למה נתניהו והשלטון מפחדים כל כך מהתקשורת? - דן בתקשורת - הבלוג של דן כספי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה נתניהו והשלטון מפחדים כל כך מהתקשורת?

העיסוק הפוליטי הנמרץ בתקשורת מסגיר חולשה ופחד ממנה. החלטת מועצת הביטחון המחישה את נזקי התקשורת הבלתי עצמאית וצייתנית לשלטון. 2016, שנה קשה לתקשורת

נתניהו מנופף לקהל
קובי גדעון / לע"מ

media-phobia. האירועים בסוף השבוע שיבשו את הכוונה לסכם את שנת 2016 בתקשורת. מתברר שיש קשר ביניהם. כנראה שמעולם לא היו יחסים מתוחים בין השלטון והתקשורת כמו בשנה הנוכחית, 2016. מעולם היחסים בין השניים לא היו ברוטליים, גלויים ובוטים יותר. אם בעבר הייתי צריך לשכנע סטודנטים שהשלטון לוחץ על תקשורת ומשפיע על זרימת המידע, הדוגמאות כיום גלויות ובשפע. מדי יום מתבשרים כיצד שר התקשורת מתעמת במישרין עם עיתונאים, כיצד מאיים עליהם ומנסה להחליש את כלל התקשורת. בסוף השנה ניתן רישיון לערוץ 20 לשדר גם חדשות. לפי רוח המפקד, ריבוי ערוצים, או פלורליזם כביכול, מחריף את התחרות ביניהם על עוגת הפרסום. ככל שערוץ מאבד הכנסות מפרסום, הוא נחלש יותר ונעשה תלותי יותר בשלטון.  

הפגנת עובדי הערוץ הראשון
עופר וקנין

ספק אם יש עוד דמוקרטיה בה ראש הממשלה משקיע אנרגיות אדירות בתקשורת כמו בישראל 2016. מעבר למניעים אישיים וסגנון מנהיגות, מסתתרת כנראה סיבה נוספת, הפחד מהתקשורת. העיסוק האובססיבי בתקשורת הינו גילוי של חולשה. התקשורת נותרה לפי שעה האופוזיציה כמעט יחידה ויעילה לשלטון. זוהי הסיבה ל-media-phobia של ראש הממשלה, החשש שהתקשורת תחשוף את אחד הסודות הכמוסים: מאחורי חזות האיש החזק ומר ביטחון, מסתתר ראש ממשלה חלש ולחיץ, מהמר כושל ללא שיקול דעת אשר כוחו בפיו ולא יותר. רק בזכות תחקירים תקשורתיים נחשפו המניעים האישיים של מי שטובת המדינה ובטחונה בפיהם. רק התקשורת מסוגלת לחשוף את החובבנות, את המניעים האישיים בקבלת החלטות הרות כסף וגורל ואת מעורבות איראנים ולבנונים בייצור הצוללות והספינות. רק עיתונאים אמיצים מעזים להבליט את האיפה ואיפה באכיפת החוק והסדר כאשר גוררים רגליים וזמן בכל החקירות על בנימין נתניהו. מי שמאמין במעשיו, אינו מפחד מהתקשורת ואינו מתנכל לה.

נתניהו מעניק ראיון לתקשורת זרה
Haim Zach

שירת הברבור של נתניהו?  החלטת מועצת הביטחון בסוף השבוע, 23/12/2016, אמורה להמחיש נזקי החלום הרטוב של שלטון ללא אופוזיציה ובקורת תקשורתית. כמה אכזריות יכולות להיות מצלמות הטלוויזיה. בהדלקת נר ראשון של חנוכה במוצ"ש הגיב ראש הממשלה להחלטת המועצה. הפעם היה זה ביבי אחר - עייף, כעוס, לחוץ, באיפור מרושל ומצויד בסל סנקציות פאתטי נגד סנגל ואוקראינה. כמה קל להיות חזק על החלשות מבין המדינות שתמכו בהחלטה. "שירת הברבור של אובמה" או "שירת הברבור של נתניהו"? בשל הכישלון הצורב, מניותיו של ביבי עלולות להתרסק בעיני הימין. ארץ ישראל השלמה אינה נקנית רק בנאומים מליציים אלא גם במדיניות שקולה.   

במשך עשרות שנים רוב אמצעי התקשורת אימצו את הנרטיב הרשמי בסכסוך עם הפלסטינאים. גם אם הם מותקפים כשמאלנים, אמצעי התקשורת מיחזרו במדויק טיעונים של קברניטי המדינה: אין פרטנר לשלום. אין סתירה בין התנחלויות לבין שתי מדינות לשני העמים. אין צורך באופק מדיני. אפשר להמשיך במצב הקיים עד שכל העולם יתרגל אליו.

כך הלכה ונוצרה בארץ בועה נעימה לכאורה, בה רוב הישראלים מרגישים צודקים ושלמים עם כיבוש מתמשך של עם אחר. לא מעט בזכות התקשורת. למעט עיתון אחד ועיתונאים ספורים, שגם הם נחשבים קלגסים, כל אמצעי התקשורת מתנבאים בקול אחד ומתעלמים מכך שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שוללת זכויות בסיסיות ממיעוטים לאומיים בשליטתה. לו הייתה תקשורת חופשית ונועזת יותר ודאי הייתה מאתגרת את הנרטיב הדומיננטי. תקשורת עצמאית ודאי הייתה מטפחת דיון ציבורי על הכיבוש והשלכותיו על הדמוקרטיה הישראלית. גם אחרי ההחלטה במועצת הביטחון, התגייסו רוב אמצעי התקשורת כשופר תעמולתי של הממשלה נגד כל העולם.

נתניהו מימין ומריאנו אידלמן שמחקה אותו בארץ נהדרת
קשת

לו הייתה תקשורת ביקורתית הייתה חושפת מן הסתם את כשלי החשיבה ומחירים פוטנציאליים של מדיניות "יהיה בסדר". שבועות אחדים העביר בנימין נתניהו סדנאות לעיתונאים בהן התפאר במעמדה הבינלאומי המשתפר של ישראל. ביהירות מתריסה התעמת עם נשיא ארה"ב ולא חסך הזדמנות לפגוע בו. בנאום מתייהר בעצרת האו"ם בחודש ספטמבר אף הבטיח שמספר המדינות התומכות בישראל ילך ויגדל בעתיד. לעיתים נדמה שהרטוריקה מחפה על כושר הביצוע ועל הכישלונות.

כבר היו דברים מעולם כאשר התקשורת צייתה לשלטון והסבה נזק, ולא רק בישראל. פלישת הנפל למפרץ החזירים בקובה הייתה לדוגמא המצוטטת ביותר של נזקי תקשורת צייתנית. הפלישה נערכה בשנת 1961 בזמן נשיאותו של קנדי. כוחות מתודרכים ע"י  CIAפלשו למפרץ בקובה כדי למוטט את השלטון הסוציאליסטי של פידל קאסטרו. מייד לאחר התבוסה המביכה, האשימו דוברים אמריקאיים את .... התקשורת. לו הקדמתם לפרסם על המבצע ולא נשמעתם לבקשה לשמור בסוד, המבצע על מחירו הכבד היה נמנע. בדומה, לו התקשורת הישראלית העזה לסקר את הנעשה מעבר לקו הירוק, אולי היה מתנהל דיון ציבורי נוקב על חוק ההסדרה, ונחסך הכישלון המדיני הצורב.

זובין מהטה עם התזמורת הפילהרמונית
שי סקיף

פסוקו של פוסט

1936 הייתה שנה טובה למוסיקה. בשנה זו נוסדה התזמורת הפילהרמונית הישראלית וגם מנהלה המוסיקלי הנוכחי, זובין מהטה, הקדים להיוולד. התזמורת עתירת מוניטין בינלאומיים היא פשוט פינת איכות והתרעננות בים הברוטליזם הישראלי. הנה דרך להימלט ולהאזין לאדג'טו מתוך הסימפוניה מס' 5 של מאהלר.

כתבות שאולי פספסתם

*#