למה יום כיפור ביפו מעורר אלימות, משחק וחציית גבולות? - עיר שסועה לה יחדיו - הבלוג של דניאל מונטרסקו - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה יום כיפור ביפו מעורר אלימות, משחק וחציית גבולות?

בין קדושה למשחק, יום כיפור מקבל בערים מעורבות משמעות של קרנבל, המאפשר היפוך סדרים וזמנים. לעתים ערעור הגבולות מביא לאלימות

תגובות
משפחה יהודית וערבית בשדרות ירושלים, 2002
דניאל מונטרסקו

ב-1953, חמש שנים לאחר המלחמה, פורסמה ב"על המשמר" כתבה שכותרתה ״יפו כמות שהיא: אנשים בין החורבות״, שתיארה את המהפך שחל בעיר. בין תמונות השבר והמשבר, בולט תיאור קו הרצף שנותר ומגדיר את יחסי התלות והחליפין בין הערים:

״פעמיים בשנה היתה יפו 'נכבשת' על ידי תושבי תל אביב, שהיו 'מפליגים' דרומה. היה זה ביום חג ומועד. בפסח היתה הומה יפו מיהודים שחיפשו כיכר לחם, וביום כיפור - ממבקשי ארוחה דשנה. אז, ביום כיפור, היו בתי הקפה של יפו מלאים קהל רב. שם לעסו בתיאבון-שלאחר-צום קבב ושישליק. היה זה יום של רווח גדול לתושבי יפו, שכל שנה ציפו ליום הפרוספריטי היהודי״.

כאז כך גם היום, בימי שבת, חג הפסח ובעיקר יום כיפור מסמלים את יחסי התלות התרבותיים והכלכליים בין הערים. מחד, יפו הערבית ממלאת פונקציה של ״גוי של שבת״ עבור הצרכנים החילוניים והנהנתנים היהודיים, ומאידך יפו מסמלת את האחר הפוליטי. מכולות, מסעדות וחנויות אופניים, הפתוחות ביפו, משמשות גם יהודים המבקשים לחגוג את יום השבתון אותו הם מרוקנים מתוכן דתי. ואילו תושבי העיר הערבים חווים את היום כקרנבל של היפוך סדרים וחציית גבולות. משוחררים מעול המצוות ותחושת הקהילה הצמה, ילדים, נערים ומשפחות חוגגים את המרחב הציבורי הזמין. הרחוב, שמעמדו תמיד היה בלתי יציב ביפו, מוגדר מחדש כאתר משחקי למאבק על טריטוריה. והכל בחסות המדינה המכתיבה תפיסת זמן יוצאת מן הכלל, שליום אחד, פועמת בקצב אחר.  

עוד בילדותי, יום כיפור היה יום חג ששילב אלימות משחקית וחתירה תחת הסדר הנורמטיבי. הילדים הערבים השתתפו בחג באופן מלא. טקסים בעלי מאפיינים קרנבליים כללו חסימה של כבישים וזריקת אבנים, ואפילו זכור לי מקרה של ניסור עמוד חשמל. בשני העשורים האחרונים, תהליך הג׳נטריפיקציה הביא לכמה תופעות שאינן מתיישבות זו עם זו. מחד, העיר מתברגנת ו"מתרככת" וכך גם ציפיות תושביה לסובלנות; מאידך, אזורים כמו שדרות ירושלים שעד שנות ה-80 אוכלסו על ידי תושבים יהודים בלבד הופכים כיום לשכונות מעורבות. לצד סדנאות יוגה ותנועה עם הטבע שמציעה האוכלוסיה החדשה, ביפו מתחוללת מלחמת תרבות. גילוייה נראים ברחוב ותמציתם - מי שולט במרחב ובזמן. בעוד שביישובים כמו כרמיאל מעדיפים התושבים הערבים לעזוב את העיר ולבלות את היום בחיק המשפחה בכפר, ביפו, ובמקומות בהם האוכלוסייה הערבית ניכרת יותר, מתקיים ניכוס של המרחב.

חנות אופניים ביפו לפני כניסת החג, ספטמבר 2012
אלון רון

בשיחה עם תושבת ותיקה שגדלה בעיר היא חושפת את אי הנחת של האוכלוסיה היהודית שיום כיפור מגלם עבורה את אובדן השליטה. ״משהו ברעש פה - רעש כאוטי, רעש חסר מנוחה, נחווה כמתריס, דווקא בגלל שהחג 'שלנו', והופך להיות לגמרי 'שלהם'. הם הפכו את יום כיפור ל״עיד אל-ביסיקלתאת״ (חג האופניים)". איאת אבו שמיס דווקא חוגגת את "חג האופניים": "כיפור ביפו זה חג בפני עצמו. כל התושבים היום מחוץ לבית, חלקם יושבים עם פיצוחים ושתיה ליד הבית, חלקם רוכבים על אופניים. ההורים הטריים במיוחד משוויצים בצעצועים הממונעים החדשים והיוקרתיים שקנו לילדיהם, וחלקם, במיוחד הצעירים, לא מוותרים על נסיעה ברכבים סתם להסתובב בעיר לא יותר. אז הכפיה הדתית והעוצר הזה קיים על כולנו רק שחלק מאתנו עושים מזה חגיגה".

בשנה שעברה ניתן היה להבחין בשלושה דפוסים גיאוגרפיים מובחנים הנחלקים על פי היחסים הדמוגרפיים בין ערבים ליהודים ברחבי העיר. בשכונות יפו ג׳ ויפו ד׳ התנהל היום על פי המתכונת היהודית המקובלת: קהילה המכונסת בבתי הכנסת ובבתים הפרטיים בעוד הילדים תובעים לעצמם את הרחוב כחצר משחקים בטוחה ומוגנת.

לעומת שכונות אלה, בשדרות ירושלים, התנהל מפגש בין דפוסים שונים של דתיות ובילוי חילוני. משפחות ערביות עשו פיקניק בשדרה וליד המזרקה, מכוניות חלפו מדי פעם, אופניים חשמליים שעטו, לצד מתפללים והולכי רגל. וכל זאת מבלי שנראו גילויים חריגים של אלימות, מלבד מוזיקה שבקעה מדי פעם ממכונית חולפת. במקביל, בשכונת עג׳מי התנהל קרנבל קיבוצי שכלל חגיגות צפופות של משפחות וצעירים, נסיעות מהירות כנגד כיוון התנועה של אופניים ורכבים, ודוכני בשר ונקניקיות בלב רחוב יפת. רחוב שבטי ישראל הפך גם הוא לציר הומה אדם, ללא כל הבחנה בין מדרכה וכביש, ובין מרחבים המותרים לילדים ותינוקות, לבין אלה השמורים לרכבים שועטים.

מהומות בנצרת באוקטובר, 2000. המרחב היהודי והערבי-פלסטיני הפך לאזור קרבות
ירון קמינסקי

בערב החג, שוטרים סיירו ברקע ולא התערבו, ונתנו בכך אישור לאנרכיה המפוקחת ליום אחד. בדרך נס, רק מקרה דריסה אחד נרשם בצאת החג, דקות לפני סוף הצום. נהג מונית פגע בנערה שרכבה על אופניים - באופן אירוני, הנפגעת הייתה ערבייה, ואילו הנהג יהודי.

בשיחות עם תושבי העיר, הביטויים "כאוס"; "אנרכיה"; "בלאגן" ו"שיגעון" חזרו ונשנו תוך ביקורת על חוסר כבוד. יהודים מאשימים ערבים בחילול קדושת החג ואילו ערבים מתקוממים כנגד ה״כפייה הדתית״ של חג יהודי שאינו חגם. ״אבד הכבוד ההדדי והסובלנות כלפי האחר״, אומרת תושבת העיר ספי סמדג׳ה, ״גדל פה דור חדש שבוחר בדרך של ניכור והתרסה".

מדי כמה שנים, הופך יום כיפור לאלים במיוחד לאורך אזורי הגבול בין מרחבים יהודים לערבים. כך היה במהומות אוקטובר 2000 בגבול שבין נצרת לבין נצרת עלית, ובעכו ב-2008. גבולות המרחב היהודי והערבי-פלסטיני הפכו לאזור קרבות בין חבורות רחוב אליהם הצטרפו בהמשך שוטרים. החשיבות הדתית הייחודית של החג והפרשנות הלאומית שלו מקשיחים עמדות ואינם מאפשרים לשכנים ניצים להגיע לפשרה המתאפשרת ביום-יום במרחבים מעורבים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#