תקשורת ימנית - דן בתקשורת - הבלוג של דן כספי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תקשורת ימנית

וואלה! אינה לבד. הממשלה מצליחה לשלוט באמצעי התקשורת ולהציגם באותה עת כשמאלנים. השיטה - מתקרבנים ומגדפים את התקשורת

וואלה
הארץ

תחקיר הארץ בסוף השבוע על אתר וואלה! ויחסיו המיוחדים עם ראש הממשלה רק המחיש את נזקי הקשר המשולש הון-עיתון-שלטון. למי שלא קרא הנה התמצית בפתח הרשימה. "בשנים האחרונות הופך "וואלה!" לאתר פרסומי של משפחת נתניהו: מאמרים שמאיימים על המשפחה מודחים ממיקום בולט, כותרות נשכניות מנוסחות מחדש, ואילו אייטמים חיוביים הקשורים לרעיית ראש הממשלה מקודמים ומלווים בתמונות מחמיאות — והכל בהוראה מלמעלה. בינתיים שר התקשורת נתניהו מסייע לבעלים של האתר, איש העסקים שאול אלוביץ', באישור עסקה ובעיכוב רפורמה שהייתה מיטיבה עם הציבור ומזיקה מאוד לחברת בזק שבבעלותו." במלים פשוטות, אם האתר שלך יהיה נחמד אלי ולמשפחתי, תקבל כל מה שאתה רוצה, ולהיפך. לחילופין, אם תיתן לי גז, עיתונאים בערוץ הטלוויזיה בבעלותי יניחו לך ולממשלתך.

אלא שמסע הסירוס של התקשורת ממשיך ובהצלחה בדרכים שונות. ישראל היום, הביביתון, העמיק את משבר הדפוס ושולט כיום בעיתונות המודפסת בזכות כיסיו העמוקים של שלדון אדלסון. עותקי העיתון נדחפים בחינם לידי אזרחים בכל מקום - ברחוב, במרכזי קניות או במקומות ציבוריים. כבר אין טעם רב לקנות עיתון אחר. המשבר מחייב את המתחרים לצעדים דרמטיים: לפי פרסומים, הארץ שוקל לסגור את בית הדפוס שלו. ואילו מעריב עתיד את הפוסט כחינמון בימי חול.   

גם כך אמצעי השידור הולכים ונחלשים. לא רק עתידה של רשות השידור תלוי באוויר. גם ערוץ 2 מצפה בחרדה למהלכים שנועדו להחליש אותו. פיצול הערוץ ומתן רישיונות למערכות חדשות נוספות בכבלים ובלוויין עשויים להחריף את התחרות בין אמצעי השידור על הפרסום ועל הצופים. הכל בשליטתו של שר התקשורת, בנימין נתניהו. ככל שערוצי השידור מתרבים, כביכול בשם פלורליזם, כך הם נחלשים יותר. ככל שתחנת שידור נאבקת על הישרדות, כך היא תלויה יותר, יותר צייתנית ופחות ביקורתית.

החרדה הקיומית באולפנים נותנת מיד את אותותיה: השדרים המפוחדים נזהרים ומאמצים את הגרסא הממשלתית לאירועים כמעט ללא עוררין. ומי שעדיין מטיל ספק ומאתגר את הדוברים מטעם, מסומן מייד כשמאלן. יומני החדשות היו שופר לדף המסרים של הממשלה. שרים דוברים ופרשנים מטעם מתארחים באולפנים ומסבירים, כמעט ללא שאלות, את מדיניות הממשלה. לעומת זאת, מראיינים בכירים, כדוגמתם של דני קושמרו ואסתי פרז, מתנשאים בגסות ובהתנשאות על אישי ציבור ערבים. מערכות חדשות מקפידות לקלוט יותר עיתונאים מזוהים עם הימין ואף להבליטם בתפקידים נחשבים. לרגע נדמה שהיציאה מן הארון הייתה למשתלמת. עיתונאים "מדוכאים ואנוסים" בשל דעותיהם, מקודמים לחזית התקשורת, גם אם כישוריהם צנועים למדי. שם המשחק - גם לנו יש עורך ימני, כתב חרדי או מנחה חרד"לית.   

ובכל זאת, מדוע ממשיכים להטיח בתקשורת שהיא שמאלנית? הרי בלי תקשורת ימנית, כל ממשלה הייתה מתקשה להאריך ימים, להנציח את הכיבוש ולדחות את התהליך המדיני. יתר על כן, אם התקשורת היא שמאלנית וגם משפיעה רבות על תודעת הציבור, כיצד משתמרת, ואולי מתרחבת, התמיכה הציבורית במדיניות הממשלה?

ביקורת מזוהה עם שמאלנות. האתוס העיתונאי מחייב להיות כלב שמירה של בעל השררה, לבקר אותו ולא להיות כלב-מחמד. בהשראת הממשלה המתגוננת, הביקורת בתקשורת מסומנת כשמאלנית. זוהי הדרך הבטוחה להתנער מביקורת, להמעיט בערכה ולהשניא את התקשורת. כשם שמסמנים כל מתנגד למדיניות הממשל כאנטישמי, כך כל מי שמותח ביקורת הוא שמאלני.

הביקורת חריגה ובולטת יותר. בים אומרי הן ותומכי מדיניות הממשלה, הקולות הביקורתיים החריגים בולטים יותר. לו נערכה בדיקה מוסמכת, הייה נמצא שרב הדעות בתקשורת תומכות במדיניות הממשלה. כידוע, האוזן והעין רגישות יותר לחריגות. גם הסובלנות, בעיקר בימין, לדעות שונות אחראית לא מעט על תיוגן כשמאלניות.

הבנה מועטה בדמוקרטיה: פלגים אחדים בציבור מתקשים בהבנת תפקידה העיקרי של התקשורת בדמוקרטיה כמבקרת את השלטון ומתעמת עמו. הטענה השכיחה ש"התקשורת חייבת לייצג את הציבור" אין לה יסוד. תקשורת אינה כנסת ומתפקידה לדווח ולפרש אך לאו דווקא לפי גודל הסיעות בכנסת. הדבר נכון גם לגבי אליטות אחרות, בעיקר השופטים. מטבעה שונה האליטה מכלל הציבור.  

הרטוריקה של שמאלנות משתלמת: רטוריקה זאת מרתיעה ומאלצת עורכים ועיתונאים לאמץ הטיות ימינה. בעצם, אין צורך בחוקים ובסנקציות כדי לאלף את התקשורת. עורכים ועיתונאים ביקורתיים ייזהרו פן יסומנו כשמאלנים. הדבר לא הייה אפשרי לו שמאלנות לא הייתה מגונה ובלתי לגיטימית. הרטוריקה הצליחה מעל המשוער. אפילו בכירים בתקשורת מודים שהיא שמאלנית.

... ואולי להד"ם. אין תקשורת שמאלנית. יש פה ושם עיתונאים שמעזים להביע דעות יוניות בעניין הסכסוך. אפילו הארץ, הנחשב כעיתון שמאלני בשל עמדותיו היוניות, היה ממניפי דגל הכלכלה הליברלית וכוחות השוק. ידיעות אחרונות מרבה לבקר את ראש הממשלה אך איננו שמאלני. הסכסוך בין ביבי לבין נוני הוא אישי, לא אידיאולוגי. כך גם מעריב. יש כתב אחד או שניים שאינם נוחים ללשכת ראש הממשלה אך העיתון היה ונשאר במרכז ימין. בגלגולו הקודם היה מעריב מועדף על המתנחלים. אם כן, מדוע כל אמצעי תקשורת ימני חדש - אם זה מקור ראשון, או קול הנשמה ברדיו או ערוץ 20 בטלוויזיה, נותר דל רייטינג ומתקשה להמריא? אולי משום התקשורת הותיקה הייתה ונשארת ימנית ברוחה ומיתרת כל ניסיון חדש של אמצעי תקשורת ימני. ושמא בכל זאת רוב הציבור מעדיף תקשורת מבקרת את השלטון?  

פסוקו של פוסט

סאטירה טובה שלא נס לחה.

כתבות שאולי פספסתם

*#