סקס, סמים ומשרוע לילה: הבר של ההיפסטרים הפוליטיים - עיר שסועה לה יחדיו - הבלוג של דניאל מונטרסקו - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקס, סמים ומשרוע לילה: הבר של ההיפסטרים הפוליטיים

בין פוליטיקה לארוטיקה, האם ההיפסטר ממציא את עצמו מחדש? השדה התרבותי הוא בדרך כלל של ההיפסטרים, והשדה הפוליטי של האקטיביסטים. בתווך, הבר "אנה לולו" מזמין ערבים ויהודים, הומואים וסטרייטים לרקוד במרחב הדו-לאומי. מאמר שלישי בסדרה על מרכז ופריפריה

תגובות
בליינים באנה לולו
בן פלחוב

מרב קדר ודניאל מונטרסקו

אירוע שישי מיוחד ב"אנה לולו" ביפו: זו הפעם ראשונה שתאמר נפאר, הסולן של להקת "דאם" הלודאית, ״הראפר הפלסטיני הראשון והסנדק של ההיפ-הופ הפלסטיני״, מתקלט. את הערב הוא בוחר להגיש בעברית, ולאורכו הפלייליסט לא מתחייב לז׳אנר מוגדר, ואינו טורח לאתגר את הקהל המתוחכם שציפה להופעה חתרנית מלהיבה ו״פלסטינית״. רפרטואר אקלקטי של להיטי היפ-הופ אמריקאיים מוכרים משנות ה-90, ראפ צרפתי, קלאסיקות פופ, מוזיקה ערבית, להיטים של  דאם ואפילו בלקן ביט-בוקס מרקיד קהל שבוי, שחלקו מורכב מלקוחות קבועים, וחלקו ממעריצים שבאו אחרי נפאר עד ליפו. הקהל עליז ואנרגטי, ובעיקר סלחני כלפי הדי.ג׳יי הלא מיומן שזו הפעם הראשונה בה הוא מתקלט ובעברית דווקא, אבל הברמן מפטיר בשקט, "מוזיקה פח".

לאחר שעה, צלילים מוכרים לאוזני כולם, אך זרים למרחב, מתחילים להתנגן. דממה משתררת בחלל הדחוס והמעושן. "כל עוד בלבב פנימה. נפש יהודי הומיה״. הקהל קופא על מקומו כשהוא מפנים שמדובר בהמנון הלאומי הישראלי, "התקווה". לרגע נחצה החלל הצר בבירור בין קבוצת הרוקדים הפלסטינית, לבין זו היהודית. הראשונה מגיבה בכעס כבוש, האחרונה מגיבה בהזדקפות רגעית כפי שהורגלה לאורך השנים בטקסים רשמיים בבית הספר.

המבוכה מתחדדת לתחושה פיזית ממש של חוסר אונים, ומבטים חדים ותוהים נשלחים בין העומדים בזירת הריקודים קפואים במקומם. הדילמה ברורה: כיצד להגיב, ואם להמשיך לרקוד. האם זו פרודיה קומית או אקט מחאה נוקב? השתיקה המבולבלת הופכת עד מהרה לפרץ של צחוק רועם, הקלה וקתרזיס קולקטיבי. בעלי המקום דאז (בינואר 2016 התחלפו הבעלים) מחליפים מבטים משועשעים, והקהל הפלסטיני והיהודי עומד וצופה כאיש אחד בנפאר הניצב בעמדת הדיג'יי ורוקד לצלילי התקווה. הערב ממשיך ומוכתר כהצלחה מדוברת. מאוחר יותר, במהלך ראיון, יתאר אחד מהם את הסיטואציה כ"פרפורמנס של כעס מוסדר". אנה לולו, בר הממוקם בסמטה צדדית ברחוב הפנינים (לולו בערבית) בעיר העתיקה ביפו, הוא המקום היחיד במרכז הארץ המאפשר היפוך משחקי שכזה.

שנתיים לאחר מכן, בנובמבר השנה, במופע מתוקשר היטב בהפקת הקולקטיב ג'זאר קרו (Jazar Crew), הצמד אסיד ערב (Acid Arab) הופיע אל מול קהל משולהב שהיה מוכן לשלם 80 שקל דמי כניסה. בחודש שעבר הודיעו צמד התקליטנים הצרפתים, גווידו מיניסקי והרווה קרוולו, שהם מצטרפים לתנועת החרם ­נגד ישראל, BDS, ולא יופיעו במקומות המזוהים עם הממסד הישראלי. ואכן, אנה לולו שהפך בשנים האחרונות לאייקון תרבותי מקומי ולאחרונה אף גלובלי אינו מזוהה עם הממסד. הבר מגדיר תרבות שוליים עירונית, ומאפשר מפגש דו-לאומי וחתרנות פוליטית רדיקלית במעטפת מסחרית.

סיפור ההצלחה של אנה לולו החל בסוף 2010 והפך לשם דבר במהלך אירועי ה״אביב הערבי״ בשל העניין הגובר בישראל בתרבות ערבית ומזרחית. מייסדי המקום, הזוג אילנה ברונשטיין וניב גל, היו רגישים להשלכות הפוליטיות של פתיחת בר על-ידי זוג יהודי ביפו העתיקה לאור תהליכי הג׳נטריפקציה והמתיחות בעיר. הם קידמו באופן פעיל סדר יום תרבותי אלטרנטיבי שפונה לקהל פלסטיני מעודכן כמו גם למזרחים ולמיעוטים מגדריים. השימוש המודע בדימויים אוריינטליסטיים בעיצוב המקום ובפרסומי האירועים מרכיב פסטיש מובהק המחקה ולועג בו-זמנית לתפיסה הישראלית הנפוצה של יפו כמקום אקזוטי ושמרני.

הבעלים החדשים, קבוצת לקוחות לשעבר ממשיכים קו זה. הדימוי המעוצב בשילוב סדרת אירועים העוסקים במוזיקה מזרח תיכונית ולבנטינית כמו גם באירועים פוליטיים עכשוויים (כגון מבצע צוק איתן, פאנל בחירות עם חנין זועבי ודיון בהידרדרות המצב הביטחוני באוקטובר 2015) מצביע על השקה בין שני שדות ייצור מובחנים: השדה התרבותי-אומנותי והשדה הזהותי-פוליטי, כאשר היחסים בינם מתאפשרים במרחב צרכני-נהנתני, שאינו מחויב לסביבה המסורתית בה הוא מתקיים.

מראיונות עם בליינים במקום, כמו גם תושבי האזור, עולה תמונה מורכבת יותר של משחקי הזהויות המתאפשרים בכוך הקטן, כמו גם זהות ייחודית שהתגבשה, בין היתר, במקום – זו שניתן לכנות היפסטר-פוליטי. ההיפסטר הפוליטי הוא טיפוס בלייני מעודכן ואופנתי שנדרש לדעה והזדהות פוליטית ברמה המקומית, ולא רק להזדהות קוסמופוליטית עם שותפיו ל״קוליות״ העירונית.

האנה לולו הוא קודם כל מקום בילוי מסחרי – בר ריקודים קטן ומעושן. ככזה, הוא מושך קהל צעיר ונהנתני ובית לקהל ההיפסטרים של האזור, יהודים ופלסטינים. אבל בשונה ממקומות בילוי אחרים בעיר, הבילוי במקום דורש מקהל הבליינים רפלקסיביות זהותית ופוליטית. יחד עם זאת, ריבוי הזהויות שסובבות את המקום רחוק מהתמונה האידילית של מרחב בילוי דו-לאומי נטול מתחים.

גרפיטי של חוטפת המטוסים לילה ח'אלד מחוץ לאנה לולו
דניאל מונטרסקו

עבור רבים המקום מהווה מרחב מאפשר וייחודי בסצינה התל אביבית. וכפי שהגדירו זאת אייל שגיא-ביזאווי ומחמד ג׳באלי, שהובילו את ליין מסיבות השישי הערביות של המקום, עצם קיומו של המקום הוא מחאה פוליטית. ככזה, אנה לולו התגבש כמקום הבילוי המועדף לבליינים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שמבקשים לחגוג בו קיום משותף, להביא למרכז הרחבה את התרבות הערבית, המזרחית והים-תיכונית, ולהתרועע עם חברים, מכרים ועוברי אורח פלסטינים במרחב שוויוני מבחינה זהותית, תרבותית ופוליטית. בסביבה הבטוחה של אנה לולו הקהל הפלסטיני זוכה לנכס בחזרה את המרחב התרבותי.

כששירים פלסטיניים לאומניים כמו "עלי אל-כופייה" של מוחמד עסאף (הזוכה העזתי בכוכב נולד הערבי ב-2013) או ״ווין ע-רמאללה״ מתחילים להתנגן, צווחות ההתרגשות של הקהל הפלסטיני מלווים במבטי השתאות ודממה מצד הקהל היהודי, שלבסוף מתמסרים לקצב העליז מבלי להבין את המילים. בדומה לכך, כשצלילי דבקה ממלאים את הכוך הקטן, צעירים פלסטיניים פוצחים בריקוד וממלאים את הרחבה, כשחלק מלווים אותם במחיאות כפיים, בעוד אחרים מתרעמים על השתלטותם על רחבת הריקודים הצרה מלהכיל את הקהל הרב.

גוף תאורה בשתי שפות ב"אנה לולו"
בן פלחוב

יחד עם זאת, המרחב הלולואי לא נחלץ מפוליטיקת הזהויות הישראלית. אקטיביסטים מזרחים, שמגיעים לעתים לערבים המוגדרים "כמזרחיים", ציינו בביקורת את הברית "האשכנזית-פלסטינית", וטענו כי ההגמוניה האשכנזית נותרת בעינה, והשותפות המדומה הנוצרת במקום היא בין אשכנזים-שמאלנים והיפסטרים פלסטיניים, ולכן היא איננה חותרת תחת הסדר החברתי הקיים מחוץ לבר. עבור אופיר טובול, דיג'יי שהוביל ליין במקום ופעיל מזרחי, הדרישות המוזיקליות של הקהל הלולואי ("שחונך" מוזיקלית על ידי מחמד ג'באלי), לא אפשרו לו את החופש המוזיקלי שהוא רגיל לו, ויתרה מכך, יצרו תחושה מוזרה כאשר הוא נדרש כדיג'יי יהודי להשמיע שירים פלסטיניים לאומנים.

גם ברמה המקומית, לא כולם מרוצים. חלק ניכר מתושבי יפו המקומיים (כלומר לא ג'נטריפקטורים) כלל לא יודעים על קיומו של המקום ואילו אחרים נמנעים מלפקוד אותו. משיחות עם צעירות מקומיות, פלסטיניות כמו גם יהודיות, עולה תמונה כפולה. עבור קהל הערביות המקומיות המקום אינו מהווה אופציה לבילוי. עבורן, המקום "מקומי" מדי, הן מרגישות חשופות לעיניהם של ילדי השכנים, ואינן יכולות לנהוג בחופשיות, להתלבש כאוות נפשן או לשתות, ולכן הן מעדיפות מקומות בילוי רחוקים יותר, בתל אביב או בראשון לציון. עבור צעירים מקומיים אחרים, שמכירים את המקום, הוא מתחבר לתופעת הג'נטריפיקציה, שמושכת היפסטרים שמאלנים ליפו, והם אינם רואים בו כמקום בילוי אטרקטיבי.

למרות המחלוקות הבלתי נמנעות, השילוב המנצח בין ארוס, פוליטיקה, אלכוהול ומוזיקה מאפשר מודל שונה של חיי לילה שאינם בגדר אסקפיזם אלא דווקא מבקשים להתפרק בחברת האחר הפוליטי. מתוך הפריפריה של המרכז, האנה לולו הוא במידה רבה תוצר של התהליכים העירוניים והכלכליים שנגדם הוא יוצא. עם זאת, הוא מעורר שיח אחר, המדגיש את היכולת להתנגדות פוליטית מבלי לוותר על העונג של סקס, סמים ומשרוע לילה.

_____________________________

ב-26 לדצמבר בשעה 19:30 ייערך באנה לולו ערב דיון בהשתתפות הכותבים שתרמו לבלוג ״עיר שסועה לה יחדיו״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות