורסת השמות עם פרישתו של זובין מהטה

ברוח בלפור. לאחרונה מרבים לצטט את מזכיר המדינה המיתולוגי, הנרי קיסינג'ר: "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". ואכן, המצב בשטח כיום מאשר את ההבחנה מלפני שנים. בוושינגטון מכהן מי שנחשב לשגריר ביבי למפלגה הרפובליקנית. חלפה רק יממה מאז שרון דרמר הבטיח להראות לממשל הנכנס חומרים המעידים על תיאום עמדות בין אובמה לבין הרשות הפלסטינאית ערב ההחלטה במועצת הביטחון, והנה הם התפרסמו באתר מצרי. נסתרות דרכי המדליפים.

כדי לנטרל את נזקיו במפלגה, נשלח לאו"ם דני דנון, אשר אינו שוקט על שמריו ומיחצן את עצמו ללא הפסקה. באונסקו מכהן, כנראה מסיבות דומות, כרמל שמאה-הכהן. משרד החוץ הופקר בידי ציפי חוטובלי, פולמוסאית שטחית וחסרת טקט מינימלי/הבנה דיפלומטית (לליאור שליין בתכנית האחרונה "גב האומה"; "שנינו באותו גיל, 38. לי שני ילדים. מה אתה תרמת לעם ישראל?"). מינוים נוספים סירסו את האופי המקצועי של משרד החוץ. הפתעה אחרי הפתעה בינלאומית נוחתת על ישראל.

ציפי חוטובלי
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

למה נתניהו והשלטון מפחדים כל כך מהתקשורת?

העיסוק הפוליטי הנמרץ בתקשורת מסגיר חולשה ופחד ממנה. החלטת מועצת הביטחון המחישה את נזקי התקשורת הבלתי עצמאית וצייתנית לשלטון. 2016, שנה קשה לתקשורת

media-phobia. האירועים בסוף השבוע שיבשו את הכוונה לסכם את שנת 2016 בתקשורת. מתברר שיש קשר ביניהם. כנראה שמעולם לא היו יחסים מתוחים בין השלטון והתקשורת כמו בשנה הנוכחית, 2016. מעולם היחסים בין השניים לא היו ברוטליים, גלויים ובוטים יותר. אם בעבר הייתי צריך לשכנע סטודנטים שהשלטון לוחץ על תקשורת ומשפיע על זרימת המידע, הדוגמאות כיום גלויות ובשפע. מדי יום מתבשרים כיצד שר התקשורת מתעמת במישרין עם עיתונאים, כיצד מאיים עליהם ומנסה להחליש את כלל התקשורת. בסוף השנה ניתן רישיון לערוץ 20 לשדר גם חדשות. לפי רוח המפקד, ריבוי ערוצים, או פלורליזם כביכול, מחריף את התחרות ביניהם על עוגת הפרסום. ככל שערוץ מאבד הכנסות מפרסום, הוא נחלש יותר ונעשה תלותי יותר בשלטון.  

ספק אם יש עוד דמוקרטיה בה ראש הממשלה משקיע אנרגיות אדירות בתקשורת כמו בישראל 2016. מעבר למניעים אישיים וסגנון מנהיגות, מסתתרת כנראה סיבה נוספת, הפחד מהתקשורת. העיסוק האובססיבי בתקשורת הינו גילוי של חולשה. התקשורת נותרה לפי שעה האופוזיציה כמעט יחידה ויעילה לשלטון. זוהי הסיבה ל-media-phobia של ראש הממשלה, החשש שהתקשורת תחשוף את אחד הסודות הכמוסים: מאחורי חזות האיש החזק ומר ביטחון, מסתתר ראש ממשלה חלש ולחיץ, מהמר כושל ללא שיקול דעת אשר כוחו בפיו ולא יותר. רק בזכות תחקירים תקשורתיים נחשפו המניעים האישיים של מי שטובת המדינה ובטחונה בפיהם. רק התקשורת מסוגלת לחשוף את החובבנות, את המניעים האישיים בקבלת החלטות הרות כסף וגורל ואת מעורבות איראנים ולבנונים בייצור הצוללות והספינות. רק עיתונאים אמיצים מעזים להבליט את האיפה ואיפה באכיפת החוק והסדר כאשר גוררים רגליים וזמן בכל החקירות על בנימין נתניהו. מי שמאמין במעשיו, אינו מפחד מהתקשורת ואינו מתנכל לה.

נתניהו מנופף לקהל
קובי גדעון / לע"מ
להמשך הפוסט

נפתלי בנט מכוון את הרובה אל האקדמיה

נפתלי בנט ובנימין נתניהו מתחרים ביניהם מי יאלף יותר אליטות מקצועיות. האם אסא כשר, שחושב שהתקשורת זקוקה לרסן, הוא האדם לבנות קוד אתי לאקדמיה?

בנט VS ביבי. שר החינוך, נפתלי בנט, יורה לכל הכיוונים. לא חשובים היעדים וגם לא התוצאות. העיקר הכותרות בתקשורת. ריבוי כותרות על בנט מלחיץ את ביבי. מה שביבי יכול לומר ולעשות, בנט יעשה טוב ממנו. בנט מיטיב להתנסח בתקשורת בסאונד בייטים, בסיסמאות, רהוט כמו ביבי, גם באנגלית, והעיקר הוא מכיר היטב את הרגישויות של ביבי ורעייתו. לכן, עליו לפעול הרבה ומהר. כך יוכיח מי יודע למשול. לפני שבועות אחדים נפתלי בנט ירה שוב לכיוון האקדמיה. כעבור זמן קצר הגיב בנימין נתניהו וירה לכיוון המנהל הציבורי. חייבים להנהיג משרות אמון רבות ללא מכרז, כמו באמריקה.

הרשתות החברתיות באקדמיה סוערות. בנט מינה את פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל-אביב לנסח קוד אתי להתבטאות באקדמיה. שוב היתל הגורל בבנט ופרצה פרשה נוספת של הטרדה מינית בסיעתו, הבית היהודי. מדוע לא ידאג תחילה להתנהגות ה"לבבית" של עמיתיו לסיעה, של ח"כ ניסן סלומינסקי ושכמוהו? גם הפעם נמצאו כמה משת"פים באקדמיה אשר הצדיקו את הצורך בקוד אתי. חייבים להפריד בין פוליטיקה לבין אקדמיה, בין חינוך לבין פוליטיקה. אמנון שפירא, מי שהיה אינדוקטרינטור ראשי בבני עקיבא, וכיום פרופסור חבר מומחה באוניברסיטת אריאל, נהיה למליץ יושר של שר החינוך.

מימין נתניהו מדליק נירות חנוכה ולידו בנט
עמוס בן גרשום / לע"
להמשך הפוסט

המקארתיזם החדש: גלעד ארדן ומלחמתו בפייסבוק

במקום לטפל בהסתה היהודית לגווניה, לרבות נגד השוטרים שלו, מעדיף השר לביטחון פנים לנהל קמפיין הזוי נגד פייסבוק וכל מי שאינו חשוב בדיוק כמוהו

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, מתגעגע לתיק שנשלל ממנו - תיק התקשורת. אחרת קשה להבין מדוע הוא התפנה מענייני משרדו כדי להתבזות ביוזמות מביכות. תחילה הוא יזם קמפיין הזוי נגד פייסבוק, וכעת הוא עמל על הכנת רשימה שחורה מקארתיסטית של כל מי שקורא לחרם על ישראל או על התנחלויות בגדה. כידוע, בשנות ה-50 במאה הקודמת שררה בארצות הברית בימי המלחמה הקרה היסטריה אנטי-קומוניסטית. בהשראתו של הסנטור ג'וזף מקארתי הוכנו רשימות של "קומוניסטים" באדמיניסטרציה האמריקאית ובאליטות השונות - באקדמיה, בתקשורת, בקולנוע, בספרות, וכו'. 

לאחר פגישה עם אנשי פייסבוק העולמית צוטט השר ארדן  ש"לפייסבוק ולחברות האינטרנט יש אחריות לתכנים שמתפרסמים אצלן אשר מעודדים טרור והסתה ועליהן לפעול באופן אקטיבי כדי לנטרלם ולהסירם. בגל הטרור האחרון הוכח שהרשת הפכה לבית גידול לטרור ועלינו להילחם יחדיו כדי למנוע זאת, אך החברות חייבות ויכולות לעשות הרבה יותר". למה הדבר דומה? לרקדן המועד ברחבת הריקודים ומאשים את הרצפה שהיא עקומה. הרי דוברים בימין שבים ומתרצים שהטרור נמשך למעלה ממאה שנים, לפני הסתה כביכול בפייסבוק.

מארק צוקרברג וגלעד ארדן
ג'ורג' פריי/בלומברג ואליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

למה צריך לדאוג לדרוקר ולעמיתיו?

ההסתה הפרועה נגד עיתונאים מחלחלת למטה ועלולה לעודד אלימות פיזית נגדם

לפי עדויות מעיתונאים, בנימין נתניהו מרבה לצלצל לכל העולם לפני פרסום עליו או על בני ביתו. הוא מצלצל לכתבים, לעורכים, למנהלי מדיה ובעליהם כדי להפעיל לחץ אטומי שלא לפרסם דברים עליו. האם כך מתנהג ראש הממשלה? וזאת מבלי להחשיב את התגובות המביכות הגלויות מלשכתו על עיתונאים. בצדק אפשר לתמוה הכיצד ראש ממשלה מבזבז אנרגיות להתחשבנות קנטרנית עם התקשורת. מדוע הוא לחוץ? מה מלחיץ אותו? החקירות? האם הוא מריח את סוף עידן נתניהו?

שלטון נתניהו נשען על רטוריקה לאומית והסתה לכל הכיוונים. התחקירים האחרונים, של אילנה דיין ושל רביב דרוקר, סדקו את התדמית של ראש ממשלה כמנהיג משכמו ומעלה. האידיאולוג של הימין איננו אלא איש ציני, כוחני, יצרי וקטנוני. מסתבר שחבורה של אנשים בינוניים מספסרת בטובת המדינה לקידום אינטרסים אישים. הם רוכשים צוללות וספינות מתקציב המדינה וגוזרים קופונים. בכסות דאגה לביטחון המדינה ותמיכה בארץ ישראל השלמה, הם מנהלים אורח חיים ראוותני ובזבזני כבימי פומפיי האחרונים. פרסומים חוזרים חושפים את חיי המותרות, ההדוניזם, של בני משפחת נתניהו, את התנהלותם הקלוקלת, את יחסי תן-קח עם בעלי הון (אדלסון, פאקר, ועוד), את קבלת החלטות החובבנית (עיין ערך תאגיד השידור), ועוד. ואם לא די בכך, דוח מבקר המדינה על צוק איתן עלול לנפץ את תדמית "מר ביטחון" של ביבי.

רביב דרוקר בנימין נתניהו
מוטי מילרוד ובלומברג
להמשך הפוסט

דוד שמרון אינו לבד

פרקליטים רבים מציעים שירותים לפוליטיקאים כמעט בחינם תמורת קשרים ולקוחות בסביבתם הפוליטית. אין פרשה ללא סקרים. הצעה לשאלות בסקרים על פרשת הצוללת

פרשת הצוללות העלתה למודעות הציבורית תופעה מוכרת כבר שנים. הכוונה לעורך דין ומאכער, שתדלן. מבלי להקל ראש במקרה הצוללות, דוד שמרון לא המציא את השיטה. מלבדו היו ויש עורכי דין רבים המציעים שירותים לפוליטיקאים כמעט בחינם תמורת קשרים ולקוחות בסביבתם הפוליטית. גם ארגונים וגופים ציבוריים ועסקיים מעדיפים להיעזר בעורכי הדין, פרקליטי צמרת, המסוגלים לפתוח דלתות ולסגור עניינים. כשר ומסריח. חוקי אבל לאו דווקא אתי. הם ייצוגיים, רהוטים, יהירים, מתנשאים, מדושני עונג אך תקשורתיים. במידה רבה, הם קובעים סטנדרטים מוסריים בחברה. כל מה שאיננו אסור - מותר.

כדי להעצים את המוניטין, אחדים מהם מרבים להופיע בתקשורת כמנחים, מרואיינים ופרשנים. לא פעם פרקליטים מעדיפים להעביר את המערכה לזירה תקשורתית. וכאשר המצב מחייב ממלא עורך הדין גם תפקיד היחצ"ן או מסתייע בסוכנות יח"צנים. רק חבל שוועדת האתיקה בקהילת המשפטנים אינה נוקטת עמדה אמיצה לגינוי התופעה במקום להחריש ולתמוך בעמיתיהם המזפזים בין מותר ואסור.

דוד שמרון, ב– 2011 . לפי הפרסום, הוא לחץ לביטול המכרז מבלי לציין כי הוא מייצג את החברה הגרמנית
דניאל בר און
להמשך הפוסט

מהם סיכויי השידור הציבורי?

אין שידור ציבורי במימון השלטון. האגרה היא מעין מס רכוש. אוי לשידור ציבורי אשר תלוי במיסוי דירה שלישית ובמצבי רוח ברחוב בלפור

בימים אלה ננטשת מלחמת עולם על גורל השידור הציבורי בישראל. רבים מדברים ומשלמים מס שפתיים לשידור ציבורי גם אם אינם מבינים את מהותו. נדמה שרטוריקה של שידור ציבורי מחפה על העדר הבנה לתנאים הכרחיים לקיומו. על סמך ניסיון מצטבר בדמוקרטיה המערבית, נראה שקיומו של שידור ציבורי מותנה לפחות בארבעה תנאים עיקריים.

מסורת דמוקרטית איתנה. לשם שידור ציבורי דרוש אקלים דמוקרטי תומך. שידור ציבורי אינו יכול להתקיים במקום בו טרם הפנימו לחלוטין את עקרונות הדמוקרטיה. שידור ציבורי אינו יכול להתקיים במקום בו אין הכרה בתפקידה הביקורתי של תקשורת על השלטון, או בפשטות, בכלב השמירה של הדמוקרטיה. זהו בדיוק תפקיד התקשורת - לנקות את אורוות השלטון, לנפץ ספינים וניגודי האינטרסים של ראש הממשלה ושריו כמו בפרשת הצוללות והקשר למתווה הגז, ועוד. רק עצוב שמיעוט קולני ומושכר מטעם מסית נגד התקשורת העושה נאמנה את מלאכתה. שידור ציבורי אינו אפשרי כאשר לשרת התרבות, מירי רגב, הבנה בעייתית ומביכה בדמוקרטיה: "מה שווה תאגיד שידור אם אנחנו לא שולטים בו?", "מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים? לא נבחרנו להיות עבדים של פקידים, לא ייתכן שלראש הממשלה ולשרים אין שליטה על המינויים והתאגיד".

סר ג'ון רייט
אי־פי
להמשך הפוסט

מדוע נכחד זן המנהיגים?

תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב ממחישות שוב שעידן התקשורת מדלל מנהיגים לטובת פוליטיקאים. הטובים אינם נמשכים לפוליטיקה. מנגנון בינוניות מכרסם באיכות השלטון הדמוקרטי

"הכיצד אומה גדולה ועשירה כארה"ב לא הצליחה להעמיד אלא שני מועמדים אפורים לבחירות לנשיאות?" - שאלתי עמית שביקר הקיץ בארץ. הוא לא הופתע וכיהודי טוב השיב בשאלה. "וכיצד אומת סטארט-אפ, עשירה בהון אנושי תקועה עם ביבי ובוז'י וכבר עשרות שנים שאין לה מנהיגות בעלת חזון ויצירתיות בפתרון הסכסוך עם השכנים שלכם?"

שתי שאלות ותשובה אחת. הטובים אינם מגיעים לפוליטיקה. גרוע מזה, הטובים מתרחקים כיום מפוליטיקה כמו מאש. לא רק בישראל ובארה"ב, אלא כמעט בכל דמוקרטיה מערבית. תם זן המנהיגים - צ'רצ'יל, דה-גול, בן-גוריון, בגין או רבין. מנהיגים היודעים מה רצוי לעם. פוליטיקאים ממלאים את רצון העם לפי שבשבת הסקרים.

נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ
Evan Vucci/אי־פי
להמשך הפוסט

הלוויה של תקוות השמאל

סיוט ליל סתיו: עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, הלך לעולמו פרופסור איזידור שמרלינג, מי שנחשב שנים לתקוות השמאל. צל"ש לאשרת קוטלר בזכות כתבת פרופיל על מחמוד דרוויש

דובר האוניברסיטה היה לחוץ. מעולם לא טיפל בעת ובעונה אחת בשני אירועים גדולים. ערב פתיחת שנת הלימודים, החזיר ציוד למעלה פרופסור איזידור שמרלינג (איך השם הגיח ממוחי הקודח?). בכל זאת ציפה הדובר שיגיעו יותר אנשים לטקס האשכבה. במקום לתדרך כתבים על ירידה במספר הסטודנטים באוניברסיטאות, הוא עמל ביממה האחרונה על ניסוח מודעות אבל ושליחת מיילים בתפוצת הנאטו שלו.

נכון שהנהלת האוניברסיטה שקועה בטקסי הפתיחה של שנת הלימודים. רק הסמנכ"ל נשלח ומיד התנצל בשם הממונים העסוקים. טוב שהכתבים לענייני חינוך לא הגיעו ולא ידווחו על הטקס. אפילו צלם האוניברסיטה לא הגיע. מה יוציא מחר לעיתונות? בלית בררה הדובר נעזר בנייד שלו והחל לצלם.

פתיחת שנת הלימודים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

מדוע הם נגד תאגיד השידור?

היוזמה לסגור את התאגיד, כיתר הספינים - אונסק"ו, ו"בצלם", נועדו להסיח את הדעת מחקירה פלילית של בנימין נתניהו. תקשורת מוחלשת ועסוקה בעצמה אינה פנויה לעסוק בקורות החקירה של ראש הממשלה

לו הייתי פעיל חברתי הייתי מתחיל את הפוסט כך: כל פעם שהוא מריח מצוקה פוליטית או משפטית, משרתו הנאמן נשלח לחזית. הוא כבר יעשה את העבודה השחורה, יחטוף מכל הכיוונים, והוא ימשיך לטעון שאין לו יד בכך. אני לא פעיל חברתי אבל מאחל לח"כ דוד ביטן (אגב, מדוע לא ביטון?) שלא יצליח הפעם לסגור את תאגיד השידור החדש כרצון אדונו. כל מי שמצליח מדי גם עף מסביבתו של בנימין נתניהו.  

נדמה שגם הפעם התקשורת נפלה בפח. היוזמה לסגור את תאגיד השידור אינו אלא ספין אחד מני רבים בימים האחרונים. גם הפעם מפזרים טיעונים מופרכים ועובדות שקריות. על  כך בהמשך. ריבוי הספינים אינו מקרי. בתחילת החודש הבא אמור היועץ המשפטי להשיב לבג"צ ולהסביר מדוע אינו מורה על פתיחת חקירה פלילית נגד ראש הממשלה ובני ביתו. מעטים יודעים ומסוגלים ללחוץ על היועץ המשפטי פן ימסמס את החקירה בטיעון התיישנות. התקשורת הינה אחד הגורמים החזקים. ביכולתה ליצור לחץ ציבורי על מערכת אכיפת החוק. וכל חקירה עלולה להסב נזק לראש הממשלה.

תיק ישן ומתישן
בידרמן
להמשך הפוסט

האמנם שוללת החלטת אונסק"ו את הקשר להר הבית?

בניגוד לתגובה הרשמית, אין בהחלטת אונסק"ו שלילת הקשר בין העם היהודי להר הבית. הקמפיין נגד אונסק"ו נועד להסית את תשומת הלב מן הקריסה הדיפלומטית של מדיניות נתניהו

בשבוע שעבר התפרסמה ב"קול ישראל" הידיעה הבאה:

"ועדת החוץ של ארגון אונסק"ו אישרה אתמול את הצעת ההחלטה השוללת את הקשר בין העם היהודי להר הבית. ההצעה מזכירה את הר הבית רק בשמו הערבי ומגנה את פעילותה הביטחונית והארכיאולוגית של ישראל במקום. הוועד המנהל של אונסק"ו יתכנס ביום שלישי כדי לאשר את הצעת ההחלטה ומקור בכיר אמר כי אין להוציא מכלל אפשרות שנוסח ההחלטה ישונה עד מועד ההצבעה".  

להמשך הפוסט

לאחר מות פרס

יותר ממה ששועי העולם כיבדו את זכרו של שמעון פרס, הם ביקשו להתריס נגד הקו המדיני של בנימין נתניהו וממשלתו. ומי לא ראוי למחילה ביום כיפור?

לאחר לווייתו של שמעון פרס חוזרים לשגרה ולדיכאון. עוד פיגוע ועוד הצהרות מזקיפות גב, עוד דקירה ועוד רקטה, עוד הודעה על בניה בשטחים ועוד גינוי. שוב מאשימים את כל העולם ומי לא. סוף סוף, מצאו מי אחראי לאינתיפאדה הנוכחית, פייסבוק והרשתות החברתיות, ולא ניהול הסכסוך הכושל עם הפלסטינאים. כך בורחים מאחריות. ורוב הציבור קונה את כל התירוצים ונאנח בהשלמה. עד מתי?

למספר שעות השתררה לפני ימים אחדים רטוריקה אחרת, של פיוס ותקווה. הנה הכל אפשר, אם רוצים. אפילו ה"אין-פרטנר" הגיע ללוויה. רכבת של שועי עולם הציפה את המדינה. נראה שיותר ממה שהם כיבדו בנוכחותם את זכרו של שמעון פרס, הם ביקשו לצנן את זחיחות דעתם של ראש הממשלה וחבר הגמדים הסובבים אותו. הרי רק לפני מספר ימים נשא בנימין נתניהו נאום שחצני בעצרת האו"ם בו התגנדר במצבה הבינלאומי העתידי של ישראל. והנה כעת מנהיגי עולם מגיעים כדי לומר לראש הממשלה שעדיף לאמץ קו אחר, של פיוס, נוסח שמעון פרס.

ביבי ואבו מאזן
HO-IFP
להמשך הפוסט

תכלה שנה ומפגעיה בתקשורת

מדוע התוכן השיווקי מזנה את התקשורת? וכיצד שידורי רדיו נחותים וטוקבקיסטים שכירים מזהמים את השיח הציבורי?

בפרוץ השנה החדשה הנה שלושה מפגעים עיקריים בשנה החולפת. כל מפגע ראוי לפוסט שלם בנפרד.   

תכן שיווקי/פרסומי: הכוונה איננה למודעות או תשדירים בתשלום. אלא לתוכן פרסומי, יהיה זה מאמרים, רשימות או כתבות הנראות כחומר מערכתי אך להבדיל, הם נקנו בכסף. במלים אחרות, שילמת - פורסם, לא שילמת - לא פורסם. לא רבים מודעים לכתבות פרסומיות בעיתונות או בטלוויזיה. קשה יותר להבחין בין כתבה פרסומית לבין כתבה מערכתית רגילה. כתבה פרסומית אמורה לשבח מוצר או שרות תמורת תשלום נאות.

מרץ עתרה לבג"ץ
עופר וקנין
להמשך הפוסט

איך הפך פרס מפוליטיקאי שנוא למדינאי מהולל

שמעון פרס התגלה כמדינאי מוערך רק כאשר השתחרר מאימת הבחירות. התהילה ההיסטורית נרכשת בעשיית שלום ולא בשדה הקרבות. ועל אופרה בפארק

שמעון פרס נותר כמעיין מתגבר של אופטימיות. לעוסקים בשיווק פוליטי ודעת קהל, פרס שימש דוגמה מצוינת כיצד ממצבים דימוי מחדש של פוליטיקאי וכיצד מחוללים שינוי בדעת הקהל. שמעון פרס חולל מהפך בתדמיתו הציבורית. מביטחוניסט מובהק, מקים הכור בדימונה, לרודף שלום; ממקים התנחלויות ל"פשע אוסלו" בעיניהם של יריבי השלום; מפוליטיקאי שנוא ומושמץ למדינאי פופולארי ומהולל. הכיצד?

נראה ששמעון פרס הגיע לשיאים מחוץ לפוליטיקה התחרותית, האלקטוראלית, הן בראשית דרכו כעוזרו של בן גוריון ומנכ"ל משרד הביטחון והן כנשיא המדינה. לעומת זאת, הוא היה פוליטיקאי בלתי בחיר עד כדי כאב. "אני שומע את חבריי אומרים 'פרס הוא לוזר.' אני הפסדתי?!" פנה בנאום ההפסד למתנגדיו בכנס תומכי מפלגת העבודה שהשמיצו אותו, והקהל השיב "כן!"

הנשיא לשעבר שמעון פרס ב-2013
אי־פי
להמשך הפוסט

מה פסול ב"העדפה המתקנת"?

התיקון של יגאל גואטה מחייב ש"לפחות שישה יהיו בני עדות המזרח", במועצת תאגיד השידור. זהו ניסיון של מיסוד "האפליה החיובית" במערכת הציבורית. וגם על מי שאינם תובעים "העדפה מתקנת"

בשבוע שעבר הציע ח"כ יגאל גואטה (ש"ס) תיקון לחוק השידור הציבורי הישראלי, לפיו "לפחות שישה יהיו בני עדות המזרח" במועצת התאגיד החדש. ליוזמתו ההזויה של ח"כ גואטה הצטרפו הח"כים ישראל אייכלר מיהדות התורה, מיקי זוהר, דוד אמסלם ונאוה בוקר מהליכוד, מהאופוזיציה הח"כים תמר זנדברג ממרצ, חיליק בר מהמחנה הציוני, עליזה לביא מ"יש עתיד" ואורלי לוי אבוקסיס. לכאורה, עוד ניסיון בפוליטיזציה של השידור הציבורי ושל התקשורת בכלל.

לפי התיקון המוצע מחצית מחברי המועצה אמורים להיות מזרחיים. איך ייקבע מוצא החברים? עו"ד שמעון גיגי היועץ המשפטי של ח"כ גואטה גמגם והבהיר שהמוצא ייקבע לפי השם: "אם למישהו קוראים בוזגלו הוא כנראה מזרחי. אם קוראים לו שטרן, כנראה שהוא לא עונה להגדרה הזו." האמנם? ומה עם המעורבים, אותם צאצאים של נישואי תערובת, הנושאים שמות אשכנזיים או ספרדיים? ומה עם אלו שעברתו את שמם? כנראה שאלה יתבקשו לחפור דורות אחורה, כמוהו כבנימין נתניהו, אחרי שורשים מזרחיים ושם מתאים של אחד הסבים.

ח"כ יגאל גואטה
דוברות הכנסת
להמשך הפוסט

מי משניא את התקשורת?

תעלוליו המילוליים של בנימין נתניהו בפייסבוק מסגירים את הכוונה לסרס את התקשורת העצמאית ולקעקע את הדמוקרטיה. טיפ למירי רגב - שיעורים למוסיקה מסוגלים להעצים צעירות וצעירים בפריפריה

לא במקרה פוליטיקאים אימצו את המדיה החדשים (פייסבוק, טוויטר, איסטגרם ועוד) כדרך לתקשר במישרין עם הציבור. בשונה מאמצעי התקשורת הרגילים, הפעם פוליטיקאים, ומי מטעמם, שולטים לחלוטין במסרים ללא אימת העורכים. הכל מתפרסם כלשונו ללא תיווך ועריכה. לעתים המדיה החדשים מתפקדים ממש כהודעה לעיתונות. לרוב הפנייה של דובר או יחצ"ן לדף הפייסבוק או לציוץ בטוויטר מיועדת להסב את תשומת הלב של העיתונאים לתגובת הלקוחות.

נדמה שראש הממשלה הקדים לגלות את יתרונות המדיה החדשים, והוא מקציב משאבים ניכרים לשימוש תכוף בהם. נראה שההשקעה משתלמת: דף הפייסבוק של בנימין נתניהו צבר עד כה כמעט 2 מיליון לייקים. גם אם רבים מתוכם הם פרי יד מארגנת, זהו רייטינג מכובד. בדף הפייסבוק של נתניהו מתפרסמים טקסטים מרתקים, שיכולים לפרנס חוקרי תקשורת, דעת קהל ותעמולה פוליטית. טקסט כזה התפרסם במוצ"ש, 20/8/2015, יממה אחרי שידור הכתבה על איוש התפקידים במשרד ראש הממשלה ב"אולפן שישי", ערוץ 2. לא נגענו. 

בנימין נתניהו
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

האתגר: לאתרג

מפגשיו של בנימין נתניהו עם מערכות החדשות נועדו לרכך את הקרקע לקראת יום סגריר. הבליץ התקשורתי הניב תוצאות מעל למצופה - נכונות לאתרג אותו

לו הוזמנתי לא הייתי מגיע לפגישה עם ביבי. בשונה מעמיתי, אני שומר על דיסטנס/מרחק. איני מתחכך אתם, איני משתתף באירועים חברתיים שלהם, איני סועד עמם ואיני חבר שלהם.  

גם מסורת העיתון מחייבת שמירת מרחק. מו"ל העיתון סירב בשעתו להשתתף בוועדת העורכים. למי ששכח היו שנים בהן מו"לים ועורכי עיתונים קיימו מפגשים סודיים עם ראש הממשלה, שרים וראשי גופים מסוימים לתיאום פרסום, ובעיקר אי-פרסום, על נושאים שנחשבו רגישים. בעצם, מדוע להשתתף בשיחת אוף-דה-רקורד, שלא לציטוט? הרי אחר כך כל המידע מגיע אליך ממקורות אחרים ואתה מנוע מלפרסם אותו.

להמשך הפוסט

מה עונים לביבי?

בימים אלה מתנהל קמפיין מתוחכם בהנדוס/עיצוב של דעת הקהל, שבו מושמעים טיעונים מסולפים ומטעים. הפוסט הנוכחי נועד לסייע לקוראים ש"לא יעבדו עליכם". וצל"ש לערוץ 10 על "אח שלי גיבור"

הקמפיין הנוכחי של בנימין נתניהו נגד התקשורת מבוסס על הנחות עבודה בטוחות:

א. חלקים ניכרים בציבור אינם דבקים בדמוקרטיה ובעיתונות חופשית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו צופים בדיווח על כך שנשיא טורקיה ארדואן השתלט בכוח על עיתון במדינה. נתניהו שואל: "למה בכוח"? ולצדו תיק עליו כתוב "תיק התקשורת"
להמשך הפוסט

הכה בתקשורת וניצלת מחקירה?

העליהום הנוכחי על התקשורת המוחלשת והמפוחדת נועד בין היתר למעט בסיקור החקירה נגד ראש הממשלה וכך אולי אף למנוע את המשכה. אין צורך בחוק נגד ביזוי הכנסת. הח"כים מתבזים בעצמם לפני מצלמות ערוץ הכנסת? שני שיעורים בתקשורת "ידידותית"

לא להתבלבל מהספין החדש  של בנימין נתניהו. ככל שעננים מתקרבים לרחוב בלפור בירושלים, גוברות הפאניקה והאלימות המילולית. חייבים להקדים תרופה לדו"ח מבקר המדינה ("השטן הקטן", כדברי פרשן מכובד בערוץ 2) ולהחלטת היועץ המשפטי לממשלה ("השטן הגדול") לפתוח בחקירה של ראש הממשלה ובנו. שימו לב שגם דונלד טראמפ כינה את הילרי קלינטון בתואר דומה, שטן ומפלצת. שמא אותם יועצי תקשורת אחראים על דימוי היריב, שם וכאן?

העליהום על התקשורת רק מסייע בפיזור העננים השחורים והחלפתם בערפל מטשטש חושים. שוב כלבי השמירה של ביבי השתחררו ויצאו לנבוח על התקשורת ועל תאגיד השידור הציבורי, כל אחד לפי סגנונו. ח"כ ויו"ר הקואליציה דוד ביטן - התקשורת חופשית מדי. השרה מירי רגב - מדוע אנו מממנים את התאגיד אם לא כדי לשלוט בו. ואילו השר אופיר אקוניס ספר את הכיפות על ראשיהם של המגויסים הראשונים לתאגיד בהקמה. גם ישראל היום לא החמיץ הזדמנות והדפיס את דף המסרים של לשכת ראש הממשלה בעמודו הראשון בתוספת 6 עמודים. הכל גלוי וחף מכל בושה. הנה הדגם הרצוי (לשלטון) של עיתונות "ידידותית".

שער "ישראל היום"
להמשך הפוסט

הגידו כן ל"כאן"

ציטוטים מישיבת הממשלה האחרונה משקפים הבנה בעייתית ומביכה של תפקיד התקשורת בדמוקרטיה. מדוע יש להפריד בין הערוצים 1 ו-33? דרושה הצעת חוק מתוקצבת להצלת הארכיון ברשות השידור

אני נוטה להאמין ליו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, ל-14 ועדי עובדים ברשות השידור ולמושיע שלהם, אבי ניסנקורן. נא להירגע, ספק רב אם תאגיד השידור הציבורי אמנם יקום. הצלחה בפריימריז או בבחירות, בנימוק ציני של דאגה ל-1,200 משפחות, חשובה יותר מטובת הציבור. ח"כ ביטן כבר עובד על הצעת חוק לביטול התאגיד. די בציטוטים מישיבת הממשלה האחרונה כדי להתרשם מהבנתם הבעייתית של שרים בכירים על תפקיד התקשורת בדמוקרטיה. באיזה משטר שולטת הממשלה בתקשורת? אוי לנו ששרים מתחשבנים - מי לנו ומי לצרינו בתאגיד החדש? במילה אחת - בושה. בשתי מילים - תת רמה. האם כך הם מנהלים גם את ענייני המדינה הקריטיים? אכן, יש סיבה לדאגה. נכון, כולם בעד שידור ציבורי לכאורה. גם גיבורי התחקיר ב"מקור" של רביב דרוקר. רבים התעלקו ומתעלקים על רשות השידור. לא רק פוליטיקאים, היום ולאורך שנים. אבל אם בכל זאת יקרה נס, והתאגיד יקום, כדאי למקימיו לתת את הדעת לפחות לשתי סוגיות עיקריות;

להוציא את השידור בערבית מן התאגיד. הכללת השידור בערבית ברשות השידור בשעתו היתה החלטה קטלנית, חטא קדמון. המדובר בשתי תרבויות שידור ושתי תרבויות ניהול. השידור בערבית, בטלוויזיה וברדיו, הוא למען דוברי ערבית במרחב, לא רק בישראל. הוא נהגה כאמצעי תעמולה והוכפף בפועל לרשויות המתאימות. תעמלנים שולטים בשידור בערבית והשדרים עצמם מצייתים להם. בחסות הרשויות המתאימות התהוותה מעין מובלעת בתוך רשות השידור, עם נורמות עיתונאיות אחרות. לימים, היה מי שניסה לבודד את המובלעת בערבית והקים את ערוץ 33. בערוץ 33 הריצו נוהלי ניהול פסולים, לרבות שוחד מסך לפוליטיקאים, לחברי מליאת השידור ובעיקר לאנשי שלומנו. בעיני פוליטיקאים ערוץ 33, אשר הנהיג בינתיים גם משדרים בעברית, היה לדגם של שידור "ציבורי" ממושמע. ערוץ 33 מילא את משאלתם הגלויה של מירי רגב ועמיתיה כיום - לשלוט בו.

הלוגו החדש של התאגיד
להמשך הפוסט

מדוע הם מתעסקים בתקשורת?

העיסוק הפוליטי הנמרץ בתקשורת נועד בין היתר להכשיר את הקרקע לכינון דמוקרטיה חדשה, דמוקרטיה מזרח-תיכונית, וגם להרתיע עיתונאים מלסקר את חקירת החשדות נגד ראש הממשלה ובני ביתו

אורח זר עשוי להתרשם שתקשורת היא הסוגיה המרכזית על סדר היום בישראל. נפתרו כל הבעיות, אין טרור, אין חמאס, יש דיור לכל, יש אופק מדיני, רק התקשורת מעסיקה את כולם; ראש הממשלה ושר התקשורת, שר הביטחון, שרת התרבות, השר לענייני פנים, חברי הכנסת לרבות האופוזיציה המנומנמת. אין ערוץ שידור, רשתות חברתיות או עיתון שנמלטו מטווח הירי הפוליטי - תאגיד השידור הציבורי/רשות השידור, גלי צה"ל, ערוץ הכנסת, ידיעות אחרונות, פייסבוק וזוהי רשימה חלקית. הנה מספר הסברים מדוע פוליטיקאים מרבים להתעסק בתקשורת, מן הקל לכבד;

1. עיסוק בתקשורת משתלם. זהו נושא "סקסי" מעורר רב עניין וממבטיח סיקור נדיב. כל ביקורת או יוזמה על התקשורת זוכים לחשיפה. מדוע להתעסק בסל התרופות או בזכויות עובדים זרים כאשר בביקורת פשטנית על תקשורת אפשר כמעט תמיד להשיג כותרת. כמה ידעו מי זה אבי ניסנקורן לפני הדיל שלו עם בנימין נתניהו "לדחות" את השקתו של תאגיד השידור הציבורי? קל יותר לדבר על הפריפריה המקופחת ולתקוף את מוסדות התרבות במרכז במקום להעתיק את משרד התרבות על הפקידות הבכירה לקריית גת או לכרמיאל. העיסוק בתקשורת גם מסיח את הדעת מן העיקר. לימים אחדים העניין בחקירת החשדות נגד ראש הממשלה ירד ודעך מסדר היום.

בנימין נתניהו ואבי ניסנקורן
קובי גדעון / לע"מ
להמשך הפוסט

מי צריך את ועדת ביטון?

המטרה הסמויה של ועדת ביטון הייתה מראשיתה להבטיח תמיכת מזרחים באליטה הדתית-לאומית האשכנזית ולתרום למערכה התרבותית שלה נגד הדמוקרטיה המערבית. העצמת הזהות המזרחית כרוכה בהשקעות משמעותיות מעבר לכותרות

ככל שצוללים בדוח ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, ככל שנחשפים להרכב הועדה ותת-הועדות, ולהנחות העבודה בה, אין מנוס מן הרושם שהיה מי שביקש לנצל ניצול ציני ופוליטי את ההמלצות. גם מעט נבוכתי משורת הסיום במכתב הלוואי לדו"ח, מעין התרפסות בפני השליט: "ההיסטוריה תזכור אותך בלי ספק כמי שהניע את התהליך הזה והעם יכיר לך תודה על כך."

ראשית, אולי אין זה מקרה ששר החינוך וראש הבית היהודי יזם וניצב מאחורי הוועדה. כנראה שנפתלי בנט ראה במינוי הוועדה מעין דרך להיחלץ מהפדיחה עם אלי אוחנה לפני הבחירות האחרונות (מי בכלל זוכר?). בהזדמנות זו גם ניתן "לכפר" על הבית היהודי האשכנזי, במיוחד של הגרעין הקשה של סיעת תקומה. ממש כבימי חומה ומגדל, גם כיום הגה ההתנחלות נתון בידי אליטה אשכנזית ואידיאולוגית. כאז גם כיום, המזרחים מגויסים מטעמים פרקטיים ותועלתיים לעבות שורות. אין כמו בנט שמבין את הצורך בהרחבת מאגר הקולות מציבור שלא היה ואיננו פנאטי. בדרך זו, גם ניתן להפריך כביכול את הטענה שמקפחים את השכבות החלשות לטובת משאבים אדירים להתנחלויות.

ארז ביטון ונפתלי בנט
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

טורקיה כתקדים

הסכם הפיוס עם טורקיה חשוב מאד משום שהוא ממחיש את היכולת לקבל החלטות גם מנוגדות להלכי הרוח בציבור. דעת הקהל גמישה יותר מן הצפוי והיא נוטה להשתנות לפי המדיניות. וגם: הקדשה ל"ברון המזרחים"

הפעם אני חייב להצדיע לראש הממשלה, בנימין נתניהו. סוף סוף גילית מנהיגות. פעלת לפי הספר. ממש כפי שכתבתי ולימדתי לאורך שנים. תחילה השגת הסכם הפיוס עם טורקיה ואחר כך עמלת להעביר את ההחלטה בזירה הפוליטית ובזירה הציבורית. קבלת החלטה לא פופולארית וללא סקרים ואפילו בניגוד לסקרים. ערב החתימה חשף סקר ערוץ 10 שרוב הציבור, 58%, מתנגד להסכם עם טורקיה. אין חשש, דעת הקהל משתנה ומתיישבת בדיעבד עם ההחלטה הבלתי פופולארית. לא בטוח שרוב הציבור בקיא בפרטי ההסכם. העיקר ששבנו ל"הכל כלול". הפיניש עשית ברומא, רחוק מהבית. מי יעז לבקר ראש ממשלה כאשר הוא בחו"ל בשליחות לאומית ועוד בימי היורו? מי יעז לפקפק בתנאי ההסכם ולערער מדוע המתנו שנים אחדות כדי לשלם מחיר גבוה מדי.

ממש שיעור מעשי בדעת קהל. די לסקור את הכותרות ב"ישראל היום" לפני שש שנים כדי להיזכר בקמפיין הטוטלי נגד טורקיה: לא נתנצל, ולא נפצה, שום התנצלות בפני טורקיה, הסגר הימי על עזה יימשך ועוד. איך הגלגל מסתובב. והשמיים אינם נופלים. כעת אפשר להסביר ולעצב בקלות את דעת הקהל מחדש: אינטרס לאומי ואסטרטגי, ראייה גיאופוליטית אזורית מפוכחת, שיווק גז לטורקיה ולאירופה ועוד.

מה שהיה היה
רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

שקר הסקר והבל משאל-עם

סקר ומשאל-עם מסתירים ומלבינים את הבורות הפוליטית. החלטות גורליות מתקבלות בלי לשאול את הציבור

לתוצאות המשאל בממלכה המאוחדת על הישארותה באיחוד האירופי לפחות ארבעה לקחים עיקריים;

משאל-עם איננו סקר. אמנם ההבדל ברור. בסקר שואלים מדגם, כלומר  קומץ של אנשים, ולא כל האוכלוסייה כמו במשאל-העם. אך מעבר לשתי שיטות שונות, יש גם הבדל מהותי אחד. משאל-העם אינו הפיך. בשונה מסקר, בו אפשר להתחרט ולהביע דעה אחרת או לנהוג אחרת, מה שהצבעת במשאל-עם הוא סופי. אין מועד ב' במשאל-עם. תרבות הסקרים עלולה לבלבל ולהשלות שגם במשאל-עם אפשר לשנות הצבעה כמו בסקר. בעוד שהסקר מתיר פנטזיות וספקולציות, "איך תצביע אם בוגי יעלון וגדעון סער ירוצו לכנסת ברשימה נפרדת?", משאל-עם מתייחס למציאות עצמה. בהלם התוצאות כי גדול, יזמו אזרחים מאוכזבים עצומה בעד משאל-עם חוזר. 

משאל עם
הארץ
להמשך הפוסט

כיצד הפכה ההסתה לעיקר בעידן נתניהו?

ככל שמתרבים הפרסומים על חשדות ועל פרשיות גלויות ועל פרשיות שטרם פורסמו סביב ראש הממשלה, מפלס ההסתה נגד יריבים בחוץ ובבית עלול לעלות. לכל תעלול יש גבול והסתה אינה תחליף למדיניות

באקלים הכללי של סירוב (לא ליוזמת השלום הערבית, כן לארץ ישראל השלמה), כל קול אחר מעורר תקווה. מה אהוד ברק ובוגי יעלון יודעים ומריחים שכבר מצחצחים לשונותיהם? חשד מתעורר כל פעם שאהוד ברק מתראיין בערב שבת ותוקף את ראש הממשלה. הרי הוא וביבי היו בדעה אחת לגבי הפצצת מנע באיראן. האם הם רואים באופק בחירות? גם הסנגוריה על ראש הממשלה בראש העמוד הראשון של ישראל היום, מאת עמוס רגב ובועז ביסמוט רק מחזקת את ההערכה שמשהו דרמטי מתרחש מאחורי הקלעים. גם בעין פשוטה אפשר לעמוד על הזהות בין טיעוניהם של העורכים בעיתון לבין תגובת ראש הממשלה הסטנדרטית: העם החליט בבחירות, שלטון מחליפים בקלפי, וכו'.

כנראה שגם לכל תעלול יש גבול. יש להודות שדי צלח הקמפיין להאכיל במשך שנים את הציבור במנטרות ובתירוצים; אין פרטנר לשלום, אין על מה לדבר, הם אינם מכירים במדינת ישראל כמדינת היהודים, הם אינם רוצים שלום וכד'. על כל אלה ריחף התירוץ המוחץ של הסתה. כל עוד הם מסיתים ומחנכים את ילדיהם לשנאה, אין סיכוי לשלום. מתברר שההסתה היא עניין של גיאוגרפיה. הם מסיתים ואנחנו נאורים, הם מקדשים את המוות ואילו אנו מקדשים את החיים. אכן, ההסתה היא חלק מדה-לגיטימציה של היריב. אף שמשאבים אדירים מושקעים בניטור ההסתה הפלסטינאית, מתעלמים מן העובדה שגם אנו חוטאים בהסתה. למעשה בזכות ההסתה שקדמה לרצח ראש הממשלה, תפס בנימין נתניהו את השלטון ועל כנפיה הוא שורד בשלטון. לכאורה, ההסתה הפלסטינאית היא יותר גלויה ובוטה. ההסתה שלנו היא יותר סמויה ומתוחכמת. האמנם?

הגנה טוטלית על ביבי
צילום מסך ישראל היום
להמשך הפוסט

בין סדן לבין פטיש

גביע ההתקרנפות מוענק לבעלי ערוץ 10. רמי סדן הוא כלי במשחק מקיאבליסטי, הפעם של שר התקשורת מול בעלי ערוץ 10. ובפסוקו של פוסט: הרוקדים משמחה לאיד לאחר אסון שרונה

הפעם אני משיק גביע התקרפנות. הוא יוענק מדי פעם לפי הנסיבות בתקשורת. הצעות למועמדים ראויים לגביע ההתקרנפות מתקבלות בברכה.

גביע ההתקרנפות הראשון מוענק לקבוצה RGE, בעלי ערוץ 10.

יו"ר הדירקטוריון של ערוץ 10 רמי סדן
מתוך ערוץ היוטיוב
להמשך הפוסט

הניחו לשרה נתניהו

כל אדם במצוקותיו האישיות זכאי לפרטיות ולסיוע דיסקרטי ולא מתוקשר. ספק אם ראש הממשלה מתכוון ברצינות באומרו "הניחו לאשתי - תתעסקו בי", אלא להיפך, "תתעסקו באשתי - והניחו לי"

באחד הפרקים היותר מרתקים של בית הקלפים בעונה 4, קלייר אנדרווד, אשת הנשיא, מטרפדת את המסע לנשיאות של בעלה, פרנסיס אנדרווד, כנקמה על הפגיעה במסעה לקונגרס מטעם טקסס. למי שטרם צפה, בית הקלפים היא סדרת טלוויזיה על הפוליטיקה הנשיאותית והצינית בארה"ב. דברים לא מעטים אפשר להחיל מן הסדרה על הפוליטיקה הישראלית. מה שמיוחס למתרחש בבית הלבן אולי מסביר מקצת מהקורה בבית ברחוב בלפור בירושלים.

שרה נתניהו אינה הראשונה בצמרת הפוליטית אשר אינה מסבה נחת לבן זוגה. היו עוד מקרים דומים בעבר אך פחות בולטים ומוכרים לציבור. הן פשוט הוצנעו ולא נחשפו במלוא מערומיהן. כלל אצבע בחיי הציבור אשר מקודש עד היום: התקשורת אינה מחטטת בחיי האישות של אנשי ציבור אלא אם כן הללו משתפים אותה.

שרה נתניהו ובא כוחה עו"ד יוסי כהן בבית הדין האזורי לעבודה, באוקטובר
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

כיצד בנימין נתניהו משתמש בפייסבוק?

ראש הממשלה ולשכתו מגייסים את הרשתות החברתיות למערך התעמולה המשומן ומפיצים במישרין לציבור, וללא בקרה עיתונאית, מסרים בלתי נכונים ומלהיטי יצרים

אתר הפייסבוק של ראש הממשלה פעיל מאד. באמצעותו ניתן להעביר מסרים ללא עריכה ומגבלה של עיתונאים. במיוחד אמור הדבר בעיתות מצוקה לראש הממשלה. כך, שעות אחדות לאחר פרסום דו"ח ביביטורס של מבקר המדינה, התפרסם הפוסט הבא באתר הפייסבוק של בנימין נתניהו.

ליממה נדמה היה שדו"ח ביביטורס שבק חיים. אך מי שבקיא כשר התקשורת בהלכות העיתונאים, חזה בצדק שבגיליונות סוף השבוע, יעסקו בהרחבה בדו"ח ביביטורס. לכן, כמעין תרופה מקדימה למכה, התפרסם בליל יום חמישי, 26/5, הפוסט ובו התייחסות לפרסום על מקרה אונס של צעירה יהודיה לוקה בנפשה בידי שני פלסטינאים בליל העצמאות. עיתוי הפרסום המאוחר נפל כפרי בשל בידי התועמלנים של ראש הממשלה. למחרת ביום שישי בבוקר, בידיעה שפתחה את מהדורת החדשות בקול ישראל צוטט הפוסט הבא מדף הפייסבוק של ראש הממשלה.

נתניהו חבוש תרבוש: רודפים אותנו בכלל מוצאנו
להמשך הפוסט

האם הדמוקרטיה תבלום "ניצני הפשיזם"?

מינוי ליברמן כשר הביטחון מסמל שפל נוסף בדמוקרטיה הישראלית. האם הדמוקרטיה המוחלשת תוכל גם הפעם לשרוד מנהיגות חסרת רסן מוסרי ולהדביר את "ניצני הפשיזם"? ובפסוקו של פוסט: 90 לאליהוא כ"ץ

קוראים אחדים של הפוסט הקודם העירו בצדק רב שדמוקרטיה, בחירות ומפלגות עשויות לבלום את הפשיזם. כל זאת נכון בתנאי שהדמוקרטיה די חזקה. אירועי השבוע האחרון מעידים על מצב משברי חריף. למען הדיוק, העליתי חשש מפני חשיבה פשיסטית, ולאו דווקא פשיזם לשמו, בפינות אחדות בחברה הישראלית. הערכתי הייתה רכה יותר מעדותו הדרמטית של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לפיה "ניצנים של פשיזם דבקו בממשלה". אמירתו של אהוד ברק הייתה חשובה משום שהעלה את הסוגיה על סדר היום. לא עוד פרופסור במגדל שן כי אם פוליטיקאי בכיר שמכיר היטב את הנפשות הפועלות מזהיר מפני פשיזם כחול לבן.

אירועי השבוע האחרון מעידים שהדמוקרטיה הישראלית הולכת ומוחלשת. התרגילים הפוליטיים השקופים עלולים להניב ניכור בציבור ובהנהגה למערכת המפלגתית. זהו בדיוק חלומם של חסידי הפשיזם למיניהם: להחליש את הדמוקרטיה כשלב בהפרחת החלופה הפשיסטית.

נתניהו וליברמן במליאת הכנסת, ב-2014
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

היש פשיזם כחול לבן?

אולי אין פשיזם אבל יש חשיבה פשיסטית. האובססיה לדגל הלאום של שרת התרבות, מירי רגב, ההסתה העקבית נגד השמאל, כינוי מהגרים כ"סרטן בגוף האומה" ואהדתה לתנועת אספסוף "לה פמיליה", כל אלה ועוד מאשרים את דבריו של סגן הרמטכ"ל

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ערב יום עצמאות הסתיים בטעם רע. בתרגילי סדר הרכיבו החיילים את המשפט אשר שב והוקרן על מסך הטלוויזיה, עם אחד - מדינה אחת. מייד בתום השידור דווח בתקשורת שהמלים פשוט צרמו לאוזניים לא מעטות. היו שזיהו מייד את המקור - ein Volk, ein Reich, ein Fuhrer, עם אחד, אימפריה אחת, מנהיג אחד. היו זריזים שהשלימו את הסיסמא והפיצו אותה ברשתות החברתיות הסוערות. הסיסמא הנאצית הופצה בזמנו בכל דרך - נאומים, שידורי רדיו, טקסים, ספרים, פוסטרים וכד'. היא תמצתה היטב את משאלת הלב של המשטר הנאצי למדינה גזענית והומוגנית בהנהגתו של אדולף היטלר.

קל ונוח לבטל את הדמיון בין המקור לבין גלגולו המביך בטקס יום העצמאות. גם פשטני מדי לייחס את האירוע רק לחוסר רגישות של המארגנים כלפי מי שהיו שם ושרדו את מכונת ההשמדה שהסיסמא הניעה אותה. ובכלל, כיצד מיישבים שתי מדינות לשני עמים עם עם אחד - מדינה אחת? מבצעים טיהור אתני? ומה יגידו ליהודים בארה"ב, באנגליה או ובצרפת - יש לכם מדינה אחת, לכו מפה לישראל!

עם אחד מדינה אחת
רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

מדוע כועסים על סגן הרמטכ"ל?

סגן הרמטכ"ל תקע סיכה בנאומים חוצבי הלהבות לרגל הטקסים הלאומיים. במערכת הביטחון רגישים יותר לערכים בחברה, כי רק בזכותם מכריעים מערכות. להבדיל, בפוליטיקה מקדימים הישרדות אישית לפני טובת המדינה.

כותבי נואמים עסוקים מאד בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. הם חייבים לספק נאומים בשרשרת לדוברים בטקסים הלאומיים. האמת שגם עבורי אלה הם הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה. לא הימין ולא הדתיים טרם ניכסו אותם כפי שקרה ליום ירושלים.  

אך בה בעת אלה גם ימים מטרידים, במיוחד כאשר נוכחים כל פעם בפערים בין הנאומים המליציים לבין המציאות בשטח. מתבכיינים על אנטישמיות בעולם שעה שניצני הגזענות משתלטים בתוכנו על השיח הציבורי ובכלל. מי שחווה תלאות המיעוט לאורך מאות בשנים מצופה לגלות רגישות כלפי מיעוטים בקרבו ולא להתעלל בהם. הרי רוב ומיעוט זה מצב זמני וגלגל החיים מזמן הפתעות. גם ביום העצמאות נפער הפער בין דיבורים לבין מעשים. צה"ל כבר אינו מה שהיה ונעשה בחלקו לצבא השיטור לישראל. היעדים הצבאים פינו מקומם ליעדים אזרחיים. חיילים היו לשוטרים ולשומרי ראשם של מתנחלים.

מצעד צהל בירושלים בשנת 1973
דן כספי
להמשך הפוסט

מדוע אין חופש עיתונות מלא בישראל?

אין חופש מלא בעת שהממשלה תומכת בתקשורת, אם באמצעות צד שלישי ואם במשורה באמצעות "קמפיינים מתואמים". וגם: מה קרה למהנדס מעזה אשר אתגר את מיתוס הטכנולוגיה בצה"ל?

בשבוע שעבר התפרסם מדד חופש העיתונות של  freedom house. זהו מוסד אמריקני אשר עוקב אחרי מצב העיתונות ברחבי העולם. לראשונה מזה 15 שנה המוסד דירג את חופש העיתונות בארץ כחלקי בלבד. עד כה חופש העיתונות בישראל דורג כמלא, ממש כמוהן כבדמוקרטיות מערביות מפותחות. השנה הצטרפה ישראל למשפחת מדינות אחרת אשר צברו ציון דומה בחופש העיתונות ביניהן איטליה, רומניה, דרום אפריקה, דרום קוריאה, מאלי, גאנה ועוד. גילוי נאות. אני מכיר אישית את המוסד פרידום האוס. תרמתי בעבר לדו"ח על ישראל. השנה רק קראתי את הטיוטא ואני מאד מעריך את מחברת הדו"ח. משיחות עם נשות ואנשי המוסד בשעתו התרשמתי מרמתם המקצועית ומבקיאותם/ן בנעשה בתקשורת הישראלית.  

הדו"ח מציין שלוש "התפתחויות עיקריות", key developments, שכנראה הצדיקו הורדת הדירוג של ישראל במדד חופש העיתונות; היומון  ישראל היום, תוכן שיווקי וראש הממשלה כשר התקשורת. לפחות שתי ההתפתחויות הראשונות אינן חדשות ונידונו בבלוג זה פעמים אחדות. להערכתי, הדירוג הנוכחי של ישראל איחר במספר שנים. הרי ישראל היום מופיע כבר שנים אחדות, וכפי שמצוין בדו"ח, בגינו מתערערת החיוניות הכלכלית של העיתונות המודפסת ואמצעי השידור. סכנת התוכן השיווקי, פרסום סמוי, הומחשה בפוסט הקודם אגב פרשת הנדל"ן של ענבל אור.

בני הזוג נתניהו בוחנים דגם של בניין תאגיד השידור החדש שבכניסה אליו כתוב "תאגיד שידורי ישראל" בעיצוב של לוגו "ישראל היום". רה"מ: "אני אוהב את זה"
להמשך הפוסט

ענבל אור והתקשורת - גירושין לא קלים

התקשורת שחיבקה בחום את יזמת הנדל"ן, היא שמשתתפת כעת בהלבנת פניה ברבים. תיעוד עצרת תמיכה בחובש הצבאי אשר נטל במקום להציל חיי אדם

עם קריסתה של אור סיטי, עלתה התביעה לבדוק אם שומרי הסף לא נרדמו על משמרתם. הכוונה בעיקר לרואי חשבון ולעורכי דין אשר סובבו את ענבל אור. נדמה, שחייבים להוסיף לרשימה עוד שומר סף, גם את התקשורת, או מדויק יותר רב אמצעי השידור והעיתונים.

לפי שעה התקשורת מרבה לסקר כמעט כל צעד של ענבל אור. לעיתים נדמה שאף מגזימים. המשבר הפינאנסי באור סיטי אינו יחיד. במקביל לו עסקים נוספים נקלעו למשבר. ובכל זאת, מצלמות הטלוויזיה נכנסו למשרדיה של ענבל אור ולדירתה השכורה לשעבר אך לא חדרו בשעתו לבתיהם המפוארים של מוטי זיסר או של נוחי דנקנר. כל שיק חוזר או טבעת ממושכנת של ענבל אור זוכים לכותרת. לעיתים נדמה שהנאמן של אור סיטי, עו"ד איתן ארז, פשוט תאב תקשורת. מצדה, גם התקשורת שיתפה ומשתפת פעולה עם הנאמן ובנק מזרחי טפחות.

ענבל אור
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

כיצד לזכור את גנדי?

המערכה על מורשת גנדי ממחישה את תפקיד התקשורת בעיצוב הזיכרון הקולקטיווי. וגם: כיצד דעת המיעוט בבג"צ לוקה ברישול או בבורות? מכבסת המלים עובדת

רנטגן של החברה הישראלית: משדר "עובדה" על גנדי הוא צילום רנטגן של החברה הישראלית, אז וכיום. המדובר בצילום האקלים הביטחוניסטי אשר חוצה מחנות בניהול הסכסוך עם הערבים. אם יש הבדל בין ימין לבין שמאל, הוא ברטוריקה ובהתנהלות: מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. אקלים זה עודנו מהול במצ'ואיזם גברי, מכופף ערכים הומאניים ומאתגר כיום את המיתוס של "הצבא המוסרי ביותר". הכל ובשם הביטחון. ממש מדהים כמה ידעו על מעלליו של רחבעם זאבי ושתקו. מה ערכן של מספר ילדות רכות אשר השביעו את תאבונו המיני של הזאב אשר טורף ערבים? ההנצחה הממלכתית של רחבעם זאבי נועדה לשרת את האינדוקטרינציה הביטחוניסטית לדורות הבאים. מבחינה זאת, במה חטאיהם של תא"ל עופר בוכריס ושל החייל היורה בפלסטינאי פצוע בחברון? הרי שניהם חניכי מורשת גנדי. גם גנדי חבש כיפה וירה חופשי בכל מה שזז.

לא רק שרבים ידעו והעלימו עין, אלא אף הכשירו את דרכו לפוליטיקה והשלימו עם משנת הטרנספר שלו: בניגוד לכהנא, גנדי היה אחד משלנו, איש פלמ"ח. אפילו אורי אבנרי גילה מידה מסוימת של חיבה. לולא סלחנותם כלפי מעשיו הפליליים לכאורה, אולי רחבעם זאבי היה בין החיים ומחוץ לחיים ציבוריים!

קריקטורה של בידרמן
הארץ
להמשך הפוסט

מי פוגע במערכת המשפט?

מאבקי כח פנימיים פוגעים במערכת המשפט יותר מהתערבות פוליטית או/ו סיקור תקשורתי. וגם: שתיקתה של שרה נתניהו על הפרדה בחדר יולדות בין יהודיות לבין ערביות זועקת לשמיים

התכוונתי לנסח כאן כתב סנגוריה על מערכת המשפט; להציג אותה כמעין קורבן של מסע הפוליטיזציה של כל קהילה מקצועית, עצמאית וביקורתית על השלטון. ברוח זו, אפשר לראות את הסדרות המדוברות בטלוויזיה אשר מטילות ספק ביכולת עשיית הצדק - החל מקמפיין גל בק בערוץ 1, המשך ב"דיני נפשות" בערוץ 10 וכלה "בצל של אמת" בכבלים. משדרים כאלה לא היו מופקים לולא האקלים הציבורי הספקני כלפי מערכת המשפט. התקשורת הייתה הפיילוט של פוליטיזציה. גם נגדה הסיתו שנים ומסיתים עד שהשתרר אקלים ציבורי עוין ומאפשר פגיעה בחופש העיתונות. במשפט כמו בתקשורת מבקשים אוטונומיה בשם עקרונות הדמוקרטיה. בתקשורת כמו במשפט מופיעים סימני חולשה. יש מי שמזדרז לנצל את המצב ותובעים התערבות והידוק הפיקוח.

כבר הקדמתי ופרסמתי לפני שנים אחדות שתדמיתה של מערכת המשפט נפגעת לא מעט בשל התקשורת. הסיקור התקשורתי האינטנסיבי של מאבקי הכוח בתוך מערכת המשפט עלול לערטל אותה מן ההילה שאפפה אותה משך שנים. במלה אחרת, הגדרתי את התהליך בזמנו כדה-מיסטיפיקציה של מערכת המשפט. בזכות התקשורת מתברר שמאחורי הכרעות ופסקי דין ניצבים בני אדם עם שיקולים רציונאליים וגם יצרים. פרשיות אחדות מסוקרות, למשל רונאל פישר ורות דוד, חשפו תככים ואינטריגות מאחורי הגלימה השחורה.

אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

מה קורה למי שיוצא ממגדל השן האקדמי?

עם ציון שלוש שנים לבלוג, חשבון נפש וסיכום ביניים על מה קורה למי שמעז ליטול חלק בשיח ציבורי אלים. תגובות אחדות לבלוג הן חלק ממסע ההסתה נגד התקשורת

גודש האירועים דחה בשבוע את חגיגת יום ההולדת של הבלוג. "דן בתקשורת" הוא בן 3. הפוסט הראשון התפרסם ב-27/3/2013. מאז ראו אור 146 פוסטים, כולל הנוכחי. הבלוג הושק כחודשיים לאחר שהפסקתי ללמד באוניברסיטה. סוף סוף, חשבתי, אעשה מה שרציתי לעשות כל השנים - לכתוב ולהביע דעות על נושאים תקשורתיים שעל סדר היום ללא אילוצים וחשש שסוכני "אם תרצו" יקליטו אותי בכיתה. הפעם אולי גם אזכה לקהל קוראים גדול יותר ולא רק למספר סטודנטים שחייבים לקרוא אותי לפני הבחינות.

הרעיון לבלוג על תקשורת ליווה אותי זמן רב ואף שיתפתי חברים אחדים. שמי הפרטי שימש כמשחק מלים לשם הבלוג. לא פשוט לאתגר דעות מקועקעות וצרובות בתודעת הציבור. הטיעונים השכיחים נגד התקשורת מחלחלים מלמעלה למטה וממוחזרים בדיוק נמרץ. וכי מי אתה שתחלוק על מה ששתלו משך כל השנים במוחותינו? הכיצד תטען שתקשורת אינה שמאלנית ואינה חייבת לייצג את הציבור אלא לשרת את טובתו; הרי ממשלה נבחרת ומייצגת את הציבור; את מי מייצגת התקשורת? הכיצד תטיף לנו שתקשורת אמורה להתעמת עם ממשלה שבחרנו בה ומייצגת אותנו?

BDS
אי־פי
להמשך הפוסט

מי מלבה כאן שמחה לאיד של אחרים?

דוברים ופרשנים ישראלים ניצלו בגסות רוח את אירועי הטרור בבריסל כדי להצדיק את מחדלי הממשלה להתמודד עם אינתיפאדת היחידים וסיבותיה. ושוב המילים קובעות אם יורה במפגע פצוע הוא רוצח בדם קר או גיבור לאומי

אולי זה כבר היסטוריה. אבל בחג פורים אחרון, רק בשבוע שעבר, הייתה ליהודים שמחה גדולה. שמחה לאיד. אירועי הטרור בבריסל גירו את הורמון השמחה של מנהיגינו הדגולים והם הדביקו חלקים בציבור בשמחה לאיד. הנה הזדמנות מצוינת כדי להציג את הטרור הפלסטינאי כחלק ממסכת עולמית.

די היה לראות את העמוד הראשון של ישראל היום למחרת הפיגועים כדי לדעת מה יגיד ראש הממשלה במסיבת העיתונאים באותו ערב: לא "כיבוש" ולא ייאוש הסיבה לטרור - הכותרת בצד ימין של תחתית העמוד. בנימין נתניהו שב על אותו מסר במסיבת העיתונאים. הטרור הפלסטינאי הוא חלק מג'האד ומלחמת הציוויליזציות. בכותרת נוספת בצד שמאל באותו עמוד כבר משיאים עצות: אירופה חייבת להתעורר - ולצאת למלחמת מגן. וראש הממשלה מבהיר בערב שמדינות רבות פונות לישראל כדי לקבל סיוע ללוחמה בטרור. כך מעצבים דעת קהל ומורחים את הציבור. לשכת ראש הממשלה מטפטפת מסרים ליומון ואחר כך הוא שב ומחזק אותם בפריים טיים.

ישראל היום
ישראל היום
להמשך הפוסט

מדוע ערוץ 2 משתף פעולה עם "עד כאן"?

תועלת פוליטית? רייטינג? עריכה מרושלת או כתב-קריין "משלנו"? במסווה של עיתונות חוקרת, ערוץ 2 שב ומלבה הסתה נגד מבקרי הממשלה. וגם "תחקיר" עובדה על "הארץ"

התעלול חוזר על עצמו בדיוק נמרץ. אותו מקור, אותו כתב ואותו ערוץ טלוויזיה. בימים בהם גורלו של ערוץ 2 תלוי באוויר, כל כתבה על ושל "שוברים שתיקה" מוסיפה לחנו בעיני השלטון. ושוב כתבנו לענייני הסתת פנים, עופר חדד, מכין כתבה בת 13 דקות על שוברים שתיקה. די להאזין לקריינות בכתבה על שוברים שתיקה כדי לתמוה כיצד המסרים של "עד כאן" בוקעים מגרון הכתב. גם הפרשנים ב"תחקיר" התנבאו באותו קול. איפה האיזון? מדוע אלוף (במיל') עמירם לווין למשל לא נתבקש לחוות את דעתו על ממצאי ה"תחקיר"?

אף שהחומרים מגיעים שוב מארגון "עד כאן", ואולי שוב ערוכים, היצירה מוגדרת כ"תחקיר". פעם המונח "תחקיר" היה שמור לעבודה עיתונאית מאומצת בת שבועות וחודשים שבסיומה עוברת מבחן הספקנות של העורכים: מי בכלל מממן את הארגון "עד כאן"? מהי אמינות החומרים הזורמים ממנו? מדוע בכלל להעמיד את הכתב במבחן הנאמנות הכפולה - לכור מחצבתו או לעיתונאות עצמאית? היו ימים בהם עיתונאים חוקרים שמרו בקנאות על מונופול באיסוף החומרים. כיום, די שפרט או יחצ"ן מוסרים בלעדית חומרים כדי שהכתבים וכל המערכת יתגאו ב"תחקיר" ויעשו מייד פולואו-אפ, מעקב, במשך ימים. זילות המושג מעידה כנראה על מצב התקשורת המוחלשת.

מנכ"לית שוברים שתיקה יולי נובק בהפגנה, דצמבר אשתקד
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

מי צריך אקטואליה בטלוויזיה החינוכית?

החינוכית משקיעה הון תועפות באקטואליה במקום להיות ערוץ ההשכלה והתרבות, ה-ARTE, של ישראל. המנחים הנבחרים מכל קצוות הקשת הפוליטית הם ביטוח החיים של החינוכית. ועל אתיקה, שמתיקה ושכר הטלנטים.

לפי דיווחים בשבוע שעבר, נדחתה סגירתה של רשות השידור לראשית חודש אוקטובר  2016 ואז יוקם, אולי, תאגיד השידור החדש. סימני שאלה רבים ומתרבים מנסרים בחלל. הנה שוב עדות כיצד בחישה פוליטית מתמשכת לאורך השנים הורסת אחד הנכסים התרבותיים. זה כבר לא עניין של משילות, חוסר פרטנר ושאר הירקות והתירוצים האינפנטיליים לאימפוטנציה ביצועית בתחומים אחרים. זוהי אימפוטנציה בשידור חי ועל חשבון גורלם של אלפי עובדים.

לפי אותם דיווחים, הטלוויזיה החינוכית תמשיך לשדר במתכונתה הנוכחית עד תחילת 2018, ואולי עד בכלל. החינוכית פועלת כיום כיחידת סמך במשרד החינוך. היא הוקמה שנתיים לפני הטלוויזיה הכללית, בזכות קרן רוטשילד, וכנראה תשרוד גם שנתיים ויותר אחרי ערוץ 1. לפי התכנית המקורית, החינוכית אמורה להיכלל בתאגיד השידור החדש כערוץ ילדים ונוער. מעין חזרה לצ'רטר המקורי שלה - השכלה ודעת לכל. שר החינוך, נפתלי בנט, מצוטט כמי שמעוניין להוציא את תכניות האקטואליה מן החינוכית. ככל שהרעיון של בנט נכון, שוב שר החינוך אינו מודע לכוחות האדירים בעד הנצחת הסטטוס קוו בחינוכית.

דן מרגלית
טס שפלן
להמשך הפוסט

טורקיה זה כאן

התחרות בין המסורת העותומאנית לבין המסורת האנגלית נוטה בימים אלה לטובתה של הראשונה. לפחות בתקשורת. מה אפשר ללמוד מן המערכון המדובר של ארא"ל סגל על איכות הסאטירה של האליטה הימנית?

בסוף השבוע השתלטו רשויות בטורקיה על העיתון הנפוץ "זאמאן". בדמוקרטיה הישראלית בגרסתה הנוכחית אין צורך להשתלט פיזית על מערכות עיתונים. די להקים חינמון עם כיסים עמוקים כדי לשטח את כל העיתונים העצמאים האחרים. אותו חינמון מהלל ומשבח את ראש הממשלה ותוקף כל יריב שלו בארץ ובעולם, בקואליציה או באופוזיציה. כל זאת בנוסף ל"הישגים" תקשורתיים נוספים של הממשלה: הזובור לרשות השידור והתערבות ממשלתית בוטה בלוח המשדרים של ערוץ 1, הביקורת על גל"צ ושיבוץ שדרים בינוניים, האיום על פיצול ערוץ 2 בין שתי הזכייניות - קשת ורשת, ועוד. העיקרון שקוף. כלב שמירה מפרפר אינו נושך.

ואם לא די בכך, לאחרונה מסתמנת מגמה חדשה בתקשורת הישראלית. ארגונים ובודדים לומדים לפברק אירועים וידיעות אשר משווקים אותם בקלות לעיתונאים. אם מתוך עניין חדשותי ואם מתוך הזדהות אידיאולוגית, עיתונאים ממהרים לקנות סחורה מפוקפקת ופגומה. מה שהיה פעם ליבת העבודה העיתונאית, איסוף מידע, נפרצה לגורמים אינטרסנטים. הללו לא רק מצליחים להשתיל מידע מועיל להם, אלא גם פוגעים באחד הנכסים החשובים של התקשורת, אמינות. בתחכומם כי רב, אותם ארגונים "עובדים" דווקא עם ועל אמצעי תקשורת ועיתונאים מובילים. הנה דוגמאות אחדות להמחשת המגמה:

קריקטורה היומית של בידרמן
עיתון הארץ
להמשך הפוסט

מדוע אין בדימונה מוזיאון לתקשורת?

כיצד שוב הביס המרכז את הפריפריה? יש ורטוריקה של קיפוח הפריפריה נועדת לחפות על מחדליהם של ראשי ערים ציניים וכושלים. ופרידה מיוסי גרבר

כל פעם שמירי רגב טוענת להסבת משאבים לתרבות בפריפריה, אני נזכר בהתנסותי האישית. חזקה עלי להאמין שהיא אינה בודדה וייחודית.

לפני למעלה מעשור התחלתי לגלגל עם ד"ר ברוך לשם, אז במכללת ספיר, רעיון להקים מוזיאון לתקשורת. לאחר שביקרתי ב-Newseum, המוזיאון האינטראקטיבי בוושינגטון, סברתי שרק כך ניתן להפיץ בארץ ידע והבנה לתקשורת או בשפה מקצועית, אוריינות תקשורתית. היה רק טבעי להציע שהמוזיאון יוקם בבאר שבע בחסותה האקדמית של המחלקה לתקשורת באוניברסיטה בן-גוריון. הרעיון התגלגל לפתחם של אנשי המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, אשר מיד התגייסו לממש אותו. המוזיאון תאם מן הסתם לחזונו הבן גוריוני של השר לפיתוח הפריפריה דאז, שמעון פרס, על הפרחת הנגב. בעידודו הנמרץ של יוסף (ג'וחא) אנגל, יועץ השר, החל לפעול תוך זמן קצר צוות הקמה, הוכנו ניירות עבודה ואף תיק תורם לגיוס המשאבים החיוניים.

newseum - מוזיאון לתקשורת בוושינגטון
ויקיפדיה
להמשך הפוסט

בין גל בק לבין מני נפתלי

כוח ומניפולציה מכתיבים באלו עוולות מטפלת התקשורת. כיצד משפיע הסיקור התקשורתי של הנעשה במעון ראש הממשלה על מדיניותו של בנימין נתניהו?

שני ערוצי הטלוויזיה, 2 ו-10, עסקו בליל שבת אחרון בדריסה ובתפקודה של פרקליטות המדינה. בעוד שבערוץ 10 התחדש המסע היצרי נגד הפרקליטות אשר הקלה ראש כביכול בחקר תאונת דריסה מלפני 11 שנה, בערוץ 2 עסקו בתפקוד יתר של הפרקליטות לנוכח דריסת זכויות עובדים במעון ראש הממשלה. שניים מני עוולות רבים בחברה הישראלית. זהו שיעור מאלף בעיתונאות. מה יותר חשוב - עוול שנגרם בשל שררה פוליטית או עוול שנגרם בשל שררה כלכלית? עוול שנעשה לפני שנים או עוול בשידור חי מול עינינו? עיתונות לוחמת או עיתונות נוטרת? מה מסוכנת יותר - אימת השלטון או אימת הטייקונים?

לא הכל גלוי וידוע לצופים על מה שהתרחש מאחורי הקלעים, וגם לי. מה שקרה אחרי השידור מרתק כנראה לא פחות ממה שנאמר במהלכו. אפשר לצפות בפאנל הפרשנים

מני נפתלי(במרכז) במסיבת עיתונאים
עופר וקנין
להמשך הפוסט

אגם הבירבורים

מלבד בקיאות ומיומנות תקשורתית, העוסקים בהסברת מוסיקה קלאסית חייבים להצטייד בגישה דידקטית הולמת, ויותר מכל, בריסון האגו

אין כימים אלה של בלבול ומבוכה כדי לעשות להפצתם של נכסי צאן תרבותיים ומוזיקליים. ואין כמו השידור הציבורי, אשר חף מיראת הרייטינג, המסוגל לפופולריזציה של מוסיקה קלאסית להמונים. המלאכה אינה קלה וגם לא פשוטה. מאז ומתמיד התלבטו קברניטי הטלוויזיה מהי הדרך הנכונה להנגיש מוסיקה קלאסית לציבור הרחב.

בראשית הטלוויזיה הישראלית שודרה סדרה קסומה של קונצרטים מוסברים לנוער עם ליאונרד ברנשטיין. בשפה פשוטה ולא מתיילדת, נהג המאסטרו להתייצב מול אולם גדוש מאזינים צעירים ולהסביר מושגי יסוד ויצירות מוסיקליות. הנה הפרק על מבנה התזמורת הסימפונית ועל הפואמה הסימפונית "אורני רומא" של אוטורינו רספיגי (1879-1936). לצערי ללא תרגום לעברית. הלוואי והיו שבים ומשדרים את הסדרה שלא נס לחה באחד הערוצים בכבלים ובלוויין.

גיל שוחט ב"סיפור מנצח". אין צורך במגיש דומיננטי
להמשך הפוסט

המקרה לאיילה חסון

העדר הפרדה בין ניהול לבין איסוף חדשות והגשה, בין טלוויזיה לבין רדיו, הוא מרשם לקמפיינים אובססיביים נוסח גל בק ואשכנזי

גילוי נאות. לבטים לא מעטים קדמו למה שאני הולך לכתוב. אני מכיר אישית את איילה חסון עוד לפני שדרך כוכבה בערוץ 1. היא הייתה תלמידה שלי. משך שנים התגאיתי בה ובהישגיה וכמוני גם בית הספר "כותרת". לכן נבוכתי כאשר קראתי את הפסקה הבאה בדו"ח פרקליט המדינה שגנז את התיק של גל בק.

בעדותה השנייה התייחסה החשודה גם להיכרות משפחתה עם עורכת התחקיר ששודר אודות התאונה בטלוויזיה. לדבריה, שי נשר, בעלה של איילה חסון, היה בעבר ולמשך מספר שנים, שותפו העסקי של אביה. משכך, לא זאת בלבד שהיא מכירה את איילה חסון עוד מהתקופה של התאונה, אלא שאיילה חסון אף דאגה לשלומה באותה עת. לטענת החשודה, עם השנים נתגלע סכסוך עסקי בין אביה של החשודה לבין שי נשר והיחסים עלו על שרטון, כששי נשר, לטענת החשודה, 'נשבע לנקום'. לדברי החשודה, בחודשים האחרונים, לאחר פרסום התחקיר של איילה חסון, נוהג שי נשר להתרברב באירועים: איך 'דפקתי' את אבי החשודה, כשאיילה חסון 'משתמשת בכל הכוחות שלה, ולצערי יש לה הרבה'" (עמוד 5).

שי נשר (מימין) עם איילה חסון
רפי דלויה
להמשך הפוסט

מדוע הימין שונא ומשניא מיעוטים?

שם וכאן, אז וכעת, הימין מסית נגד מיעוטים, כביטוי מסולף לפטריוטיזם. מבט חוזר על "עובדה" בעונה הנוכחית

בניגוד למה שמספרים לציבור הישראלי, דמוקרטיות נוספות מתמודדות עם בעיות מורכבות. אחת מהן היא בעיית המהגרים והמיעוט המוסלמי. בחגיגות ראש השנה האזרחית בעיר קלן שבגרמניה מהגרים תקפו נשים והטרידו אותן מינית . גם מאוחר יותר נרשמו מתחים בין מקומיים לבין מהגרים בערים אחרות בגרמניה. במקרה אחד נאסר על מהגרים להיכנס לבריכה לאחר שנשים התלוננו על הטרדה.

נדמה שישראלים לא מעטים אף שמחים לאידם של האירופאים ושל הגרמנים בפרט. נראה אותם בסובלנותם מתמודדים עם מוסלמים, נראה אותם מגיבים לאלימות ולטרור, לקול המואזין לפנות בוקר וכדומה. בעוד שהימין מנצל את המתיחות כדי להתסיס אזרחים להפגנות מחאה נגד מהגרים, השלטונות מנסים להרגיע את הרוחות ולהנמיך את הלהבות. הם הפיצו מדריך מצויר למהגרים על ההתנהגות הרצויה, תמונה מתוכו למעלה. קנצלר גרמניה, אנגלה מרקל, הודתה בגילויי האנטישמיות בקרב המהגרים והעלתה מייד את הצורך להנחיל ערכים חלופיים בקרבם. קדם לה שר הפנים של גרמניה, תומאס דה מייזיר, אשר הנחה את המקומיים שלא להכליל לגבי כל המהגרים.

מדריך למהגרים
רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

אילנה דיין, עד כאן

אולי עיתונאים מיטיבים לסקר אירועים, אך הם מתקשים לאבחן מגמות ותהליכים בהם מעורבים ותורמים להעצמתם. כיצד ארגונים שונאי תקשורת מצליחים לגייס עיתונאים לקמפיינים?

"תחקיר" עובדה על השתולים בהר חברון ניתץ אייקון/ סמל בתקשורת הישראלית. משך שנים נחשבה תכניתה של אילנה דיין סמל העיתונות החוקרת במיטבה. "תחקיר" השתולים עורר סימני שאלה רבים: שמא הגזמנו בהערכה וגם "עובדה" אינה שונה מהרמה הממוצעת של התקשורת הישראלית? אולי מבקרי התכנית צדקו בשעתו כאשר קבלו על איכות התחקירים בה? רק כאשר הנושא מוכר מעט ניתן להעלות סימני שאלה לגבי מקצועיות התחקיר. היכן הצלבת המקורות? הכיצד עיתונאים רציניים מאמצים חומרים מלפני למעלה משנה ממקורות זרים מבלי לבדוק את מניעיהם? אישית, אהבתי את "אנה" אשר בשפה שב"כניקית סיפרה שעסקה בעיצוב היחסים בין השתול האנונימי כביכול לבין עזרא נאווי.

בלהט הסערה הדפה אילנה דיין את הביקורת עליה וטענה "לא עובדים אצל אף אחד" . אך היא כן עובדת אצל הזכיינית קשת בערוץ 2. אלה הם ימים קריטיים לערוץ 2 שממתין להחלטת שר התקשורת, בנימין נתניהו, לגבי עתידו. שמא ה"תחקיר" משתלב במסע החיזורים של הערוץ לסיכול הכוונה של שר התקשורת לפצל אותו לשניים? כבר זמן רב חלה תפנית ב"עובדה" מתחקירים נשכניים לסיפורי אנוש סוציאליים. ואולי לא במקרה המשיכו לשדר במהדורת החדשות של ערוץ 2 חומרים עודפים של "עד כאן"? מה לא עושים כדי לרצות את השליט?

אילנה דיין
אייל טואג
להמשך הפוסט

מדוע מפחדים מרשתות חברתיות?

הפחד מרשתות חברתיות הוא מקרה פרטי של פוביה עתיקת יומין מכל מדיום חדש ומשתלב היטב במדיניות הכללית "הפחד ומשול". סיבוב נוסף במלחמת העולם ביבי-נוני

הרשתות החברתיות, בעיקר יוטיוב, פייסבוק, טויטר וואטסאפ, הסבו גם בשנה שחלפה תשומת לב ואף יותר מזה. אירועים גדולים נוטים לייחס לרשתות חברתיות. פעם האביב הערבי, פעם המחאה החברתית של קיץ 2011 והשנה גם אינתיפאדת היחידים מיוחסת להסתה ברשתות החברתיות. הראייה הסלקטיבית מתעלמת מן התועלות השונות. הרשתות החברתיות הינן ערוצים חלופיים למידע. מה שלא ניתן לפרסם באמצעי התקשורת הרגילים, מפיצים ברשתות חברתיות. מסרים ללא יד מבקרת, ולעיתים גם בלתי נכונים, מופצים בצורה ויראלית גם בדואר אלקטרונית. משום מה, נוח יותר להתלונן על הטרדות מיניות או לגולל סיפורים אישיים בפייסבוק. קבוצות ובודדים אשר מודרים בתקשורת הרגילה מוצאים תחליף להפצת מסרים באמצעות וואטסאפ או טויטר. אם כך מדוע מרבים לפחד מרשתות חברתיות? 

מאז ומתמיד חששו מתקשורת, במיוחד ממדיום חדש. הדבר אינו חדש. קצרה היריעה כאן אך די להזכיר את הפחד מדפוס, מספרים, מרדיו ומטלוויזיה, וכיום מהמרשתת/ האינטרנט. נדמה שתמיד, החשש היה קודם כל מנת חלקה של הקבוצה השלטת, למשל הכנסייה שלא אהבה בשעתה את הדפוס פן יופצו מסרים חילוניים. החשש נעוץ כנראה באובדן השליטה על המסר ותחרות עם מסרים מתחרים. כך במשטרים מסוימים וכך בקבוצות סגורות. לא במקרה חרדים חוששים מתקשורת ומשקיעים מאמצים בפיקוח ושימור השליטה, למשל איסור צפייה בטלוויזיה, טלפון נייד "כשר" או סרטי קולנוע נקיים מתועבה.

social media icons
רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

2015 – שנה קשה נוספת לתקשורת הישראלית

גם בשנה המסתיימת השלטון הצליח להחליש את התקשורת ולהסית את הציבור נגדה. תקשורת מוחלשת מאבדת את יכולתה למלא את ייעודה – לבקר את השלטון

האקורדים האחרונים של השנה רק הבליטו פעם נוספת את המצב המשברי של התקשורת בישראל. בעיתון הכלכלי "גלובס" מתכוונים לפטר עשרות עיתונאים ואנשי מינהלה. המעבר מרשות השידור לתאגיד השידור החדש לוט באי ודאות ומלווה באובדן הון אנושי משובח. הנותרים כבר מפנימים את כללי המשחק החדשים של התרפסות בפני השלטון. גם האתר המקוון "העין השביעית", העוסק בענייני תקשורת, נקלע למצוקה כלכליה לאחר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה חדל לתמוך בו.

ואם לא די בכך, נמשכות הקטטות בין אמצעי התקשורת לבין עצמם, בין (מו"ל) "ידיעות אחרונות" לבין (ראש הממשלה / מו"ל) "ישראל היום", ובין עיתונאים לבין עצמם, למשל בין רביב דרוקר לאורלי וילנאי וגיא מרוז בפרשת סילבן שלום. התוצאה – התקשורת הישראלית הולכת ונחלשת ומתקשה למלא את ייעודה המקורי בדמוקרטיה. גורמים שונים אחראים למשבר ורק אחדים מהם יצוינו כאן.

סןף 2015
להמשך הפוסט

האם לוותר על הטוקבקים? (3)

"טוקבקיסטים חסרי מנוח" מעצימים את הקיטוב שמאל-ימין מעבר לקיים. על קברניטי התקשורת לגבש קוד אתי לפרסום טוקבקים, ולו רק כדי לייתר את יוזמת החקיקה של ניסן סלומינסקי נגד התחזות אדם במרשתת

רוח רעה מאד נושבת בארץ. ניחוחות מקארתיזם מציפים את השיח הציבורי. מלמעלה, מהממשלה ומהכנסת, תיפתח הרעה. רוח של קיטוב ושנאה נושבת ומידבקת בכל שדרות הציבור, ובקרב הטוקבקיסטים בפרט. יהיו אלה שכירי עט בתשלום או מתנדבים, הם מעצימים בנאמנות את המסרים מלמעלה ואף תורמים לשעתוק מדויק של הקיטוב והשנאה בעם. זהו כנראה הנזק המשמעותי של "טוקבקים חסרי מנוח". נגד אלה חייבים לפעול ולצמצם את נוכחותם של מחרחרי ריב ומתסיסים.

כנראה יש בשלטון מי שמעוניין בטיפוח הקיטוב בין ימין לבין שמאל וגם מפיק מלוא תועלת ממנו. כל מי שלא אתנו ולא מסכים עם המדיניות שלנו, מותר לתייג כשמאל, כאנרכיסט וכתומך באויב הערבי. כך אפשר להעביר כל דבר שנוי במחלוקת, לרבות מתווה הגז. השמאל מכשיל את הממשלה והוא אחראי לבידוד המדיני ולדימוי השלילי של המדינה בעולם. ייאמר שמאז ומעולם ניטש מאבק בין שתי תפיסות בציונות ביחס לסכסוך עם השכנים הפלסטינים - בין התפיסה הלאומית לבין התפיסה הפרגמטית. אלא שהפעם חלה החרפה במאבק, ולא רק רטורית. ככל שהמצב קשה יותר - ככל שהאינתיפאדה השלישית מתמשכת, ככל שהבידוד המדיני מתהדק, ככל שישראל נוחלת מפלות בזירה הבינלאומית, כך מחריף הצורך באופוזיציה כשעיר לעזאזל על כל המחדלים והתבוסות של הממשלה. 

ריבלין
רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

האם לוותר על הטוקבקים? (2)

סינון תגובות, המקובל בעיתוני המערב, איננו צנזורה ולא סתימת פיות. הוא חיוני כדי להבטיח דיון ציבורי ענייני, תרבותי, ונבון

בפוסט הקודם הצגתי את העמדות בעד ונגד טוקבקים בתקשורת הישראלית. בסיומו המלצתי על דרך ביניים - סינון טוקבקים. הפוסט עורר תגובות רבות, בייחוד מצד המתנגדים לכל שינוי במצב הקיים.

מגיבים אחדים הזכירו את הנהג המקובל באתרי עיתונים בדמוקרטיות מערביות, לרבות ניו יורק טיימס וגרדיאן הבריטי. טוקבקיסטים מחויבים בהרשמה מוקדמת. רצית לטקבק, קודם תירשם/י. לא רק זאת, הגארדיאן מעסיק צוות נוטרים/משגיחים moderators אשר פוקחים עין ומסננים תגובות.

המטקבק הנצחי
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט

האם לוותר על הטוקבקים?

התגובות המרושעות על יוסי שריד במותו מאתגרות את הסוגיה של חופש ביטוי לעומת חופש הביזוי

מותו של יוסי שריד עורר שוב את בלוטות השנאה בין שני המחנות בארץ. התגובות הארסיות מהולות בשמחה לאיד וגידופים ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות המקוונים מחדשות את הדיון סביב שאלות אחדות; מה מותר ומה אסור בשיח הציבורי? עד כמה אחראים עורכי האתרים על התגובות המתפרסמות בהם? מהו הגבול בין חופש הביטוי לבין חופש הביזוי? בכנס "נלחמים בגזענות" שנערך באוניברסיטה תל אביב בחודש שעבר, חשף עורך ynet, ערן טיפנבורן, לנוכחים, שנשקלת האפשרות לוותר על הטוקבקים:

"אנחנו שוקלים לבטל את מוסד הטוקבקים הנוכחי ולעבור למתכונת אחרת של בחירת שניים עד ארבעה טוקבקים מעניינים בלבד מתחת לכל כתבה… אנחנו הראשונים בארץ שהוספנו טוקבקים ופתאום התברר שהציבור מותח את גבולות חופש הביטוי מעבר לגבול הסביר. זמן לא רב אחרי זה הבנו שצריך לעשות ניטור לטוקבקים. במשך שנה החזקנו עורכים מיוחדים שינטרו טוקבקים בעייתיים. היום מי שמנטר את הטוקבקים זה מחשב. הוא יודע לזהות מילים בעייתיות ופשוט מעיף לזבל תגובות בעייתיות. חלק מהן הוא מעביר לסינון שבו נפסלות מילים פוגעניות וחלק אחר המחשב מעביר לעריכה של עורך בשר ודם. למשל המילה ערבי תמיד נבדקת אצלנו למקרה שהיא תופיע בקונוטציה של קללה. אגב הוספנו את האפשרות לכתוב תגובות דרך הפייסבוק כדי שהפנים והשמות יהיו גלויים, מתוך ציפייה שזה ימתן את התגובות, אבל מתברר שזה לא השפיע. אנשים פשוט איבדו את הבושה גם כשהם מגיבים בפנים גלויות"

אלון רון
להמשך הפוסט

לעוף על מיליון

בשעה שבמשרד התרבות זורם כסף גדול ליועצים וליח"צנים ובכנסת משתוללת חלוקת כספים פוליטיים של מאות מיליוני ש"ח, גופים חיוניים כמו התזמורת הקאמרית הישראלית וה"העין השביעית" משוועים למיליון ש"ח כדי לשרוד

החיים בסיר הלחץ, מדינת ישראל, נסבלים במידה רבה בזכות פינות/אזורי התאוששות. בפינות הללו מתמלאות הבטריות, נושמים מעט נורמאליות חו"ל ומתחזקים בתקווה לחיים רגילים ללא פיגועים או שערוריות שחיתות. אלא שפינות התאוששות אחדות זקוקות לתמיכה כספית, מתקציבי הממשלה או/ו מפילנתרופיה, והיא לא תמיד מובטחת.

בתחילת חודש נובמבר פתחה התזמורת הקאמרית הישראלית את העונה באיחור מה. העיכוב נגרם בשל התדיינות משפטית עם משרד התרבות והספורט אשר נמשכה מספר שבועות. בסיום ההתדיינות הוארך צו הקפאת הליכים כבקשתם של באי כוחה של התזמורת הקאמרית. אגב כך, שופטת בית המשפט המחוזי, איריס לושי-עבודי, העירה בסרקזם על דברי נציגתה של משרד התרבות והספורט, עו"ד טל זרקו: "עם קושי משפטי אפשר להרוג כל דבר". מעט יותר ממיליון ש"ח הפריד בין המשך פעילותה של התזמורת אשר הקים אותה גארי ברטיני לפני 50 שנה לבין פירוקה. נגני התזמורת לא קבלו משכורת מספר חודשים. 

העין השביעית
העין השביעית
להמשך הפוסט

מדוע פיני לא הגיע השנה לאילת?

בשבוע שעבר נערך באילת כנס עיתונות רב דוברים ומשתתפים. מסיבות אישיות פיני נאלץ השנה לחרוג מהרגלו ולוותר על נופש בחסות הכנס. וגם על פרישה מתוקשרת וסוחטת דמעות

כבר אמרו לו אין ספור פעמים שמי שלא עובד, הולך לקופת חולים. אך פיני לא ידע שהתור ל-MRI ייקבע לו ביום שבאילת נערך הכנס השנתי לעיתונות. למעלה משלושה חודשים המתין לתור וגם טרחו לנחמו: מי שאין לו פרוטקציה, ממתין גם חצי שנה. הפעם הוא הסתייע בעמיתו, רענן, כתב לענייני בריאות לשעבר. הוא לא שאל כיצד, אך רענן הקדים לו את התור ל-MRI, כנראה בזכות קשריו בעבר או משום שאולי בירושלים התורים קצרים יותר.

במקום לנסוע עם כל החבורה לאילת, פיני נאלץ לנסוע הפעם לבית החולים שערי צדק. צדק שר הבריאות. לא בכל אזור ובית חולים יש מכשיר MRI. יש כסף, רק שהוא מגיע למי שיש לו כוח. כבר למעלה מעשור מאז פרש מהעיתון והוא חש שאין לו אותה השפעה. אפילו באגודה כבר לא שמים עליו. הוא עדיין הולך כמעט מדי יום למועדון לשחק שש בש עם רענן, מושיק, גדעון והחברים. אלא שהם הולכים ומתמעטים. לא פחות מארבע פעמים ביקר בשנה החולפת בסגולה. גם הילה הלכה לעולמה. היא היחידה ששמרה על קשר עמו וטלפנה לו מדי שנה לקראת ההרשמה לכנס. השנה הילה כבר לא צלצלה. המפגשים בבית סוקולוב מתקצרים ועצובים. חוץ מנכדים מדברים על מחלות ועל תרופות. השנה החלו החריקות גם אצלו. כאבי גב מגבילים את טווח ההליכה של פיני. הרופאים מחפשים את הסיבה והפנו אותו לבדיקות.

אילת
לוגו של הכנס
להמשך הפוסט

מדוע אין המשך לבוסתן הספרדי?

נכסים תרבותיים אינם נצברים במופעי קיסריה המוניים וגם לא בפריימריז. אם שרת התרבות חרדה למעמדם של שלום שבזי ושכמותו, עדיף כי תדאג לטפח את מורשת הבוסתן הספרדי

פטירתו של יצחק נבון בשבוע שעבר שוב עוררה געגועים לדור הנפילים. מדוע מרבים להתגעגע לאבות המייסדים ולממשיכיהם? אולי בשל הרגלי הנוסטלגיה, אולי בשל הוואקום במנהיגות הנוכחית ואולי בשל מה שבאמת הגו ועשו המנהיגים דאז. למרבית המזל, בראשית המדינה החדשה, התברכה ישראל במנהיגים חדורי חזון אשר הלכו לפני המחנה ולא אחריו ואחרי סקרים ויועצים פוליטיים למיניהם. השאלה המרכזית שהנחתה אותם הייתה - מה צריך הציבור ולא מה רוצה הציבור?

למען הדיוק, יצחק נבון נמנה עם הממשיכים של האבות המייסדים, הדור ששירת וינק מתבונתם של גדולי האומה. יצחק נבון שימש מנהל לשכת ראש הממשלה של דוד בן גוריון ומשה שרת. איפה מסתובבים כיום בלשכת ראש הממשלה בעלי שיעור קומה כמו יצחק נבון? בפרפראזה של הפוך על הפוך אפשר לומר - אמרו מיהם אנשי הלשכה ומי מסובבים את ראש הממשלה או/ו השרים, ונדע מיד מה צפוי מהם?

יצחק נבון, ב-2011
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

המופתי מכה שנית

אחרי שיעץ להיטלר "שרוף אותם", שב המופתי ומורה לשרת המשפטים, איילת שקד - "סמני אותם", את השמאלנים. שיעור בדה-לגיטימציה. וגם בעד שירים ביידיש בגל"צ

נא להכיר את אחותה התאומה של ההסתה. שמה מסורבל יותר, וספק אם כל אחת ואחד יכולים לבטא נכונה את השם. אולי היא פחות בולטת ומוזכרת ברטוריקה התעמולתית. אך היא מאד יעילה כאשר מגייסים אותה בשעת חרום. שמה - דה-לגיטימציה. ממש כהסתה, הדה-לגיטימציה מככבת במסע ההסברה הישראלית, בפנים, לציבור הישראלי. כל אחת מבין השתיים מייצגת את כוונות הזדון מבחוץ. ובכל זאת יש הבדל ביניהן. ההסתה מיוחסת לפלסטינאים, לרשות הפלסטינית ולאבו מאזן. לעומתה, הגויים הנגועים ב"אנטישמיות מודרנית" מתמחים בדה-לגיטימציה, לא של מדיניות ישראל אלא של מדינת ישראל. זו וגם זו מעבירות את האחריות על כישלונות רצופים למגרש הזר, רמאללה או אירופה. לולא ההסתה והדה-לגיטימציה, הכל נראה אחרת. כל העולם הייה משלים עם כיבוש השטחים ומשטר הדיכוי בהם. באחרונה הוזכרה הדה-לגיטימיציה בתגובה על הכוונה לסמן באירופה את המוצרים מעבר לקו הירוק. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, ממועצת החכמים בערוץ 10, הזדעקה ויצאה לאירופה כדי לצטט באוזני המסמנים את המוצרים מדף המסרים של ממשלת ישראל: מי שמסמנים כיום, גם שרפו יהודים בעבר. אין גבול לזילות השואה.

*

איילת שקד
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

תקשורת ימנית

וואלה! אינה לבד. הממשלה מצליחה לשלוט באמצעי התקשורת ולהציגם באותה עת כשמאלנים. השיטה - מתקרבנים ומגדפים את התקשורת

תחקיר הארץ בסוף השבוע על אתר וואלה! ויחסיו המיוחדים עם ראש הממשלה רק המחיש את נזקי הקשר המשולש הון-עיתון-שלטון. למי שלא קרא הנה התמצית בפתח הרשימה. "בשנים האחרונות הופך "וואלה!" לאתר פרסומי של משפחת נתניהו: מאמרים שמאיימים על המשפחה מודחים ממיקום בולט, כותרות נשכניות מנוסחות מחדש, ואילו אייטמים חיוביים הקשורים לרעיית ראש הממשלה מקודמים ומלווים בתמונות מחמיאות — והכל בהוראה מלמעלה. בינתיים שר התקשורת נתניהו מסייע לבעלים של האתר, איש העסקים שאול אלוביץ', באישור עסקה ובעיכוב רפורמה שהייתה מיטיבה עם הציבור ומזיקה מאוד לחברת בזק שבבעלותו." במלים פשוטות, אם האתר שלך יהיה נחמד אלי ולמשפחתי, תקבל כל מה שאתה רוצה, ולהיפך. לחילופין, אם תיתן לי גז, עיתונאים בערוץ הטלוויזיה בבעלותי יניחו לך ולממשלתך.

אלא שמסע הסירוס של התקשורת ממשיך ובהצלחה בדרכים שונות. ישראל היום, הביביתון, העמיק את משבר הדפוס ושולט כיום בעיתונות המודפסת בזכות כיסיו העמוקים של שלדון אדלסון. עותקי העיתון נדחפים בחינם לידי אזרחים בכל מקום - ברחוב, במרכזי קניות או במקומות ציבוריים. כבר אין טעם רב לקנות עיתון אחר. המשבר מחייב את המתחרים לצעדים דרמטיים: לפי פרסומים, הארץ שוקל לסגור את בית הדפוס שלו. ואילו מעריב עתיד את הפוסט כחינמון בימי חול.   

וואלה
הארץ
להמשך הפוסט

הסת ומשול

הם עמדו שם על המרפסת. כעבור שני עשורים הם בשלטון וממשיכים להסית.

ראש הממשלה ודוברים ישראלים שבים ומטילים את האחריות על המצב בהסתה הפלסטינאית. היא ולא אחרת מרעילה את נפשות הצעירים היוצאים עם סכינים כדי לדקור יהודים. רק תפסיקו ההסתה, והכל ישוב לקדמותו.  בהמשך, לא נפקד גם חלקו של ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. אבו מאזן בעיני הישראלים.

ימים אחדים לפני הפאדיחה עם המופתי הירושלמי והיטלר, השווה יובל שטייניץ בארה"ב את אבו מאזן לגדול הצוררים. אבו מאזן = אדולף היטלר. ללמדנו שהכל הייה מתוכנן מראש ונמצא בדף המסרים של ממשלת ישראל. המלאכה לא פשוטה. הפעם מדובר בסבא ישיש אלגנטי. כיצד משחירים את פניו? חוזרים ושבים על אותו מסר - אבו מאזן אחראי לגל הטרור. וכאשר לא משכנע, שולפים את נשק יום הדין: אבו מאזן הוא יורשו של המופתי הירושלמי אשר השרה את היטלר לחסל את היהודים. לעזאזל עם הדיוק ההיסטורי, עם ההיסטוריה היהודית, עם המוניטין של מדינת ישראל, עם רגשות הניצולים. העיקר לשלוט בהמונים ובמוחם.

רבין
רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

מדוע אני אופטימי?

האירועים הביטחוניים מטלטלים את הסטטוס-קוו המדיני ומאלצים גם הנהגה דוגמטית להסדרים בלתי צפויים מראש

למרות  האירועים הביטחוניים המטרידים בשבועות האחרונים, יהיו אלה גל טרור או אינתיפאדה 3, אני אופטימי. כנראה היה צורך בטלטלה של הסטאטוס קוו, של אותה שביעות רצון עצמית מהמצב: הכלכלה פורחת, ההתנחלויות מתרחבות, והם שותקים ומשלימים. בקיצור אפשר לדהור לקראת מדינה דו-לאומית ללא חשש. והנה אשר יגורנו בא לנו. מספר ימים של טרור בירושלים וברחבי הארץ שינו את האווירה ועמדות הציבור. לזמן מה טעם הציבור טעם המדינה הדו-לאומית והבין מיד מה צפוי לו.

בסקר מעריב סוף שבוע האחרון  נמצא ש"66% מהיהודים בארץ תומכים בהפרדות של המדינה מהשכונות הערביות במזרח ירושלים כמו עיסוויא, ג'בל מוכבר, שועפאט וכו'. רק 24% מעוניינים להשאיר את השכונות הללו בריבונותנו." בתרגום חופשי, שני שלישים מיהודים מוכנים לחלק את ירושלים.

רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

הם לא ידעו את שמה

הרתיעה מלהודות שמתחוללת אינתיפאדה, ואולי גם מלחמת אזרחים, משחררת את הממשלה מאחריות על המצב ומן הצורך בתהליך מדיני

לפני למעלה מעשור, בכהונתי בוועד המנהל של רשות השידור, ישב לצדי חבר ("ספידי גונזלס", למען הרשימה הנוכחית). חיבבתי מאד את ספידי גונזלס. ברגעיו היותר טובים, נהג ספידי גונזלס לרענן את הדיונים ברעיונות מקוריים. יום אחד בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הגיע ספידי גונזלס לישיבה של הוועד המנהל והטיפה המרה דיברה מגרונו הניחר. "אין ולא הייתה אינתיפאדה. אם רק השדרים יימנעו משימוש במילה אינתיפאדה, לא תהיה אינתיפאדה."

מה נשתנה בינתיים? כנראה שתצרוכת האלכוהול עלתה בישראל ורבים מאד מבושמים גם בשל מסע השכנוע ההמוני של ראש הממשלה ומקורביו. הרי הם הבטיחו שמיים וארץ, בעיקר ארץ בשם שמיים. הנוסחה מצמררת וידועה מראש; על כל חלל טרור ייבנו עשרות יחידות דיור מעבר לקו הירוק.

ישראל היום
להמשך הפוסט

גוליבר בארץ הגמדים?

הכיצד ומדוע מותו של מוטי קירשנבאום הפך לאבל לאומי וכפוי על כלל הציבור?

טקסי לוויה ואבל הם חומרים מרתקים לאנתרופולוגיים. מתוכם ניתן ללמוד לא מעט דווקא על המתאבלים. האבל הוא מנגנון מאחד ובונה סולידריות, חיונית בכל קהילה ושבט. כך גם במקרה הטרגי של מוטי קירשנבאום. מה חפצו המספידים להדגיש ומה העדיפו להצניע? מי שנחשב למבורך בזקנה יפה ויצירתית עד הרגע האחרון, החזיר ציוד במפתיע. הייתה זו המחשה עד כמה החיים שברירים.

"היית כגוליבר בארץ הגמדים", הספיד יהונתן גפן. אם כן, מה רצו הגמדים להפיק מן האבל הפתאומי שנכפה עליהם? מתוך שאון ההספדים, כמו בוקע קולו הרועם והנוזף של גוליבר: השתגעתם, מה פשר ההתנהגות העדרית? הרי נגד זה יצאתי כל חיי, נגד עדריות. מי שמכם להעביר את לוויתי בשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה? האם הדיונים בבתי המשפט הושבתו בעת לווייתו של מישה חשין? האם בוטלו משחקי כדורסל בגלל מותו מדום לב של אורי שלף, מנהלה המקצועי של הפועל תל-אביב? גם הפרישה המתוקשרת של עובדי רשות השידור לא לעניין. שוב יגידו שהאליטה הישנה בתקשורת כופה את עצמה על כלל הציבור. מה זה פולחן האישיות סביבי? רק אל תתחילו להנציח אותי - אולפן קירשנבאום, רחוב קירשנבאום או אצטדיון כדורגל על שמי. עוד יחשבו שהכוונה לפאינה. גישה לשידור אינה מעניקה זכויות יתר אלא אחריות עודפת?

תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

מבט אישי על הבריאות הציבורית

כותרות בתקשורת על משבר במערכת הבריאות הציבורית מקבלות משמעות מיוחדת מחדר 6 מיטה 3

הכתובת הייתה על הקיר ואני סירבתי לראות ולשמוע. קולות הזהירוני ואני בשלי. גם המקרים בהם תבעו או ניסו לתבוע על טיפול לקוי בבית חולים ציבורי נמחקו מזיכרוני. שילמתי כל חיי דמי חבר בקופת חולים כדי ליהנות מרפואה ציבורית בשעת הצורך.

הרי יש לך ביטוח בריאות כפול. קח אחד מהם ולך למרכז רפואי פרטי. אותם רופאים פה ושם עם תוספת של תנאי אשפוז משופרים ותשומת לב אישית. ואני דבקתי בערכי. רפואה ציבורית עדיפה. הרפואה הציבורית היא הגיבוי של הרפואה הפרטית. אם מסתבך חו"ח משהו בבית חולים פרטי, ישר מעבירים באמבולנסים לבית חולים ציבורי, בו יש תמיכה מקפת של כל המומחים במחלקות השונות. בית חולים פרטי מיטיב לארח את החולה אך מה לאחר מכן?

עופר וקנין
להמשך הפוסט

הם מ-פ-ח-ד-י-ם מדמוקרטיה

מאחר והדמוקרטיה המערבית אינה מתאימה למדיניות הכיבוש, מנסים לייבא דגם אחר ומתאים לנסיבות, של דמוקרטיה עממית: רטוריקה של דמוקרטיה במקביל לשחיקת הבלמים והמאזנים

פני החברה הישראלית כפני האליטה שלה. האליטה קובעת ומעצבת ערכים בחברה. בשבועות האחרונים הולכים ומתרבים הביטויים והניסיונות של שרים וחברי הכנסת לפגוע ביסודות הדמוקרטיה. פעם מאיימים על שופטים בקידומם אם לא ישביעו צרכים שלטוניים, פעם מאיימים על שלילת מימון מאמנים ואנשי רוח שמעזים לבקר את מדיניות הממשלה, פעם מקצצים תקציב המוסדות להשכלה גבוהה.

דבריו של בנימין נתניהו בישיבת הממשלה האחרונה רק מאשרים זאת: "... אנחנו נעניש אתכם במלוא החומרה לאחר פעולה. את הנורמה הזו ננחיל לכל אזרחי ישראל, תושבי ישראל ושופטי ישראל. עם כל ההערכה לבית המשפט, זו זכותנו וחובתנו לקבוע את הנורמה הזו כפי שעשינו ביחס לעבירות מין". מה בעצם קולטים אזרחים מהצהרתו המתוקשרת של ראש הממשלה? ראשית, לא אני אחראי על "האירועים הביטחוניים"/האינתיפאדה החדשה אלא השופטים הרחמניים. שנית, אנו, הממשלה, קובעים את הנורמות ולא גורמים אחרים. ולבסוף, אנו, הממשלה, נלמד את השופטים מהן נורמות הענישה הנכונות. כך שוחקים את הבלמים והמאזנים, ובלעדיהם אין דמוקרטיה.

הבית היהודי: שר השיכון אורי אריאל, שר הכלכלה נפתלי בנט ויו"ר הסיעה ח"כ איילת שקד במארס 2013
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

די עם סיכומי השנה

פעמיים בראש שנה, העברית והאזרחית, מתפרסמים סיכומי שנה שרירותיים. במקום לראות את היער/התהליך, מתעסקים עיתונאים עם עצים/שמות ומדרגים אותם

כשם שסקרים פורחים ערב בחירות, כך סיכומי השנה שבים ומציפים אותנו עם חגי תשרי. אלה וגם אלה מעידים על שגרה עיתונאית, עיתונות לא מקורית. אין כמעט אמצעי תקשורת שמעז לוותר על פולחן הסיכומים. סיכומי השנה נראים שרירותיים וחפים מקריטריונים ברורים. לעיתים נדמה שסיכומי השנה מעידים יותר על תפיסת עולמם של העורכים אותם.

כך, ברשימת מאה המשפיעים של דה מרקר, ניתן ייצוג יתר לפוליטיקה ולכלכלה. מה לומדים קוראים מסיכום זה? ארגוני הפשע המאורגן, של יצחק אברג'יל ועמיר מולנר, משפיעים יותר מאשר מנכ"לית בנק לאומי ונגידת בנק ישראל. מגמה זאת שבה גם בסיכום השנה של היומון כלכליסט

דה מרקר
להמשך הפוסט

כולנו פליטים או צאצאי פליטים

הסיקור התקשורתי של המשבר ההומניטרי באירופה מרענן את הזהות הישראלית בה צרובה הפליטות. וגם: "העומק הדמוגרפי" של ישראל איננו נופל מן "העומק הרטורי" של ראש ממשלתה

מראות המהגרים באירופה מעוררים אסוציאציות בלתי נמנעות. כל השוואה מקוממת אך צפויה ואנושית. שוב רכבות עמוסות בבני אדם ופסי רכבת ליעד בלתי ידוע. שוב כותבים על זרועות היד. שוב נהרות פליטים, של נשים, ילדים, זקנים ונכים שוטפים כבישים באירופה. המוני מהגרים מאחורי גדרות תיל מטלטלים את הזיכרון. זה כבר לא סרט ארכיון אלא שידור ישיר.

הילד שנשטף עם הגלים לחוף הים מזכיר ילד אחר בגטו ורשה וידיו מורמות למעלה. חרף כל ההבדלים, שניהם היו לאייקון, סמל, בלתי נשכח לטרגדיות איומות. מה יש ביבשת אירופה אשר מיטיבה לייצר ערכים מוסריים אך כושלת פעם אחר פעם במבחן יישומם? גם אוניות ואסונות בלב ים התיכון מתכתבות עם ספינות מעפילים וסירוב לתת סרטיפיקטים.   

אי־פי
להמשך הפוסט

יותר חדשות = פחות מידע רלוונטי

האורך של מהדורת החדשות מטריד פחות מאיכות המידע בהן. מרוב חדשות, הציבור הרחב אינו מיודע כהלכה, ולא במקרה, בשלל נושאים חשובים כמו מתווה הגז

רבים ודאי הבחינו שבזמן האחרון מהדורת החדשות בשני הערוצים המסחריים, 2 ו-10, נמתחות ומתארכות עד 80-90 דקות. האם יש יותר אירועים לדווח עליהם? נכון, ערוץ 1 הציבורי עדיין לא האריך את המהדורה. התמיהה גדלה גם לנוכח הצמצומים במערכות החדשות של שני הערוצים המסחריים. ככל שמצמצמים את מצבת כוח האדם כך גם מאריכים את זמני החדשות. למעשה אחרי שלושים הדקות הראשונות, אפשר לקום או להעביר לערוצים אחרים. מבול של כתבות פסיאודו-תחקיר או מדורי צרכנות למיניהם מנפחים את מהדורות החדשות מעל ומעבר לכל היגיון. ספק אם יש עוד תחנות טלוויזיה כללית מוצפות בחדשות או מעין חדשות כמו שני הערוצים המסחריים בישראל. הכיצד ומדוע?

בשבוע שעבר נחשף הסוד להתנפחותן של מהדורות החדשות. אמנם שידור חדשות זול יותר בהשוואה לתכנים אחרים. אלא שיש סיבה נוספת אשר מסוגלת ללמד על ההיגיון הכלכלי שמאחורי תקשורת מסחרית.

ענבל מרמרי
להמשך הפוסט

מדוע רוצים לטפל גם בגלי צה"ל?

בתהליך העקבי של סירוס האליטה התקשורתית וחינוכה מחדש, הגיע התור של גלי צה"ל. הרייטינג הגבוה של תחנת הרדיו הצבאית ויכולתה להכשיר עיתונאים צעירים מושכים אליה אש פוליטית

היה זה רק עניין של זמן עד שהזרועות הפוליטיות הארוכות יטפלו גם בגלי צה"ל. אחרי שסירסו כמעט לחלוטין את רשות השידור, אילפו את ערוץ 10 ומאיימים לפצל את ערוץ 2 בין שתי הזכייניות - קשת ורשת, הגיע תורה של התחנה הצבאית. בראיון עם מזל מועלם לאתר ברשת אל-מוניטור, אופיר אקוניס, השר האחראי על רשות השידור והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו אזורי, פרס את משנתו לגבי גלי צה"ל. ייאמר שאל-מוניטור הוא אתר אקטואליה פופולרי במדינות האזור, ובו רשימות ומאמרים במספר שפות, לרבות בעברית ובאנגלית.

אל-מוניטור: ואיך אתה רואה את הדברים האלה בנוגע לגלי צה"ל?

דודו בכר
להמשך הפוסט

הספר הכחול

בלילות הקיץ הלחים מוסיפות להתגלגל אגדות אורבניות. הפעם אגדה על ספר מיוחד במינו. לא נגענו

"לסיכום, גם בעידן הדיגיטלי הספר לא נס ליחו. ממש כמו קולנוע אשר פרח מחדש בעידן הטלוויזיה, פלטפורמות חדשות וחדישות עתידות למנף את הספר ולהנגישו לצבורים רחבים יותר."

המנחה שאל אם יש שאלות ונענה בדממה זועקת. השעה הייתה מאוחרת ונראה היה שהסטודנטים לתקשורת חפצו להשתחרר מן המרצה. הם יצאו בזריזות את האולם. רק שניים מהם קרבו אלי, אולי כדי לשפר את תחושתי.

מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

האם "ישראל היום" מסוכן לישראל?

מי שמעמיק את המשבר בתקשורת ומזרז סגירת עיתונים אינו תורם לריבוי דעות בדמוקרטיה, אלא להיפך. "ישראל היום" היה לדגם של ביטאון המקדם אינטרסים זרים במדיניות החוץ של ישראל

משני טעמים עיקריים מסוכן "ישראל היום" לדמוקרטיה הישראלית - מן הטעם התקשורתי ומן הטעם הפוליטי.

מן הטעם התקשורתי, "ישראל היום" מסב נזק בלתי הפיך למפת התקשורת ולשיח הדמוקרטי. לכאורה מה נחמד לקבל מדי יום עיתון בלי לשלם - ברחוב, ברכבת, במשרד או בבית. אם הרדיו והטלוויזיה בחינם, מדוע לשלם על עיתון? גם אני סברתי בשעתו, כעמיתי באקדמיה ורבים אחרים, שיש מקום לעיתון נוסף, גם אם הוא חינמון, מבחינת מרבה עיתונים - מרבה דעות ופלורליזם. לימים התברר שיותר ממה ש"ישראל היום" מעודד ריבוי דעות, הביטאון של ראש הממשלה, ביביתון, נועד לפגוע בעיתונים הקיימים ולצמצם את קשת הדעות בשיח הדמוקרטי.

דה מרקר
להמשך הפוסט

מדוע ראש הממשלה מוטרד וכועס?

גל הפיגועים וההומופוביה שיבש את השלב הבא בקמפיין איראן נגד ברק אובמה ולטובת שלדון אדלסון

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מוטרד וכועס בצדק. אירועי השבוע האחרון שיבשו את השלב הבא בקמפיין נגד איראן. הכל היה מוכן ומתואם מראש עד לפרט האחרון. ביטאון לשכת ראש הממשלה, ישראל היום, הכין סקר עם תוצאות מצוינות שכמותן רק במשטרים מסוימים; 76% מהציבור בעד המשך המאבק נגד ההסכם עם איראן ושלושה מתוך ארבעה ישראלים סבורים שברק אובמה אינו דואג לאינטרסים של ישראל. היש מתנה יפה יותר להגיש לשלדון אדלסון ולרפובליקנים מסקר מצדד בעמדותיהם? בנאום לארגונים היהודים בארה"ב השבוע באמצעות אינטרנט התכוון מן הסתם בנימין נתניהו לנופף בתוצאות הסקר של ישראל היום ולבשר ליהודי ארה"ב, "הציבור בישראל סבור שברק אובמה אינו דואג לישראל".

והנה שנים ממשמרות תג מחיר משבשים לראש הממשלה את סדר היום. הכיצד יוכל עוד להזכיר את גרמניה והשואה כאשר יהודים שורפים אנשים בשנתם? הכיצד יוכל ראש הממשלה להשוות בין המנהיגות האיראנית החשוכה לבין הדמוקרטיה הנאורה, כאשר מגפה הומופובית משתוללת ברחובות הבירה?    

אמיל סלמן
להמשך הפוסט

מגה, מגה-לא, מגהלומניה

בפוליטיקה כמו בכלכלה, צניעות ופרספקטיבה עדיפות על פני כוחנות ומגלומניה

באיחור של ארבע שנים, המחאה החברתית מניבה בכל זאת תוצאות. רשת מגה נקלעה למשבר. האצבע מופנית מיד לבעלים ולמנהלים של הרשת. במשך שנים הם הרחיבו את האימפריה ומינפו את עצמם לדעת בפתיחת רשתות נוספות: עדן מרקט, יש, YOU AM/PM רשת חנויות נוחות בתחנות דלק, אלונית, ועוד. כעת מתברר שבנוסף לתדמית שלילית צברו רשת מגה ואחיותיה גם גרעון ענק. אולי יש קשר ביניהם.

חרף המיליונים המושקעים בפרסום, בעלי מגה נתנו פחות את הדעת ליחסי ציבור וכנראה השלימו עם התדמית כרשת קמעונאית יקרה. גרוע מזה, במקרים אחדים הרשת נהגה בכוחנות ובנוקשות יתירה. היא רכשה חנויות סמוכות באותה שכונה או באותו יישוב, ולו רק כדי לחסל מתחרים. מנהלי הרשת אף לא הסתירו שכוחה בתלות של אחרים בה; קהל צרכנים שבוי, במיוחד סטודנטים, בעלי מוגבלויות וזקנים, שאינם מסוגלים להגיע למתחרים הרחוקים או ספקים שאינם מסוגלים לוותר על נוכחות במדפי הרשת הפרוסה ברחבי המדינה. במבצע הפרסום האחרון ערב המשבר הדגישו פרסומאי הרשת את הנוחיות בקנייה ליד הבית. רוצה לומר: עבור נוחיות משלמים. אם לא תתגמשו אתי, לא תהיה תחרות בענף. גם כיום הקמפיין של מגה מבוסס על חזרה לשגרה ולא על הוזלת מחירים. בסוף השבוע חילקו חלה חינם לכל מי שהמשיכו לשלם ביוקר. הפרסום התכליתי אולי מחזיר צרכנים אחדים לחנויות אך איננו משנה את הדעה הכללית על הרשת.

עופר וקנין
להמשך הפוסט

שקט, עובדים עלינו!

אל תפריעו לראש הממשלה בקמפיין נגד הסכם וינה. איראן נותרה נכס להעצמת מעמדו של נתניהו כמי שאין בלתו. אם כבר דאגה לעתיד המדינה, מדיניות ההתנחלות והעדר אופק מדיני מסוכנים יותר מאשר הגרעין האיראני

כנראה שזה חלק מנזקי הגרעין האיראני - הקמפיין הנוכחי של ממשלת ישראל נגד הממשל האמריקני ונשיא ארה"ב, ברק אובמה. כרגיל, יש מי שהזדרזו לנצל את "העולם כולו נגדנו" כדי ללכד את השורות ולסרס פעם נוספת את האופוזיציה מבית. מי שעדיין לא אתנו - נגדנו. זהו מבחן המנהיגות האמיתי של הרצוג ולפיד - להימלט ממלכודת הפטריוטיות ולהציע חלופה. שניהם כשלו וזה מבאס. אין מנהיגות באופוזיציה.  

מי שסבר שאין לישראל הסברה/ תעמולה, בא שטף התגובות נגד ההסכם והסירו דאגה מהלב. עוד בטרם פורסמו פרטי ההסכם, ולפני שעמודיו הגיעו ארצה, מיהרו ראש הממשלה, שרים, ראש האופוזיציה ועיתונאים להיצמד לדף המסרים מוכן מראש. כנראה שמה שרואים זה גם מה שמקבלים: שיווק במקום מדיניות, דפי מסרים במקום ניירות עבודה וחלופות, הסברה/תעמולה במקום יוזמה מדינית. המאבק המתוזמר בהסכם מכיל ששה מסרים שקופים עיקריים;

רשתות חברתיות
להמשך הפוסט

תקשורת בלי ברכה

המקרה הטראגי של אפרים ברכה מחייב רפורמה עצמית בתקשורת הישראלית; "גיור" פורטלי החדשות והטלת סטנדרטים של אתיקה עיתונאית כמו גם הפרדה בין בעלות ועריכה לבין דיווח ותחקיר

לא מעט נכתב על המשבר החריף בתקשורת על ביטוייה השונים - צמצום כוח אדם, העדפת כוח אדם זול, צעיר ובלתי מיומן כראוי, תוכן שיווקי ועירוב בין פרסומת לבין תכנים מערכתיים, ירידה בסטנדרטים עיתונאים ואתיים, ועוד. הדיונים על המשבר היו ונותרו בדרך כלל תיאורטיים ונשמעו כהתבכיינות. הכיצד אפשר להמחיש לציבור הרחב מה מתחולל כיום בתקשורת? באיזו קלות בלתי נסבלת כמעט כל דובר ויחצן יכול להשתיל מידע רצוי ללקוחו? באיזה מחיר זול אפשר לקנות כתבה? הכיצד אפשר לגייס עיתונאים לקמפיינים של מניפולציה?  

עיתונאים לחוצים ועמוסים אינם מספיקים להתפנות כדי להצליב מקורות ומפרסמים רשימות שלמות שהיח"צנים ניסחו אותן. פרסומאים זוכים לעדנה מרובה. עורכים בעיתונים ומפיקים בערוצי טלוויזיה נכנעים לצונאמי של תכן שיווקי ופרסומי. אין בררה. עדיף "להתגמש" מאשר לחדול מלהופיע. במקום לשאול מי נגד מי בתקשורת, עדיף לשאול מי מאחורי מי בתקשורת.   

אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

רומניה ארץ ירוקה

עם הביקור התקופתי ברומניה, מתחדד משבר הזהות של היהודי העקור, ה- dislocated Jew. כיצד אפשר להזדהות עם מה שנעשה במולדת כאשר בשל אפליה ושנאה נמלטנו מארץ המוצא?

עם הנחיתה שם שוב אני מבין כל מילה מסביבי וכל שלט, כמו כאן. ובכל זאת יש הבדל. כאן אני מבין, שם אני גם מרגיש. רק בשפת האם אפשר להרגיש, לא רק מלים, אלא גם שירים. נראה שאף שיר של ביאליק לא משתווה לפואמה של אמינסקו בשפת אמי. ובכל זאת, שמחתי לגלות בחנויות הספרים תרגומים משל עמוס עוז עד אווה אילוז.

אני כותב את השורות הללו בשפה נלמדת, שבה אני מיטיב לחשוב. ואולי הייתי צריך לכתוב את הפוסט בשתי שפות, ולו רק כדי להימלט משיפוט השדה של עורכי לשון מחמירים. כדברי הזמר, בלילה אני חולם בשפת האם שלי. בערבים אני נמלט למחשב האישי ומאתר ביוטיוב קטעי מלל ושירה בשפת האם. שנים הקפדתי לקרוא ולשמוע את שפת האם. לימים, במחקר על מיעוטים ותקשורת השתכנעתי שוב שלשפה משקל מרכזי בזהות התרבותית של הפרט. אם יש יהודים ערבים, אולי יש גם יהודים רומנים!

דליה כספי
להמשך הפוסט

שיעור בהתקרנפות לפרופסור הסורר

עם שובי ממחוז דראקולה מצאתי על שולחן המערכת מספר אגדות אורבניות. הנה אחת מהן, ובה מהדדים כללי המשחק החדשים. כרגיל, הדמיון בין הדמויות באגדה האורבנית לבין המציאות מקרי בהחלט ועל אחריות הקוראים

עם כניסתי לקמפוס, שוב צפצף הנייד. ועוד פעמיים ברצף.

ראש המחלקה רוצה לדבר אתך. גש ישר אליו.

דליה כספי
להמשך הפוסט

פרי הבאושים של האתיקה בתקשורת

העיסוק הלא מעט רכילותי בנטישתו של נדב פרי את ערוץ 10 לטובת יצחק תשובה מתעלם מן הסוגיה המהותית: כרסום מתמיד וגורף באתיקה העיתונאית, לא מעט בהשראת הנעשה בחברה

אני מסרב להתרגש מן המעבר של נדב פרי מערוץ 10 לברון הגז, יצחק תשובה. קהילת התקשורת רעשה וגעשה. דיונים סוערים נמשכים וטיעונים אחדים מעוררים חשד לחוסר פרגון. המקטרגים טענו שפרי חצה את הקווים ויש פגם אתי במעשיו. היה לי עצוב לקרוא כיצד עמיתיו בערוץ 10, רביב דרוקר ונדב אייל, עיתונאים מוערכים ועתירי זכויות, התגייסו מייד וסנגרו על עמיתם. חבל! עדיף הייה להם ללמוד מעמית אחר, בכיר ומנוסה יותר, שסירב להביע דעה על אהוד אולמרט בשל חברות עמו. כנראה, שהסולידריות בגילדה הגלי צה"לית מחייבת תגובה מהבטן.

לא התרגשתי ממקרה פרי ולו רק משום שאין בו חדש. הנה מספר דוגמאות שכיחות של פגמים אתיים בברנז'ה הישראלית;

הארץ
להמשך הפוסט

דרוש מנהיג - לתנועת העבודה

סרט הטלוויזיה "הרצוג" סיפק שוב הצצה למטה בחירות בניצוחו של ראובן אדלר. הסרט גם העצים את תחושת החלל המנהיגותי בתנועת העבודה

אין צורך לצפות בשני פרקים של סרט התעודה הרצוג כדי להיווכח שמשבר מנהיגות מתמשך פוקד את מפלגת העבודה, או במיתוג הנוכחי, המחנה הציוני. מי שטרם צפה בסרטה של ענת גורן, הרצוג, הנה הזדמנות נוספת.

כל הצצה מאחורי הקלעים, של כל גוף או ארגון, מבטיחה מידע פיקנטי ולא  מעט מביך. כך גם הפעם. מתחים ובלגן קיימים בכל מטה בחירות. מצלמות במטה הבחירות של יש עתיד או הבית היהודי היו חושפות מן הסתם דברים דומים ולא פחות מביכים. זוהי גם הסיבה מדוע מסרבים לרב, ולא רק בישראל, לנוכחותם של צוותי צילום בקודש הקודשים של מערכת הבחירות. עבודתו של קמפיינר, כשל יחצ"ן, נעשית בצנעה ולא מול מצלמות הטלוויזיה.

צילום הארץ
להמשך הפוסט

האמנם יש תקשורת שמאלנית?

תקשורת ביקורתית אינה בהכרח תקשורת שמאלנית. מיתוס התקשורת השמאלנית נועד לחסן את הציבור מפני ביקורת על השלטון כמו גם להרתיע את המבקרים.

כעת כאשר הממשלה הורכבה ויושבת על תלה, חייבים להחליף את דף המסרים. השיטה - out, התקשורת - in.

מדי פעם מחליפים את אויב העם. פעם הוא חיצוני ופעם הוא בפנים. פעם בית המשפט העליון ופעם התקשורת. אויב ישן נושן. כבר היו מערכות נגד התקשורת בעבר - העם נגד תשקורת/תקשורת עוינת. כאמור בפוסט הקודם, ככל שמרבים לחזור על אותו מסר, כך הוא נקלט בציבור כעובדה. ואמנם חלקים מכובדים בציבור מאמינים שהתקשורת הינה אם כל הצרות והבעיות במדיניות הישראלית. לכן, רק מוצדק שראש הממשלה יתפנה מן התהליך המדיני, מטיפול ביוקר המחייה או אפילו שינוי השיטה כפי שהוא הבטיח, ויטפל בתקשורת.

צילום הארץ
להמשך הפוסט

מדוע משטים את הציבור עם השיטה?

ומדוע מצליחים לעבוד עלינו ומדוע אנו מתמסרים פעם אחר פעם להסברי סרק פשטנים?

בנאום ההשבעה הקצר של הממשלה החדשה הקדיש ראש הממשלה מקום נרחב לשיטה. הייה זה שיעור נוסף בתעמולה פוליטית. כבר אין צורך להסביר למה הכוונה, לשיטת הבחירות. המונח מוכר והשתרש בשיח הפוליטי סביב הבחירות.

שיטה היא מושג מופשט ללא כתובת מפורשת. ממש כמו מזג אוויר, אין שליטה בשיטה. שיטת הבחירות היחסית-ארצית היא האחראית על כך שראש הממשלה ניהל מו"מ ארוך ומייגע כדי להרכיב את הקואליציה, שהגיע לכנסת בעור שיניו לכנסת ברגע האחרון ושילם מחירים גבוהים לשותפים בקואליציה. יש אויב ישן חדש - השיטה ולה גם אחות תאומה אשר מופיעה לצדה לעיתים, הלא היא משילות. כל כישלון מנהיגותי מוטל על אחת משתי האחיות, השיטה או/ו המשילות. הגם שיש תמיד קשר הדוק ביניהן. השיטה אינה מבטיחה יציבות בשלטון ומשילות.

הטלוויזיה החינוכית
להמשך הפוסט

אל תקרא לי שחור

שנאת מיעוטים המטופחת על ידי פוליטיקאים ציניים ובחוסר אחריות הייתה לדבק בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, אך היא מתגלה גם כבומרנג הפוגע במיעוטים עצמם

לפני פרישתי לגמלאות לימדתי סמינר בתקשורת ומיעוטים. בין הסטודנטים בקורס היה פעיל חברתי בן הקהילה של יוצאי אתיופיה. הוא הציע לכתוב עבודה על ייצוג האתיופיים בתקשורת הישראלית. הסטודנט הוסיף ונימק את בחירתו: היה זה אחרי "מחאת הדם" של יוצאי אתיופיה לאחר שהתברר שהם מסורבי התרמה של דם. בעיתון מקוון נפוץ, התפרסמה רשימה ותמונה של אחת ההפגנות. "אתה רואה, בתמונה מופיעים מהגרים מאריתריה. הכתב והעורך אינם מבחינים בין אתיופים לבין איריתראיים, בין שחור לשחור".

חוסר האבחנה בין המיעוטים גולשת כנראה גם לציבור הרחב, ולמשטרה במיוחד. אחרת קשה להבין את השימוש המהיר והמופרז ברימוני הלם ובגז מדמיע כדי לפזר את הפגנתם בשבוע שעבר של יוצאי אתיופיה בלב תל אביב. בראבו דנינו! כשפניו לפוליטיקה, כנראה שיוחנן דנינו הוא המפכ"ל הפוליטי והאנטי חברתי ביותר. שוב הוכח, ובגדול, שהמוצא אינו ערובה להתנהלות ציבורית ולייצוג אינטרסים.

הארץ
להמשך הפוסט

מי צריך אליטות חדשות?

ההסתה מלמעלה נגד האליטות הישנות - באקדמיה, במשפט ובתקשורת, כמוה כתביעה לרפורמה בהן, נועדו לסרס את מנגנוני הבקרה ולהסיח את הדעת ממחדלי השלטון

במסע הפוליטיזציה של מוסדות הדמוקרטיה נותרו שלושה מוקדי עוצמה עצמאיים: האקדמיה, המשפט והתקשורת. מכנה משותף לשלושתם - הם מהווים מנגנוני בקרה על השלטון. הפוליטיזציה מסרסת את עצמאותם המקצועית, את יכולת הבקרה ומכפיפה את המבקרים לשיקולים פוליטיים. ללא אנשי רוח, שופטים ועיתונאים עצמאיים, קל יותר לשטוף את המוח של המונים ולשלוט בהמונים.

כך הולכת ומשתלבת ישראל באזור. לא עוד דמוקרטיה נאורה עם זכויות משוריינות למיעוטים כי אם דמוקרטיה חדשה, כמוה התנסו ח"כים אחדים בארץ מוצאם. המודל מוכר. גם שם חיסלו אליטות ישנות וטיפחו במקומן אליטות חדשות לפי מידות השלטון.

אי–פי
להמשך הפוסט

של מי הסיפר הזה?

סדקים הולכים ומתרבים בסיפר הלאומי על גבורה ותקומה. התקשורת שהייתה שותפה בהנחלת הסיפר, היא גם אחראית, ולו חלקית, לניפוצו

בין יום השואה ליום הזיכרון/יום העצמאות גואה מפלס הפטריוטיזם; טכסים, צפירות, מילים, דגלים, שירים, שיחזור זיכרונות ועוד. כותרות עונתיות שבות ומשתלטות שוב על מהדורות החדשות ועיתונים; גדל מספר האירועים של אנטישמיות באירופה, קשה מצבם הכלכלי של ניצולי שואה, נפצע במלחמה והשתקם, נפל שבוע לפני החתונה, וכד'. רוטינה של זיכרון, כאב ושכול מחויבת המציאות. סיפורי אנוש ממחישים היטב את הנרטיב (הסיפר,  בעברית ובהמשך) ההרואי: עם שהלך כצאן לטבח במשרפות קם ובנה את מדינתו.

לא צריך לזלזל. כל חברה, במיוחד חברת מהגרים צעירה ומשוסעת, משוועת לפולחני סולידריות. שני המועדים, יום השואה ויום הזיכרון והעצמאות, בולטים בייחודם משום שאינם חגים דתיים של הרב היהודי. אולי משום כך, גם לא קל להעניק להם תוכן ומשמעות חילוניים. עדיין מחפשים ליום השואה וליום הזיכרון תוכן חילוני. מגבורה לתקומה די מתאים, קוקטייל של עצב ושמחה. ייתכן שאופים החילוני מקשה על המגזר החרדי לקבל את יום השואה וימי הזיכרון ויום העצמאות כחגי ישראל.

להמשך הפוסט

מי מפחד מפייסבוק ומטוויטר?

ועדת בייניש אמורה בין היתר לשחרר את הדיון הציבורי מהערכות פולקלוריסטיות על חלקם של המדיה החדשים במערכת הבחירות

בשבוע שעבר נודע כי נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית בייניש, תעמוד בראש ועדה ציבורית אשר אמורה להמליץ על רפורמה בחוק הבחירות, דרכי תעמולה - 1959. הוועדה תפעל כנראה לאור הערותיו של יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-20, השופט סלים ג'ובראן, על הצורך להתאים את החוק למציאות התקשורתית החדשה. אמנם במשך השנים הוכנסו מספר תיקונים לחוק בן למעלה מחמישה עשורים. אפשר ובמערכת הבחירות האחרונות התחזקה הדעה שרפורמה בחוק כמעט בלתי נמנעת. לפי הדיווח העיתונאי השופט סלים ג'ובראן סבור ש"החוק לא מתייחס כלל לתעמולה באינטרנט, אף ששם מרכז הכובד של התעמולה בשנים האחרונות. שני אלה יוצרים מצב בלתי נסבל שבו לאָמון על אכיפת דיני התעמולה – אין סמכות מפורשת לאכוף את האיסורים הקבועים בחוק על תעמולה באינטרנט."

די בהערכות אילו ודומות להן כדי להפעיל צופר הארגעה;

צילום מסך מהסרטון
להמשך הפוסט

עשר המכות של התקשורת הישראלית

אלו עשר מכות שהביאה התקשורת על בני ישראל. קוראים מוזמנים להציע ולהוסיף מכות כראות עיניהם. למעשה אפשר היה לכתוב פוסט שלם על כל אחת מן המכות

מכת קשר הון-עיתון-שלטון: אף שזוהי אולי המכה המדוברת בה, נראה שמעטים חשים בה ומבינים את עוצמת השפעתה על כל החיים במדינה. די לתאר מדינה בדיונית בה מחלקים עיתן חינם לאזרחים במימון נדיב של איל הון זר כדי לתמוך בשליטה של אותה מדינה. כאשר נשקפת סכנת סגירה לעיתון, השליט נחלץ להציל את העיתון מחוק המתבשל בפרלמנט ומקדים את הבחירות. ושמא הביקורת של ראש ממשלת ישראל על הסכם לוזאן עם איראן כרוכה ברצונו לסייע לאינטרסים הפוליטיים והכלכליים של חברו בארה"ב שמממן עבורו חינמון אוהד לו? כשם שאין ארוחות חינם, אין גם עיתוני חינם.

מכת רייטינג: מונח קסם בענף תקשורת, המלמד על פופולאריות של תכנית טלוויזיה, על פיו יישק דבר. לפי ההסבר של הועדה הישראלית למדרוג, "מערכת המִדרוּג נסמכת על מדגם של 578 בתי אב, באופן זה נמדדת הצפייה של בעלי המקלטים במדינת ישראל." נתוני המדרוג מתפרסמים מדי בוקר ועל פיהם קובעים גורלות של תכניות ושדרים וכן ערכם הכספי. אך מעבר לכך, הרייטינג עיצב תרבות לפיה הכמות, ולא האיכות, קובעת.

להמשך הפוסט

כיצד לטפל בטרולים ברשת?

טרולים הם גולשים כבדים באינטרנט, אשר ידועים כמי שמשלהבים יצרים ומזהמים את השיח הציבורי. הפתרון - להתעלם מהם ולתת להם להישכח במעמקי הרשת. כך צריכה לנהוג תקשורת רצינית ואחראית

מערכת הבחירות האחרונה לא הייתה סוערת יותר מקודמותיה. לא זרקו עגבניות על מסיירים בשוק ורק פה ושם פוצצו אסיפות בחירות. דומה שהאלימות הפיזית פינתה את מקומה לאלימות מילולית, לא מעט בזכות המדיה החדשים. קל ונוח יותר כיום לפרוק את הזעם בפוסט מול המסך מבלי לצאת מהבית. זוהי כנראה אחת ההשפעות היותר משמעותיות של המדיה החדשים. הם ממתנים דווקא את המחאה ומתעלים את האלימות לרשת.

האקורדים האחרונים של האלימות המילולית ערב הבחירות עדיין מהדדים. מוקדם להספיד את אמצעי התקשורת הוותיקים - עיתונות נייר, רדיו וטלוויזיה. ערב הבחירות, ולאחריהן, מתפרסמים מדי יום פוסטים פוליטיים ושנויים במחלוקת. אלה היו נגנזים לולא ניתן להם חשיפה בתקשורת הרגילה. ממש כמו להוכיח שעץ שנופל באמצע העיר מהדהד יותר מעץ שנופל ביער. כך שכל עץ ביער חייב ביחצנות ובחשיפה תקשורתית בתקשורת הותיקה כדי למשוך תשומי.

איור: ערן וולקובס
להמשך הפוסט

מדוע אין לפרסם תוצאות סקרים ערב בחירות?

בכוחם של סקרים לא רק לחשוף את כוונות המצביעים אלא גם להשפיע עליהם. איסור פרסום של סקרי בחירות עשוי לחסוך לבוחרים, וגם לתקשורת, מידע מטעה ולא מדויק. וגם על צביעות בביקורת על קשת

עם פרסום תוצאות הבחירות לכנסת ה-20, ניצלה השיטה. כמעט לא מדברים על שינוי השיטה. גם לא המשילות. ללמדנו שהאשמה אינה בשיטה אלא במשתמשים בה. מה נותר לשנות? או כן, חוק הבחירות (דרכי תעמולת). נכון, זהו חוק אנרכרוניסטי. המציאות התקשורתית משתנה ללא הפסק. תשדירי תעמולה מופצים ברשתות החברתיות הרבה לפני ובמקביל לשידורים ברדיו ובטלוויזיה. גם יש מעט טעם לאיסור על שידור תעמולת בחירות במסגרת אקטואליה, למשל נאום בקונגרס האמריקני. התעמולה נעשית בדרכים שונות ומתפרצת לכותרות בזכות אירועים, מעשים והכרזות.

אם אמנם יעדכנו את החוק, כדאי לתת את הדעת גם לסקרים. העליהום הנוכחי על הסוקרים אשר החמיצו בקול אחד הייה צפוי. לא אחטא לצניעות אם אזכיר שבבלוג זה הזהרתי מהתמכרות לסקרים ולו רק בשל מגבלותיהם המובנות, וכמוני עשו עמיתים נוספים. גם חבל שקריירה מפוארת של ד"ר מינה צמח מסתיימת כנראה בפאדיחה. במשך שנים היא נהנתה ממעמד של סוקרת-על, מעין אוראקל.

להמשך הפוסט