הלוויה של תקוות השמאל - דן בתקשורת - הבלוג של דן כספי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלוויה של תקוות השמאל

סיוט ליל סתיו: עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, הלך לעולמו פרופסור איזידור שמרלינג, מי שנחשב שנים לתקוות השמאל. צל"ש לאשרת קוטלר בזכות כתבת פרופיל על מחמוד דרוויש

פתיחת שנת הלימודים
אמיל סלמן

דובר האוניברסיטה היה לחוץ. מעולם לא טיפל בעת ובעונה אחת בשני אירועים גדולים. ערב פתיחת שנת הלימודים, החזיר ציוד למעלה פרופסור איזידור שמרלינג (איך השם הגיח ממוחי הקודח?). בכל זאת ציפה הדובר שיגיעו יותר אנשים לטקס האשכבה. במקום לתדרך כתבים על ירידה במספר הסטודנטים באוניברסיטאות, הוא עמל ביממה האחרונה על ניסוח מודעות אבל ושליחת מיילים בתפוצת הנאטו שלו.

נכון שהנהלת האוניברסיטה שקועה בטקסי הפתיחה של שנת הלימודים. רק הסמנכ"ל נשלח ומיד התנצל בשם הממונים העסוקים. טוב שהכתבים לענייני חינוך לא הגיעו ולא ידווחו על הטקס. אפילו צלם האוניברסיטה לא הגיע. מה יוציא מחר לעיתונות? בלית בררה הדובר נעזר בנייד שלו והחל לצלם.

ובכל זאת ציפה הדובר שיהיה ייצוג למפלגות השמאל. מה יש לפעיליהן לעשות בימים אלה? הם נכנסו לתרדמת חורף בטרם התחלף שעון הקיץ. הרי איזיו (כך בלשון המקורבים) נחשב עשורים לתקוות השמאל. וכעת הם מתנכרים אליו ולזכרו. בעצם זה לא אישי. ההנחיה הכללית הגיעה מן התדמיתנים למתג את המפלגה מחדש כמרכז-שמאל, לזנב ביאיר לפיד. לכן הם שותקים ואף מסכימים כמעט עם כל מה שהממשלה עושה. אפילו אם יפרקו את תאגיד השידור, יחקקו חוקים המעניקים כוח בידי שר הביטחון לשלול אזרחות מכל מי שאיננו נאמן למדינה, יחדשו להלכה את הממשל הצבאי, הם אמורים לשתוק. כי מי שמבקר את המדיניות נחשב לשמאלני. ממשלה נופלת, לא מפילים אותה. צריך סבלנות ולהוריד פרופיל. כה אמרו היועצים. והם הרבה יותר מנוסים מעמיתיו של פרופ' שמרלינג.

בשנות ה-60' וה-70' נחשב איזידור תקוות השמאל. כוכבו דרך בקמפוס לאחר שיצא לציבור ברדיו ובטלוויזיה בביקורת על מדיניות ההתנחלויות של הממשלה. הוא היה אחד המרצים המבוקשים, בקמפוס ובתקשורת. איזידור הייה מחונן בכל מה שאמהות הסטודנטיות שפקדו את משרדו חלמו: הוא היה כריזמטי, תמיר, מטופח, רהוט, פוטוגני וקל כתיבה.

איזיו היה בין אחרוני הפרופסורים אשר המירו את העט הנובע במקלדת. מאמריו התפרסמו מדי שבוע ב"מעריב", שהיה באותם שנים העיתון הנפוץ ביותר במדינה. איזיו פירשן כבקשתך, כמעט בכל נושא שעל סדר היום; על המשטר הסובייטי, על בחירות בארה"ב, הרעב באפריקה או על מדיניות הרווחה בסקנדינביה. השדרים אהבו לראיין אותו כי הוא ידע להתנסח בקיצור, בלי לגמגם. גם אם תשובותיו היו כלליות ושטחיות הן היו ראויות לפרסום ולשידור ללא עריכה.

פחות אהבו את איזידור באקדמיה. ספק מחוסר פרגון או מקנאה, "הנשמות הטובות" במחלקה ובפקולטה לא חסכו את שבטן ממנו: פופוליסט, דון ג'ואן, קשקשן, ז'ורנליסט, ועוד. הדבר לא הפריע לאיזידור להיצרב בתודעת הציבור כאינטלקטואל, מעין ז'אן פול סארטר הישראלי. לא היה מוסף חג או גיליון ראש השנה ללא הגיגיו של פרופ' שמרלינג. בכל משבר פוליטי שאלו לדעתו. מפלגות חיזרו אחריו והוא הקפיד להישאר בחוץ, כמגדלור בעת הצורך. אם ישעיהו לייבוביץ נראה ונשמע קיצוני, איזידור שמרלינג היה קול התבונה ושיקול הדעת. רק הוא מסוגל לרענן את שורות המפלגה, למשוך אליה צעירות וצעירים, להחזיר עטרה ליושנה, ולשוב לשלטון.

ואז הגיעה התפנית. משום מה, איזיו התפתה וקיבל תפקיד בשירות הציבורי. הרי כל הזמן חלם להשפיע מבפנים. "הנשמות הטובות" עבדו גם הפעם שעות נוספות והבהירו שדרכו באקדמיה נחסמה. לא רצו בו כרקטור או כנשיא. יותר ממה שהשפיע כנראה שהתפקיד השפיע עליו. אחרי סיום כהונתו הקצרה, שב איזידור לזירה התקשורתית אך הוא היה הפעם כבר בן אדם שונה.

מאמריו התמתנו והתפרסמו כבר ב"הארץ". הם נשארו ארוכים ומייגעים. הוא הרבה לכתוב על נושאים היסטוריים, כאן ואז, ונמנע משום מה להתייחס לסוגיות שעל סדר היום. ציפו ממנו להשמיע קולו על המהפך הערכי בחברה, על הלאומנות החדשה ועל ריסוק החברה האזרחית, ועוד. דממה. במקום זאת, איזיו ירד לחייהם של ההיסטוריונים החדשים והתפלמס בלהט עם כתביהם. הפלסטינאים אחראים על הסכסוך המתמשך. "הנשמות הטובות" שוב השלימו את התמונה. איזיו מתמרכז ומתיישר עם הקונצנזוס משום שהוא מתקרב למעלה. פשוט הוא דואג שיספידו אותו לטובה.

ושוב טעו "הנשמות הטובות". השמים לא בכו והמונים לא צבאו סביב הקבר. דובר האוניברסיטה תר מסביב ונאלץ למלא את תפקידי הנפקדים מן הטכס. הוא ניגש למשפחתו של פרופ' שמרלינג ואלתר דברי תנחומים. אחר כך זיהה הדובר חבורה של נשים מטופחות. ושוב הוא שלף את הסלולארי שלו, הפעם כדי לתעד את האסיסטנטיות לשעבר של פרופ' שמרלינג הצעיר. ואז הניח הדובר זר הפרחים מטעם האוניברסיטה, או שמא מטעמו, ועליו נכתב; פ. נ. תקוות השמאל הישראלי.

ואז הקצתי מהחלום.

פסוקו של פוסט

צל"ש לאשרת קוטלר ולערוץ 10 בזכות כתבת פרופיל על המשורר הפלסטינאי, מחמוד דרוויש (החל מדקה 20).  כל מי שעושים לצמצום הבורות על השכנים הפלסטינאים, מביאים גאולה לעולם.

כתבות שאולי פספסתם

*#