כיצד לזכור את גנדי? - דן בתקשורת - הבלוג של דן כספי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד לזכור את גנדי?

המערכה על מורשת גנדי ממחישה את תפקיד התקשורת בעיצוב הזיכרון הקולקטיווי. וגם: כיצד דעת המיעוט בבג"צ לוקה ברישול או בבורות? מכבסת המלים עובדת

קריקטורה של בידרמן
הארץ

רנטגן של החברה הישראלית: משדר "עובדה" על גנדי הוא צילום רנטגן של החברה הישראלית, אז וכיום. המדובר בצילום האקלים הביטחוניסטי אשר חוצה מחנות בניהול הסכסוך עם הערבים. אם יש הבדל בין ימין לבין שמאל, הוא ברטוריקה ובהתנהלות: מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. אקלים זה עודנו מהול במצ'ואיזם גברי, מכופף ערכים הומאניים ומאתגר כיום את המיתוס של "הצבא המוסרי ביותר". הכל ובשם הביטחון. ממש מדהים כמה ידעו על מעלליו של רחבעם זאבי ושתקו. מה ערכן של מספר ילדות רכות אשר השביעו את תאבונו המיני של הזאב אשר טורף ערבים? ההנצחה הממלכתית של רחבעם זאבי נועדה לשרת את האינדוקטרינציה הביטחוניסטית לדורות הבאים. מבחינה זאת, במה חטאיהם של תא"ל עופר בוכריס ושל החייל היורה בפלסטינאי פצוע בחברון? הרי שניהם חניכי מורשת גנדי. גם גנדי חבש כיפה וירה חופשי בכל מה שזז.

לא רק שרבים ידעו והעלימו עין, אלא אף הכשירו את דרכו לפוליטיקה והשלימו עם משנת הטרנספר שלו: בניגוד לכהנא, גנדי היה אחד משלנו, איש פלמ"ח. אפילו אורי אבנרי גילה מידה מסוימת של חיבה. לולא סלחנותם כלפי מעשיו הפליליים לכאורה, אולי רחבעם זאבי היה בין החיים ומחוץ לחיים ציבוריים!

משדר "עובדה" הוא מקרה מרתק בחקר הזיכרון הקולקטיבי. שוב התקשורת מפריעה לפוליטיקאים ולא לשווא אחדים מהם כועסים. לא רק הם מעצבים את ההיסטוריה ולא די בחקיקה פזיזה ובלתי שקולה (ראו פסוקו של פוסט למטה). הזיכרון ההיסטורי היא פרי של מו"מ בין גורמים אחדים, לרבות התקשורת. לא הכל ידוע בזמן אמת. לעיתים מחקרים מאתגרים דימויים מקובעים של מנהיגים לאחר מותם. רק לאחר מותם נודע שאשתו של הרצל לקתה בנפשה וילדיו התנצרו, לבן גוריון הייתה מאהבת, יצחק רבין לקה ב"הרעלת ניקוטין" בזמן מלחמת ששת הימים, משה דיין איבד את עשתונותיו במלחמת יום כיפור ודיבר על "נשק יום הדין" או שמנחם בגין לא עמד בלחצים והתמוטט לא רק במלחמת לבנון הראשונה ("איני יכול יותר") אלא גם במשבר אלטלנה. ויש עוד שפע דוגמאות של רוויזיה בדמותם של אישי ציבור, לא רק בארץ, ללא זכות תגובה, ובוודאי ללא הגנה משפטית. 

רק חבל שלעיתים דרוש זמן ארוך כדי שהתקשורת תשתתף בעיצוב ההיסטוריה. הדוקטרינה הביטחוניסטית עודנה שולטת והתחזקה עם כיבוש השטחים. השאלה היא מי ומתי ירפא את החברה הישראלית מנגעי הביטחוניזם?

מדיה הם לא רשות: בשבוע שעבר פסק בג"צ ברוב של 4:1 שמותר לראש הממשלה להחזיק במספר תיקים, לרבות תיק התקשורת. 

השופט חנן מלצר היה בדעת מיעוט. לא מעטים שלא שבעו נחת מן התוצאה התרפקו על דעת המיעוט גם אם היו בה ניסוחים לא מדויקים. בין היתר נימק השופט כך את התנגדותו למצב הנוכחי;

"בהיות ראש הממשלה עומד בראש הרשות המבצעת – פעילותו כשר תקשורת פוגעת, לכאורה, בהפרדת הרשויות, שכן המדיה התקשורתית נחשבת בעולם המודרני כמעין רשות רביעית. יש בכך חזרה לא ראויה לימים שבהם משרד ראש הממשלה בישראל היה מופקד על כלי התקשורת האלקטרוניים והדבר נחשב כפוגם בדמוקרטיה. יש בכך אף התעלמות מהעובדה שבעבר נחקקו חוקים שהבטיחו עצמאות לרשות השידור הציבורית וכן לרשות השנייה, המפקחת על שידורי הרדיו והטלוויזיה הפרטיים."

נדמה שהיוצרות התבלבלו בין רשות לבין מטפורה של רשות. המדיה משולים לרשות אך בשום פנים ואופן הם אינם רשות עצמאית. לכן, גם אין חשש של אי הפרדת הרשויות בין הרשות המבצעת לבין התקשורת. אחרת, החשש היה קיים גם כששר ולא ראש הממשלה אחראי על משרד התקשורת.

בקיצור נמרץ, המטפורה של "הרשות הרביעית" מיוחסת למדינאי והפילוסוף הבריטי אדמונד ברק, 1729-1797, אשר הבחין בין שלושה מעמדות/רשויות בפרלמנט ועוד גלריה של עיתונאים אשר כינה אותם "המעמד הרביעי". בניגוד לשלוש הרשויות, לתקשורת אין הגדרת זכויות וחובות מעוגנים בחוק ואיננה רשות עצמאית ובלתי תלויה באחת מרשויות המדינה.

מכבסת המלים: מכבסת המלים עובדת כל ימות השנה, ולא רק לפני פסח. הנה מספר דוגמאות ואתם מוזמנים להוסיף;

אל תגידו אינתיפאדה - תגידו גל טרור

אל תגידו רצח פלסטינאי פצוע - תגידו הרג פלסטינאי פצוע

אל תגידו מפגע - תגידו מחבל

אל תגידו נהרג - תגידו נוטרל

אל תגידו טרור יהודי - תגידו פשיעה לאומנית

אל תגידו מחבל יהודי - תגידו חשוד בפשיעה לאומני

ולקינוח: אל תגידו תחקיר - תגידו משדר או תכנית תעודה (וחסכנו ביקורות על "תחקיר" גנדי).

פסוקו של פוסט

הנה מבט אירוני להיסטוריה הקרובה, שכמוהו יש ויהיו בשפע. בתאריך 11/7/2005 התקבל החוק להנצחתו של רחבעם זאבי ברוב של 43 בעד ו-15 נגד.  

כתבות שאולי פספסתם

*#