אל תקרא לי שחור - דן בתקשורת - הבלוג של דן כספי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תקרא לי שחור

שנאת מיעוטים המטופחת על ידי פוליטיקאים ציניים ובחוסר אחריות הייתה לדבק בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, אך היא מתגלה גם כבומרנג הפוגע במיעוטים עצמם

לפני פרישתי לגמלאות לימדתי סמינר בתקשורת ומיעוטים. בין הסטודנטים בקורס היה פעיל חברתי בן הקהילה של יוצאי אתיופיה. הוא הציע לכתוב עבודה על ייצוג האתיופיים בתקשורת הישראלית. הסטודנט הוסיף ונימק את בחירתו: היה זה אחרי "מחאת הדם" של יוצאי אתיופיה לאחר שהתברר שהם מסורבי התרמה של דם. בעיתון מקוון נפוץ, התפרסמה רשימה ותמונה של אחת ההפגנות. "אתה רואה, בתמונה מופיעים מהגרים מאריתריה. הכתב והעורך אינם מבחינים בין אתיופים לבין איריתראיים, בין שחור לשחור".

הארץ

חוסר האבחנה בין המיעוטים גולשת כנראה גם לציבור הרחב, ולמשטרה במיוחד. אחרת קשה להבין את השימוש המהיר והמופרז ברימוני הלם ובגז מדמיע כדי לפזר את הפגנתם בשבוע שעבר של יוצאי אתיופיה בלב תל אביב. בראבו דנינו! כשפניו לפוליטיקה, כנראה שיוחנן דנינו הוא המפכ"ל הפוליטי והאנטי חברתי ביותר. שוב הוכח, ובגדול, שהמוצא אינו ערובה להתנהלות ציבורית ולייצוג אינטרסים.

כך נהגה המשטרה גם בדיכוי המחאה החברתית של דפני ליף, במרב הכוח, במעצרים ובהגשת כתבי אישום. לאחר פיזור ההפגנה, אז כמו היום, מערכת הדוברות המשומנת נכנסת לפעולה, גם הפעם בסיועם האדיב של כתבי המשטרה; גורמים קיצונים השתלטו על ההפגנה, אז קראו להם אנרכיסטים והפעם לבנים שלא מקרב יוצאי אתיופיה. בהשראתם של אותם גורמים "לבנים" חיצוניים, התדרדרה ההפגנה לפסים אלימים, נופצו חלונות ראווה והיה חשש לביזה. השוטרים גילו איפוק למרות שנשקפה סכנה לחיי אדם.

הכתבלבים לענייני המשטרה הצייתנים והמאולפים ממחזרים את הקומוניקטים מטעם ללא סימני שאלה או קריאה. אוי למי שישאל מדוע ירו השוטרים במפגינים האתיופיים צרורות של רימוני הלם? הוא יסומן מייד ולא יקבל עוד מידע על חקירות ומעצרים. כך מהנדסים את דעת הציבור. תחילה מרדימים את הכתבים ואחר כך משווקים באמצעותם הסברים שחוקים. וזה עובד. הרי בכל הפגנה יש תופעה של "טרמפיסטים". נועם פדרמן ואיתמר בן גביר, שלא לדבר על פוליטיקאים תאבי כותרות המתארחים דרך קבע בהפגנות של תושבי דרום תל אביב ומלהיטים את הרוחות. אלימות? האם גם על המתנחלים וחסידיהם שחוסמים את הכניסה לירושלים או החרדים המתפרעים ושורפים פחי אשפה ברחובות משליכים רימוני הלם?

*

אין כמו יוצאי אתיופיה כדי לשמש מראה של החברה הישראלית ותרבות השנאה שבה. לכאורה, החברה בנויה פסיפס של מיעוטים. השנא ומשול - זהו שם המשחק. כולם שונאים את כולם. לעיתים נדמה שהשנאה היא המנוע והדבק המלכד בין כל שדרות הציבור. אין כמעט מיעוט שאיננו שנוא, שאיננו מופלה לרעה, ואיננו תת-מיוצג בתקשורת. אך אין גם מיעוט שאינו מגויס כדי לשנוא מיעוטים אחרים, כרטיס כניסה להשתייך לרב. מי שאיננו כמונו הוא נגדנו, בפוליטיקה ובכלל. ימין שונא שמאל, ולהיפך. יהודים שונאים את ערבים ופלסטינאים, ולהיפך. המזרחים שונאים את האשכנזים, ולהיפך, ושניהם את הערבים. החילונים שונאים את החרדים, ולהיפך, ושניהם שונאים את הזרים וכולאים אותם בגטאות. מבחינה זאת, יוצאי אתיופיה אינם חריגים. הרוסים שונאים את הערבים ואת יוצאי אתיופיה ומתנשאים על כולם, על הותיקים ובכלל.

הכל בא מלמעלה, מהמנהיגים ומחלחל למטה, לציבור הרחב. אין כמו אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו שעשו הון פוליטי מהשנאת המיעוט הפלסטינאי הערבי. בכל פעם שפוליטיקאים נקלעים למצוקה, שולפים את האס - השנאת הערבים. גם ח"כ מירי רגב, אולי שרה בממשלת ישראל, צברה כותרות בשל התבטאויות שלוחות רסן, "סרטן", על אזרחים זרים. פני הדור כפני הנבחרים שלו. מדהים יותר כיצד עם שחווה שנאת מיעוט לאורך ההיסטוריה הארוכה לוקה בחוסר סובלנות כלפי מיעוטים.

אם מישהו סבר שיש גדר הפרדה לשנאה ואלימות נכונה לו הפתעה. מי שמדכא בברוטאליות את היריב ואינו מכיר בזכויותיו, כבר לא מבחין בקו הירוק. מה שמותר שם גם יעיל לכאורה כאן. מי שמכה ומפזר באלימות הפגנות בשטחים אינו מסוגל לנהוג אחרת בתוך הקו הירוק. מי שכולא איריתראים יכה גם אתיופיים. תגובת המשטרה האלימה למחאתם של יוצאי אתיופיה הוכיחה פעם נוספת שהמיעוטים עצמם, אשר למדו לשנוא אחרים, הם גם הקרבנות המיידים של תרבות השנאה הנכפית עליהם.

 פסוקו של פוסט

מקבה או MACBA הם ראשי תיבות של המוזיאון לאמנות בת זמננו בברצלונה (שימש לוקיישן בסרטו של וודי אלן "ויקי, כריסטינה, ברצלונה"). בשבועות אלה מארח המוזיאון רטרוספקטיבה לתערוכה בינלאומית לאמנות למען פלסטין שנערכה בבירות לפני כארבעה עשורים. אולי המעניין מכל הוא כיצד הסיפר הפלסטינאי מחלחל ברחבי העולם. הדבר אמור בייחוד  השבוע, 15 במאי, עת חל התאריך הלועזי להכרזת העצמאות של מדינת ישראל ואילו הפלסטינאים את הנכבה.

דליה כספי

 

 

כתבות שאולי פספסתם

*#