מי מלבה כאן שמחה לאיד של אחרים? - דן בתקשורת - הבלוג של דן כספי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מלבה כאן שמחה לאיד של אחרים?

דוברים ופרשנים ישראלים ניצלו בגסות רוח את אירועי הטרור בבריסל כדי להצדיק את מחדלי הממשלה להתמודד עם אינתיפאדת היחידים וסיבותיה. ושוב המילים קובעות אם יורה במפגע פצוע הוא רוצח בדם קר או גיבור לאומי

אולי זה כבר היסטוריה. אבל בחג פורים אחרון, רק בשבוע שעבר, הייתה ליהודים שמחה גדולה. שמחה לאיד. אירועי הטרור בבריסל גירו את הורמון השמחה של מנהיגינו הדגולים והם הדביקו חלקים בציבור בשמחה לאיד. הנה הזדמנות מצוינת כדי להציג את הטרור הפלסטינאי כחלק ממסכת עולמית.

די היה לראות את העמוד הראשון של ישראל היום למחרת הפיגועים כדי לדעת מה יגיד ראש הממשלה במסיבת העיתונאים באותו ערב: לא "כיבוש" ולא ייאוש הסיבה לטרור - הכותרת בצד ימין של תחתית העמוד. בנימין נתניהו שב על אותו מסר במסיבת העיתונאים. הטרור הפלסטינאי הוא חלק מג'האד ומלחמת הציוויליזציות. בכותרת נוספת בצד שמאל באותו עמוד כבר משיאים עצות: אירופה חייבת להתעורר - ולצאת למלחמת מגן. וראש הממשלה מבהיר בערב שמדינות רבות פונות לישראל כדי לקבל סיוע ללוחמה בטרור. כך מעצבים דעת קהל ומורחים את הציבור. לשכת ראש הממשלה מטפטפת מסרים ליומון ואחר כך הוא שב ומחזק אותם בפריים טיים.

ישראל היום
ישראל היום

אם המסרים של ראש הממשלה היו איכשהו מסוגננים, הרי ששריו בממשלתו התחרו בינם לבין עצמם מי יהיה יותר בוטה וגס רוח? לפי שעה, שר התחבורה, ישראל כץ, מחזיק בגביע החוצפה בזכות הראיון לאריה גולן בו הטיף לבלגים להילחם במקום לאכול שוקולד. נראה שגם שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, לא נותר מאחור. הוא השווה את המצב הנוכחי באירופה כמלחמת העולם השלישית. לעומתם, אופיר אקוניס ניצל את ההזדמנות כדי להוכיח את האירופאים על שמסמנים תוצרת מהשטחים הכבושים במקום להתמודד עם הטרור. רק חסר רב שישלים את המסכת הרטורית "שפוך חמתך" ויפסוק שמעשי הטרור נגד האנטישמים באירופה הם עונש מלמעלה על סימון המוצרים מהשטחים הכבושים וחרם על העם הנבחר.

גם הפעם שמור לתקשורת חלק מכובד בהבניית האירועים בבלגיה לצרכים של פוליטיקה פנימית. רק מראיינים פרובינציאליים ומחוסרי טאקט יכולים לראיין יהודים בבריסל ולשאול אותם בעיצומם של אירועים קשים אם אינם חושבים על עליה ארצה? כך נוהגים כל פעם שיהודים נפגעים בפאריס או באיסטנבול, להוכיח שוב שכאן בטוח יותר, ושם זה מסוכן.

אדם כורע על ברכיו בבריסל בפני פרחים שהונחו בבירת בלגיה אחרי הפיגועים, היום
אי־פי

אלא שגם הפעם היתלה המציאות בכולם. 48 שעות אחרי המופע היהיר והמתנשא של בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים, הטרור הכה שוב בחברון. חייל נתפס בעדשת מצלמה יורה לעיני עמיתיו ומפקדיו האדישים במפגע "מנוטרל" כבר שש דקות. האירוע עורר גלי ביקורת בארץ ובחו"ל וסערה פוליטית בארץ. ושוב המלים קובעות אם החייל הוא רוצח או גיבור לאומי? ממש כמו הרטוריקה הפלסטינאית על השהידים בעיניהם ומחבלים בעינינו.

*

אם כן מדוע הם מרבים לדבר ולהפיק פנינים בשרשרת? במידה רבה, זהו הסוד לכוחם הפוליטי של הנבחרים, במיוחד בעידן התקשורת. כך לגבי מתווה הגז, תכנית הדיור או להבדיל, מו"מ עם פלסטינאים. קל יותר לדבר מאשר לקבל החלטות קשות ולבצען. זהו מעגל קסמים בין פוליטיקאים לבין תקשורת ובין הציבור. ככל שפוליטיקאים  מדברים יותר, כך מרבה התקשורת לסקר אותם. וככל שפוליטיקאים דברנים זוכים יותר מעמיתיהם השקטים בכותרות, כך הציבור מכיר אותם ומעריך יותר מי שמופיעים יותר בתקשורת. וככל שהם מוכרים יותר, כך הם מדברים יותר והתקשורת מרבה לפנות אליהם ולפרסמם שוב ושוב.

זוהי הסבה העיקרית מדוע פוליטיקאים נזקקים לתדמיתנים, לכותבי נאומים ולמהנדסי דעת קהל. אפילו למשפחת החייל היורה בחברון הצמידו יח"צנית והתוצאה נקראת, נשמעת ונצפית מדי יום וכמה פעמים ביום. המאבק העיקרי ניטש על תודעת הציבור. מי שמדבר וצועק יותר נתפס גם כצודק יותר. המתקפה הרטורית של טוקבקיסטים בזכות החייל הצליחה לרכך את תגובת הרשויות. כי פוליטיקאים מפחדים יותר ממלים מאשר מן העובדות בשטח.

*

בחזרה לשרים הדברנים. לא נועז לנחש שהיה בחגורת העוזרים מי שיעץ לשר התחבורה והכין לו את הסאונד בייט, הגימק המילולי, בעניין השוקולד הבלגי. הוא החשיב יותר מכל את הסיכוי לכותרות והחשיב פחות את ההשלכות האיומות בזירה המדינית ל"הברקה" שלו. בדומה, כנראה שאחד מיועציה הנאמנים של שרת התרבות, מירי רגב, המציא עבורה את הציטוט האלמותי, קאט דה שיט cut the shit. בשני המקרים, חשובה יותר התדמית האישית מאשר הממלכתיות. הרי מעמד של שר/ה מחייב. במקרה הראשון, היציאה המביכה של ישראל כ"ץ עשויה לשפר את התדמית כמאתגר פוטנציאלי של ראש הממשלה. לא מן הנמנע שדברנות השרים הכריחה את בנימין נתניהו לכנס מסיבת העיתונאים ולהתבטא בעניין הטרור בבלגיה. במקרה השני, שוב התחזקה תדמית השרה כלוחמת נועזת באליטה התרבותית ממש במגרשה הביתי.

שעה שמהנדס מעזה פצח מערכות מחשוב וחשף מדוע ממשיכים לסמוך על מי ששבים ומפריזים בהערכות, פעם על "מלחמת העולם השלישית" ופעם על הריגול של "שוברים שתיקה"? אולי משום שיש צורך עמוק להאמין בכוח חזק ומדומיין ולבטוח בו. 

פסוקו של פוסט

אגב שוקולדים וחיילים, בבלגיה וכאן, הנה אריה מתוך האופרטה של אוסקר שטראוס מלפני יותר ממאה שנה, "חייל השוקולד".

כתבות שאולי פספסתם

*#