איך הפך פרס מפוליטיקאי שנוא למדינאי מהולל - דן בתקשורת - הבלוג של דן כספי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הפך פרס מפוליטיקאי שנוא למדינאי מהולל

שמעון פרס התגלה כמדינאי מוערך רק כאשר השתחרר מאימת הבחירות. התהילה ההיסטורית נרכשת בעשיית שלום ולא בשדה הקרבות. ועל אופרה בפארק

הנשיא לשעבר שמעון פרס ב-2013
אי־פי

שמעון פרס נותר כמעיין מתגבר של אופטימיות. לעוסקים בשיווק פוליטי ודעת קהל, פרס שימש דוגמה מצוינת כיצד ממצבים דימוי מחדש של פוליטיקאי וכיצד מחוללים שינוי בדעת הקהל. שמעון פרס חולל מהפך בתדמיתו הציבורית. מביטחוניסט מובהק, מקים הכור בדימונה, לרודף שלום; ממקים התנחלויות ל"פשע אוסלו" בעיניהם של יריבי השלום; מפוליטיקאי שנוא ומושמץ למדינאי פופולארי ומהולל. הכיצד?

נראה ששמעון פרס הגיע לשיאים מחוץ לפוליטיקה התחרותית, האלקטוראלית, הן בראשית דרכו כעוזרו של בן גוריון ומנכ"ל משרד הביטחון והן כנשיא המדינה. לעומת זאת, הוא היה פוליטיקאי בלתי בחיר עד כדי כאב. "אני שומע את חבריי אומרים 'פרס הוא לוזר.' אני הפסדתי?!" פנה בנאום ההפסד למתנגדיו בכנס תומכי מפלגת העבודה שהשמיצו אותו, והקהל השיב "כן!"

כתלמידו של בן גוריון הוא לא ידע להתחנף להמונים, ובעיקר ליצור קשר עם מזרחיים. אך בשונה ממורו הדגול, פרס לא ידע למשוך אחריו ולגייס את הציבור סביב החלטותיו. משחקי המלים שלו - "אנשים עם פנטזיות, עושים דברים פנטסטיים", או "אני לא מקווה לתלות אלא תולה תקוות" - לא הוסיפו לאמינותו. אדרבא, היו שראו בו סמל לטכנוקרט המנוכר שאינו מסוגל לתקשר עם ההמונים. גם חבורת העיתונאים והפרשנים הבכירים שקיבץ סביבו בשחר הקריירה הפוליטית, ונודעה בשם "יונייטד פרס", לא הצליחה לחבב אותו על הציבור.

במערכות הבחירות פרס היה כישלון טוטלי ומטרה נוחה לניגוח פוליטי. במפגשים עם ההמונים הוא התקשה לשדר אליהם, לעיתים אף התעמת עמם: "אנחנו לא מפחדים מכם. לא מהפשיזם, ולא מהחומייניזם, ולא מהתנועות המזרחיות שלכם. בוז... בוז לך. זה עם תרבותי, עם תנועות מזרחיות מתווכחים?! תתביישו לכם! אל תקלקלו את שם בית שמש! ככה נראה העם של בגין. שיכורים... אל תצעק אתה. כזה עם אתם רוצים, או עם מתורבת?! תפסיק עם השנאה שלך. אין לך שום זכות לשנוא. אתה לא יודע שום דבר. שנאה וריב אחים, שנאה וחוסר תרבות. עם תנועות מזרחיות תנצחו בבחירות?! עם תנועות מזרחיות, ככה?! מי שלא רוצה שישראל תיהפך למדינה ערבית, אל יצביע בעד החבר'ה הנלהבים האלה!".

לפני העידן הויראלי, התגלגלו מפה לאוזן שמועות מכפישות עליו. כן, השיימינג היה כבר אז; יש לו אימא ערביה, יש לו מניות בתדיראן וכיו"ב. במערכת הבחירות לכנסת ה-14 בשנת 1996 הפריחו בליכוד את הסיסמאות "פרס יחלק את ירושלים" או "אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע פרס". גם במפלגתו לא זכה להערכה רבה מדי בייחוד לאחר שיצחק רבין כינה אותו בספרו "יומן שירות" חתרן בלתי נלאה. התרגילים הפוליטיים, בכללם ה"תרגיל המסריח" בתחילת 1970 להפלת הממשלה, רק העצימו את התדמית השלילית של פרס כתככן.

והנה כעבור שנים שמעון פרס הפך לנשיא פופולארי ומוערך. אפשר ושוב התברר שזיכרון הציבור קצר. גם יריביו השתנו ופסקו להסית נגדו ולו רק משום שכנשיא פרס כבר היה מנוטרל מבחינה פוליטית. בפרספקטיבה של זמן, שיעור קומתו של פרס עלה ככל שליקוי מאורות פקד את הפוליטיקה הישראלית ונמוכי מצח נכנסו לכנסת ולממשלה. מעורבותו של פרס בתהליך השלום ודבקותו בו הנציחו אותו בדפי ההיסטוריה כמדינאי בינלאומי משכמו ומעלה.

ללמדנו, שדעת הקהל משתנה ויכולה להשתנות. גם אם כיום שורר אקלים ימני-לאומני, עדיין אפשר לקוות לשינוי בעתיד. אופנות פוליטיות משתנות לפי מי שמוביל את המדינה. דעת הרוב משתנה לעיתים מקצה לקצה. כיום, קולות הימין הם השולטים והאופנתיים. פוליטיקאים מתבשמים מריח הסקרים, כדברי פרס. לעומת זאת מנהיגים מסוגלים לעשות תפנית פרסה ללא חשש מדין הבוחר. כך עשה דוד בן-גוריון בעת הנסיגה מסיני ב- 1956/7, מנחם בגין החזיר את כל סיני למצרים עד לגרגיר האחרון בשנת 1979 ואריאל שרון מימש את ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005, כל פעם ללא התנגדות משמעותית.

התהילה ההיסטורית נרכשת בשדה השלום ולא בחזית המלחמה. פוליטיקאים עושים מלחמה, מדינאים משכינים שלום. הנה גם אני נדבקתי ממשחקי המלים נוסח שמעון פרס. הרי הכל אפשרי. אולי זהו מקור האופטימיזם, לא רק של שמעון פרס, או במלותיו: "פסימיים ואופטימיים מסיימים באותו אופן, אז למה לא להיות אופטימי?" וגם זאת מצאתי בויקיציטוט: "ואני מבטיח לכם, כשיבוא היום, לא אשכח למות."

פסוקו של פוסט

צל"ש לטלוויזיה החינוכית על החלטתה להעביר את אופרה בפארק ביום חמישי האחרון, ערוץ 23. זהו בדיוק תפקידה של טלוויזיה ציבורית - להנגיש יצירות קלאסיות למירב הצופים. אבל כדאי לשפר את איכות השידור בטלוויזיה: שיבושים בכתוביות התרגום בתחילת השידור, צליליה המתכתיים של תזמורת ראשון לציון וקולות הזמרים שגוועו ברוח, כל אלה פגמו בהנאה מהשידור. בקול המוסיקה הכל נשמע אחרת.

הנה כפיצוי מקהלת ההמהומים המפורסמת מתוך מדאם באטרפליי. 

כתבות שאולי פספסתם

*#